יומנו של סיניור דמירל

מותו של מאר שימון

במאקו, סמוך לגבול הרוסי, היה סוחר נשק בשם סארדר¹, מנהיג בעל עוצמה צבאית וכלכלית גדולה. הנשק בו סחר היה צרפתי, והוא הכין משלוח ממנו אשר היה מיועד לכורדים במאקו.

כח רוסי הבחין בהובלת המשלוח במקרה, תפס בו חזקה והעבירו לאנשי מאר שימון בהוסרובה. הוא חילק את הנשק לאנשיו, מקלעים צרפתיים בעלי מחסנית של שלושה כדורים, ארבעים מכונות יריה ושישה עשר תותחים גדולים. מאר שימון, חמוש בכלי הנשק החדשים, אסף את אנשיו ופנה לעבר הארץ ממנה הגיע, לעבר אוייב כורדי ותיק בשם סוטו. בתוך שלושה עשר ימי לחימה פוזר כל השבט של סוטו לכל הרוחות². הנוצרים חזרו לכפרם ושם החלו באימונים צבאיים אינטנסיבים.

סימקו הבחין במתרחש ובמהלך האימונים של הכוחות הנוצריים והחל לחשוש מכוונתם. על מנת להקדים תרופה למכה, החל לרקום תוכניות. הוא התחיל בכך ששלח שליחים למאר שימון עם מסר ברור – "בוא נאחד את כוחותינו. האיראנים בתקופה זו חלשים, נוכל לנצל זאת על מנת לכבוש כמה ערים, לחיות ולהתפרנס כאחים!".

תשובתו של מאר שימון לא איחרה לבוא – "אינני יכול לקבל את הצעתך" השיב, "אני איש דת וזו לא ארצי. העותומנים בזעמם הגלו אותי ונאלצתי לנטוש את אדמתי אולם המצב עוד צפוי להשתנות לטובה, אקבל ביום מן הימים חנינה ואשוב לאדמתי. אני לא שם עיני בשטחי זרים".

סימקו פחד מיריבו הנוצרי ולא הרפה ממנו. שוב ושוב שלח אליו שגרירים ומסרים לאיחוד, בו בעת שברוסיה המלחמה הלכה והתעצמה.

ממקום מושבו בצ'והרי, המשיך סימקו לשלוח את שליחיו למאר שימון. זה האחרון עוד היה יושב בכפר הנוצרי הוסרבה, מקום בו גם היה בסיסם של הרוסים. לא היה בין השניים אמון, הראשון נמנע מלהתקרב להוסרובה והשני התרחק מצ'והרי. בסופו של דבר סוכם כי יפגשו שני האישים בקוהנה שאהיר, בוילה של קבלה עבדוללה, שם ישבו וידברו פנים אל פנים.

היה זה יום שישי, בשעה שלוש אחר הצהריים, כששמענו שעטות סוסים רבים מחוץ לביתנו. יצאנו החוצה וראינו שיירה של מאה פרשים רכובים ובאמצעה כרכרה. הנוצרים על סוסיהם היו חמושים כולם ואנחנו, אני ואחי, נכנסנו בין הסוסים וליווינו את השיירה בדרכה למפגש. כשהתקרבנו לוילה של קבלה עבדוללה, עצרנו אנחנו היהודים ועקבנו מעבר לפינה אחר השיירה החונה בשערי הוילה.

מתוך הוילה ראינו לפתע שיוצא סימקו, מתקרב למרכבה של מאר שימון. הוא בירך אותו לשלום, נתן נשיקה ללחיו והם פנו שניהם שלובי ידיים לעבר הוילה. אנשי מאר שימון עמדו בשורה על סף הכניסה, נשקם על כתפם וניתן היה לראות בכלי הנשק עם מחסנית שלושת הכדורים כי אלו דרוכים. סימקו הביט וראה זאת ואז פנה למאר שימון – "החיילים הללו שאיתך שכחו שבאו לבית של אחיהם… כולם מתוחים ונשקם דרוך!". אחד מהנוכחים פגע ברגלו בחפץ כלשהו ברעש פתאומי והמתח בקרב הנוצרים גרם לאחד מהם לפלוט מייד שלושה כדורים מרובהו לאוויר. מאר שימון קרא לאחד מאנשיו והנחה אותו להורות לאנשיו לפרוק כולם את נשקם. אנשיו עמדו לבושים מדים אחידים, עומדים במסדר ישר, בעמידה מתוחה ואוחזים במושכות סוסיהם. שניים מהם, שחשבנו שהם מפקדיהם, היו מסתובבים סביב. בדיעבד, התברר לנו שהיו אלו דויד האן, אחיו של מאר שימון וניקולאי פטרוולו³.

אחי הגדול חשש שהמעמד צופן בתוכו צרה והזהיר צעירים יהודים שעמדו לידינו כי זה מסוכן להישאר באותו מקום. פנינו לאחור והלכנו, כשהצעירים אחרינו, למקום תצפית גבוה יותר. משם ראה אחי על הגג את הקולה של כורדי שעמד שם חמוש בנשק. מראה הכורדי הזה רק הגביר את חששותינו. ויתרנו על התצפית והתחלנו לרדת. בינתיים, בוילה, שני האנשים שסיירו סביב התקרבו אל פמלייתו של סימקו והיו עסוקים בשיחה עם כמה מאנשיו. סימקו ומאר שימון יצאו מפתח הוילה וירדו במורד המדרגות אל עבר הכרכרה, שם נפרדו בנשיקות ומאר שימון הסתובב ופנה אל כרכרתו.

בטרם הספיק מאר שימון להיכנס לכרכרתו, הוציא לפועל סימקו את התוכנית ששינתה ללא הכר את חיינו וחרצה את גורל קהילתנו הקטנה. הוא שלף את אקדחו וירה במאר שימון, כשבמהלך מתוכנן היטב יצאו ממסתורם מאות כורדים שהסתתרו סביב ופתחו כולם באש עזה לעבר שורת המסדר האשורית. הרעש היה עז, כאילו חמישים מכונות ירייה כבדות הקיאו כדורים ללא הפסק. אנו מיהרנו בריצה לביתנו ונעלנו את הדלתות מאחורינו מהר ככל האפשר.

מאר שימון וכל שורת המסדר הנוצרית על סוסיהם וציודם היו מוטלים על הארץ ללא ניע. מאה ושלושה הרוגים היו שם ורק שניים הצליחו להימלט, אותם שניים שלא היו בשורה. אז, בחמש אחר הצהריים, עזב סימקו את המקום עם כוחותיו ועשה את דרכו לצ'הרי. לאחר מכן, במשך ארבע שעות ארוכות הייתה דממת מוות בעיירה.

ארבע שעות לאחר הרצח, אחרי שהתאספו הג'ולונה, הם עלו על העיירה. הם היו מזויינים בכלי נשק צרפתים שאת שמותיהם אינני מכיר. בידהם הם אחזו ארגזי עץ עם ידיות אחיזה מלאים בתחמושת והתחילו לפתוח באש לכל עבר. חמישים וארבעה יהודים נהרגו שם מהירי הזה. מכורדים שהיו במקום ומהאג'אם הרגו הג'ולונה שש מאות אנשים. לאחר מכן פנו לוילה של קבלה עבדוללה ולקחו את גופתו של מאר שימון, שם הם חפרו עד לעומק של חצי מטר ולקחו גם את האדמה ספוגת הדם עימם.

במשך שבוע לאחר מכן לא התרחש דבר בעיירה ומשום מקום לא עלה קול. אנו היינו חסרי אונים, ציפינו לבואו של הצבא האיראני. יש לי אח, ששמו שימון⁴ אשר שהה באותה עת ברוסיה. הוא היה בדרכו לאיראן לאסוף את אשתו, ובדרכו כשעצר בח'וי ראה התקהלות גדולה של אנשים.

סיפר לנו שימון –

ראיתי התקהלות גדולה ועצרתי לברר על מה המהומה. אמרו לי "מה, לא שמעת? הכופרים הפכו את קוהנה שאהיר לתל חורבות! אנחנו כולנו הכרזנו ג'יהאד להציל את אחינו המוסלמים. כל מי שידו אוחזת בנשק, חייב להצטרף להצלה."

הבטתי סביבי וראיתי שאמנם כולם היו אוחזים בנשק ומוכנים ליציאה. בחו'י, העיר המוקפת חומה, הייתי אני בקרב המון המוסלמים עם סוסיהם, כשכולם אנשי ג'יהאד. חשבתי לעצמי שאם כמות כזו של מוסלמים מגיעה מח'וי, כמות דומה מטבריז וגם עוד מדילמן, הם יבלעו את הג'ולונה עד מהרה…

בעוד אני מביט סביב אני רואה דמות מוכרת. היה זה שופט בשם מירזא חליל האן. הוא שמח לראותי, וכששאלתי למעשיו ענה לי שהוא ממתין לחברו על מנת שיצטרפו יחדיו לג'יהאד בקוהנה שאהיר. הוא תמה למעשי והסביר לי שאת קוהנה שאהיר חיסלו הג'ולונה ועכשיו הכריזו ג'יהאד… יש במקום כל כך הרבה הרוגים, שלא ניתן ללכת לשם כך כפי שתכננתי. כשאמרתי לו על הערכתי בשל הכוחות שהתאספו, הסכים איתי חברי שלכופרים אין סיכוי להינצל מההמון שמתאסף ויעלה כנגדם. הוא הציע לי לשכור יחדיו כרכרה ולסוע יחדיו.

שמחתי על שמצאתי את ידידי המכובד וחבר למסע. הדרך לעיירה אורכה שמונים קילומטרים והוא השתוקק כבר לצאת. בדרכנו ראינו מסביבנו שהיא, כמו ההרים סביב, מלאה באנשי ג'יהאד וחיילים איראנים. כל מי ששוחחנו עימו בדרכנו היה גם בדרכו לקוהנה שאהיר ואמר ג'יהאד. מדאגה דרשנו מבעל המרכבה שיאיץ בסוסים.

יצאנו לקבל את פניו של אחי ששב מרוסיה. אבי פנה לשימון כועס – "איך במצב הזה את מעיז לבוא?"

"אל חשש, אבא", ענה לו אחי – "הצבא המוסלמי שבדרך לכאן כל כך גדול, בתוך שעה יגיעו ושום כח לא יוכל לעמוד מולם! אתם אל תפחדו".

רב (חכם) הקהילה שמע על הגיעו של אחי והוא מיהר להגיע ולשמוע מה מתרחש מחוץ לעיירה. החכם, יחזקאל יעקב⁵, שאל "אתה רואה באיזו אש אנו מצויים. האם יש איזשהו כח שבא להצילנו?"

"אדוני החכם" הרגיע אותו אחי, "הכח שראיתי בדרך מסביבי יגיע לכאן מחר ויצילנו, אני בטוח בכך. זה כח גדול מספיק לשם כך ויותר מזה. אין אבן בדרך שתחתיה לא היו חיילים! עד שהגענו לגבעה השחורה בדרך, ראינו אותם. משם אנו האצנו והקדמנו אותם… עד מחר הם לבטח יגיעו". בציפייה ותקווה לעתיד חיכינו, חיכינו וחיכינו, כשהעיירה סביבנו זרועה הרס וחורבן וברחובות היו מוטלות גופות שהתושבים עמלו להכין לקבורה.

תושבי העיירה פחדו וחיכו לגרוע מכל והסתבר שפחדם היה מוצדק. כל ההמון שצעק "ג'יהאד" והחיילים האיראנים אכן הגיעו לגבעה השחורה. שם החל לרדת גשם קל וכל ההמון המוסלמי ששעט לעבר העיירה קיפל זנבו, סב על עקבותיו וחזר להיכן שממנו בא…

תושבי הקהילה חיכו שלושה או ארבעה ימים לצבא האיראני, וכולם הגיעו לאחי ושאלו היכן הם אותם המוג'הדין שעליהם דיבר. שוב ושוב הסביר אחי שראה אותם במו עיניו. ביום הרביעי של הפסח, מוקדם בבוקר, התחלנו לשמוע קולות תותחים.

בין קוהנה שהיר ופטרוור היתה גבעה שבפסגתה כנסייה. שם סידרו שורות תותחים שמחציתם יורים לכיוון צ'הרי ומחציתם לכיוון קוהנה שאהיר, כשהג'ולונה מסתובבים רגלית בעיירה.

לא היו תותחים שיכלו להשיב אש בעיירה ובשכונה של היהודים הייתה פלוגה חיילים ופלוגת שוטרים אחת. היות והג'ולונה פנו כנגד היהודים, החיילים והצ'נדרלריה האיראנית התפרסו מבעוד מועד בשכונה, עלו על הגגות ואפילו פתחו בהם פתחים, הכל על מנת לשמור על תושבי שכונתינו. הם היו מוכנים במקומם אולם בהשמע קול התותח הראשון לקחו הכוחות האיראנים את עצמם ונמלטו בהשאירם אותנו חסרי הגנה.

היה אחד בשכונה, בנו של דבא בבא⁶, יהודי בשם שאלה, שצעק לכוחות האיראנים הנמלטים "מדוע אתם בורחים? תשארו לילה להחזיק את המקום! אולי יגיע כוחות תגבור?!". הוא מאס במצב והחליט לשים נפשו בכפו, לאחוז נשק, לעלות על הגגות ולהחליף את הכוחות האיראנים. הג'ולונה הסתובבו בעיירה אבל כשבחור שאלה היה שם על המשמר, אפילו תוקף אחד לא נכנס, כל אחד שניסה היה נורה מייד ושאלה היה נוטל את נשקו, כך הרג שניים עשר איש. בתמימותו, חשב שיגיע כח איראני לעזרה, אולם אחרי שעברו שנים עשר יום, ירד מהגג עם רדת הלילה, אסף את נשקם של ההרוגים ועזב⁷.

הג'ולונה היו תוקפים בכל חזית את אנשי סימקו, מנסים לחסלם לחלוטין. קרוב לעשרת אלפים כורדים נהרגו בתקיפות. כשהיו נכנסים הג'ולנה לכפר כלשהו, היו מחסלים הכל, גברים נשים וטף. עשרות כפרים כורדים היו באותו אזור, באותם התקפות הוחרבו מעל למחציתם עד היסוד.

בסופו של דבר כיתרו את מבצר צ'והרי בו התבצר סימקו. מספרים כי כשראה כי מנסים לתפוס אותו חי, לקח שקי אוכף ומילא אותם בזהב, עלה על סוסו ודהר דרך שורות הג'ולונה, בעודו זורק סביבו מטבעות. דעתם של הג'ולונה הוסחה כך והוא הצליח לחמוק מן המקום.

בעיירה שלנו קיבלו החיילים הוראה מסורמה האנים, אחות מר שימון שנרצח – "פה נשפך דמו של אחי הקדום, בעיירה הזו אין להשאיר דבר חי!". אנשיה ביצעו את הוראותיה כלשונן, נכנסו לעיירה וירו למוות בכל אשר ראו, בני אדם, סוסים, פרות, שוורים, כלבים וחתולים – הכל הרגו. אנחנו בשכונה היהודית לא יכולנו לעשות דבר. נכנסנו לבתינו, הגפנו את הדלתות והחלונות וחיכינו למה שיוליד גורלנו.

ראינו שאנשי מר שימון מגיעים, תוך שהם יורים לכל עבר. אחי שעלה על גג הבית ראה זאת, קפץ מטה ונמלט לכיוון השכונה האג'אמית. אנחנו שנשארנו בבית, הסתתרנו בתוכו מנסים לא להראות. הג'ולונה הגיעו לביתנו ופרצו פנימה. אחד מאלו הכיר את אבי דויד ואמר "אל תפחד, לך ולילדיך לא יאונה כל רע. רק תשאיר את הדלת פתוחה – אנחנו נכנס, נעלה למעלה על הגג ומשם נצא". אבי, מפוחד, הסכים.

לאחר שעזבו את ביתנו, הציע אבי כי נלך לביתו של ארמני שהיה בקרבת מקום. אותו ארמני עזב את ביתו, אך הג'ולונה הכירו אותו ואת ביתו וקיווינו כי לא יכנסו לשם התוקפים. זחלנו על הארץ לאט עד שהגענו לבית הארמני, ושם ראינו לפנינו הרבה מאנשי הקהילה שלנו מסתתרים בתוכו. נכנסנו גם אנחנו, אבי, אני יחד עם אחי ואשתו שוב חיכינו למה שיבוא.

אחרי כשעתיים, פרצו הג'ולונה לאותו הבית והתחילו לירות לכל עבר. כבר בפתח הבית נפלו שבעה עשר יהודים הרוגים. אביה של הכלה שלנו הבחין בנו, התקרב אלינו ואחז בידינו. באותה עת, על גג הבית היה יצחק, אחד מהאישים הידועים בארץ ומהעשירים שבהם. הוא נורה למוות על הגג, ונפל משם למטה אל הארץ. אביה של כלתנו ראה זאת ופנה אל אותו נוצרי שירה בו – "אנחנו מה עשינו רע? מדוע אתם יורים בנו והורגים אותנו?". אותו נוצרי לא היסס, ולנגד עיני כיוון את  נשקו אליו, ירה בו ופגע בכתפו. אבי כלתנו עזב את ידינו… ואמר "זה.. זה העבדקן ירה בי… תברחו!" ונפל לארץ.

רצנו מפתח הבית וניסינו להגיע לבית של ארמני אחר בהמשך. מאחורינו שמענו יריות, זעקות אנשים נפגעים ואנשים שנמלטים ונופלים ארצה תוך כדי מרוצה. מי שנשאר חי, נכנס לביתו של הארמני אליו הגענו וסגרנו את הדלת מאחורינו.

באותה עת, כשאנו יצאנו מביתנו לכיוון הבית הארמני הראשון, אחי שימון, זה שהגיע מרוסיה, יחד עם אשתו ואח אחר עם אשתו ובנו⁸ הסתתרו במחסן חיטה אשר היה בבית, בו בדרך כלל היינו מסתתרים כאשר היה צורך. לפתע התחיל הילד לבכות. אלו, ציידי האנשים אשר הסתובבו מחוץ לבית ותרו אחר כל יצור חי על מנת להרגו, שמעו את הבכי. הם הבינו שיש אנשים מסתתרים ומייד התחילו ביירי לכיוונם.

אחי שימון הבין שאין לו אפשרויות ברירה, הוא ראה שהיה שלם ולא פגוע ויצא ממסתורו. הוא נעמד אל מול הרוצחים, מרים את ידיו גבוה באוויר ואמר, "הנה. אני נכנע!". לאחר מכן התברר לו ששני הנוצרים הללו היו שני אחים, אשר אחד מהם התכוון לירות באחי ולהרגו, אולם השני הבחין שהוא לבוש בבגדים יפים ועצר את אחיו מלירות… הם העדיפו לקחת את בגדיו וכובעו קודם, ורק אחרי כן להרגו.

בעודם מפשיטים את אחי מבגדיו, נעמד בפתח הבית קצין רוסי שעבר שם ופנה את האחים מהג'ולונה ברוסית – "למה אתם לא יורים?".  אחי שמע זאת, ואמר לקצין ברוסית "אני בכלל לא קשור לכל הסיפור הזה. רק עתה הגעתי מרוסיה…". הקצין הופתע לשמוע את השפה הרוסית מדובר בפי אחי באופן כה נקי וקולח. הוא חכך בדעתו, ואמר לאחים "זה – הוא יודע טוב רוסית. אותו אל תהרגו, אני אקח אותו לביתי, שיטפל בסוסים. קחו, אני משאיר אותו בידיכם – קחו אותו אל הבית".

אחי לבש את בגדיו, ונלקח לצעוד לפני שני האחים אל עבר ביתו של הרוסי. בדרך, ברחובות העיירה, ראה אחי כל כך הרבה גופות מוטלות ברחוב, אנשים שהכיר ונרצחו ללא כל דין חשבון . כשהגיע ליד אותו בית שעל גגו שכב הבן של דבא בבא, הארמנים תושבים השכונה הבחינו בהם והתאספו סביב. "זה שהרג שנים עשר מאיתנו, הוא אחד מאלה! איך אתם יכולים להשאיר אותו עוד חי?" זעמו הארמנים, אולם שני האחים הרחיקו את הארמנים מעליהם – והתעקשו שהקצין הפקיד את אחי בידיהם ולכן הם לא יכולים לעשות לו דבר.

על הגבעה היתה כנסיה, ושורת התותחים של הג'ולונה. על הירי היה מופקד אח של מאר שימון. כשעברו לידו, אמר אחד מהג'ולונה לאחי – "לך, רד על ברכיך והשתטח לרגליו, אולי זה יחון אותך." והצביע אל עבר אחיו של מאר שימון.  שימון אחי היה אובד עיצות והמום מהמאורעות, וכבר פנה לעבר רגליו של דויד האן, כשזה עצר אותו מבעוד מועד ואמר "ואי מיסכינא הודייא, כמה זאדולה אילי לה ילה…⁹ קום! קום! אתה הרי הבן של דויד בזרגן¹⁰! קום, אני אתן אישור, תקח אותו איתך. מה שהרגנו עד עתה זה מספיק, מעתה לא יהרג אף אדם אלא כולם ילקחו כאסירים". כפי שאמר כך עשה, לקח פיסת נייר ועליו כתב אישור.     אחי שימון הביט בו בחוסר אמון ואמר "אם אתה רוצה להרוג אותי, תהרוג אותי פה במקום! אם אלך יהרגו אותי בטרם אספיק לצעוד שני צעדים…".

"מיסגינא הוגדאא… קמא זדויילא!" אמר דויד האן. הוא קרא לאיש רכוב, נתן לו את הפתק והורה לו כפי שאמר קודם – לא להרוג אף אדם אלא לקחתם כאסירים. "פה נשפך דמו של אחי" הסביר לאחי דויד האן, "פה היינו חייבים לזרוע בשר!". השליח הרכוב דהר לדרכו, מראה לאנשיו בדרך את ההוראה הכתובה ואומר "זו פקודתו של דויד האן – מעכשיו, אין יותר הרג – את מי שאתם רואים תתפסו וקחו איתכם להוסרבה!".

אנחנו באותו העת היינו ספונים בביתו של הארמני השני. הג'ולונה הגיעו והדלת נפתחה לרווחה כשנכנסו אנשים. אלו ראו אותנו, שבע מאות או שבע מאות וחמישים איש מצטופפים יחדיו בתוך הבית, בשקט ובדממה. אף אחד מאיתנו לא הוציא מילה מפיו. אלו שנכנסו ראו את ההמון וחשבו בינם לבין עצמם "כל כך הרבה אנשים יש כאן… איך נהרוג את כולם? קשה לעשות את זה, כדאי קודם להפשיט אותם מבגדיהם ולקחת את כל מה שעליהם. אם לנשים יש זהב ותכשיטים, נקח גם אותו – ולאחר מכן נהרוג אותם".

בין האנשים שנכנסו אל הבית היו כמה נשים ארמניות חמושות. אלו נכנסו פנימה והסתובבו בין נשותינו, לוקחות מכל הבא ליד בגדים, תכשיטים וזהב. לאחר מכן נתנו לנו הוראה לצאת, גברים בלבד, אל מחוץ לבית. התחלנו לצאת אט אט כפי שהורו לנו.

"אתה אל תבוא" אמר לי אבי. "לך, תשאר ליד אמא, אל תצא. אותנו מוציאים החוצה כדי להרוג, תשאר בפנים". פרצתי בבכי… "אני בא איתך!" אמרתי.   התוקפים ראה שיוצאים כל כך הרבה גברים ונמלכו בדעתם, יהיה זה יעיל יותר, חשבו, אם יכנסו כולם תחת גג אחד – אותו יפוצצו על ראש ההמון ויגמרו את המלאכה כך ביתר קלות. שוב הכניסו את הגברים פנימה, ואז צעקו בשפה שלהם לאנשיהם שעדיין בפנים "אם יש מישהו בפנים, שיצא עכשיו החוצה! אנחנו סוגרים את הדלתות וזורקים פצצה פנימה!".

אנשיהם התחילו לצאת, ועוד נותרו כמה מהם בפנים כשפתאום מישהו בעט בחוזקה בדלת הבית וצעק "עצור!". אותו אדם החזיק בידו מכתב. "יש הוראה מדאוד האן. עד עכשיו מה שהרגנו – זה מספיק. מי שנשאר חי, יילקח כאסיר!".

הורו לנו לצאת כולם מן הבית וכך עשינו. הנשים שמהן נלקחו בגדים יצאו חשופות וניתן היה לראות את גופן הערום. אותו שליח שהגיע ברגע האחרון, לקח את הצרור עם כל הבגדים וזרק אותו אל תוך הבית. "מי שלא לבוש, שיתלבש" אמר, והנשים נכנסו אל תוך הבית. הג'ולונה הרגיעו אותנו – "אל תדאגו, מעכשיו והלאה – מוות, אין!" ומרגע שנאמר משפט זה, נהרגו שישה עשר מאיתנו מירי האנשים שבחוץ, שנעשה ללא מטרה לשם שעשוע בלבד. השליח מסר אותנו לידי שישה אנשים והלך להמשיך להפיץ את המסר אותו נשא.