יומנו של סיניור דמירל

פרק רביעי – בשחלן

כשהגענו לבשקלה היו שם עשרים ושמונה משפחות יהודיות. פני האנשים השתנו, לאחר שנים של תלאות, רעב וסבל. כל כך הרבה עשב אכלו, כרסם של הילדים תפחה עד שדמו לאישה בהריון ועדיין תקופת המחסור לא נגמרה. מעט אנשים היו בעיירה, כל אחד היה מכיר ומכבד את רעהו ובלילות נכנסים ומסתגרים בבתים, כשברחובות היו מסתובבים הזאבים והתנים, מחפשים את מזונם וטורפים את הכלבים ואת חתולי הרחוב.

מרחב המחייה שלנו היה מבנה עם ארבע קירות, דלת גדולה במיוחד כך שאור יכנס דרכה ובתקרה היה פעור פתח. בין הקירות היה תנור עמוק¹ שבאמצעותו היינו מתחממים, מבשלים ואופים לחם. על התנור הזה היינו מציבים שולחן עם רגליים קצרות. החורף בעיירה היה קשה וארוך², והאנשים בעיירה היו מורגלים לחיי חורף קשה. לתנור, לשולחן הנמוך ולבית עם הפתח בתקרה היינו קוראים "כורסי". מסביב לשולחן היו פרוסים שטיחים ומזרונים שעליהם ישבנו בחורף הקר, מכוסים במרבדי צמר גדולים, רגלינו מתחת לשולחן העטוף במרבד מתחממות בחומו. כך היינו גם נרדמים, על אותם מזרונים, כולנו יחד.

התחלנו להרוויח מעט כסף, מעבודתו של אחי כחייט. באותו הקיץ הרחבנו את הבית בשני חדרים ובנינו אורווה לבהמות בחוץ. לחדרים היו חלונות יפים שבנינו במו ידינו – גם כך לא היה בעיירה מומחה או בנאי. עבור השכנים היוונו דוגמא לקידמה, והם נהגו לבוא אלינו, לראות את החדרים וללמוד. לאט לאט התרחבה העיירה ובא הזמן לשלטונות להקים בניין למשרדי הממשלה.

לפני המלחמה העיירה היתה מוטצארפ, והשלטונות התכוונו להגדיל את העיירה כעת לעיר (שאהיר) ולהכין מקום לוואלי³. מאחר ואיזור הגבול של עיראק, איראן וטורקיה היה רגיש וסימקו היה בעיראק, כמו כן משום שהאנגלים תכננו הקמת עיר בקירבת מקום – החליטו השלטונות לתת עודף תשומת לב להאקארי ולייעד את ההרחבה לעיר הזו, בעלת השם הארמני, שהיתה באותו זמן חרבה אף יותר מבשקלה. העיירה שלנו נשארה לכן בתוכנית השלטונות קאזה.

סימקו קיבל קבלת פנים נאה בעיראק והאנגלים נתנו לו כמה כפרים, כשהוא מצא מקומו לבסוף באיזור מוסול. למרות זאת, לאחר זמן, שמענו שסימקו הגיע לגבול טורקיה, לבקש שוב מהטורקים מקלט.

איזור הגבול היה קרוב מאוד לבשקלה ולכן הגיעה פקודה דחופה מאנקרה להרכיב ועדה שתצא לפגוש את סימקו, ותקבל אותו לטורקיה, בכפרים לפי בחירתו. הועדה שמונתה כללה פקיד רכוש ומופתי. היות והיו מעט אנשים בעיירה כללו גם אותי בועדה, לפי הצעת המופתי. התברר כשאנו התכוננו לצאת לדרך, הרכיבו ועדה דומה באיראן שבאה גם היא לקבל את פניו. סימקו היה איש שצופה את הנולד והוא ידע שאם ייפול בידי הטורקים יהיה קשה לו להינצל לעומת מצב דומה בידי האיראנים, מהם קל יהיה לברוח. עד שהגענו אנו לאזור הגבול כבר שמענו שסימקו קיבל את הצעתם ועבר, עם שישים אלף מאנשיו להתנחל בעיר בשם סאלבאק.