יומנו של סיניור דמירל

גולוזאן

הגענו במהרה לגולוזאן. הייתי רעב מאוד והאשורים נתנו לנו יוגורט ולחם. בשבילי, היה זה כאילו נתנו לי עולם ומלואו. גולוזאן היה כפר יפה, באמצעו נחל עם מים נקיים וצלולים ועליו גשר. בצד אחד של הנחל היו הנוצרים ובצידו השני מוסלמים סונים, אשר גם הם היו שבויים בבתיהם.

כל אנשי הכפר היו מכירים את אבי והיו לקוחות שלו בהקפה. מי מהם שהגיע לבית הקפה בסברה, שאל לשלומו של אבי.  בבוקר הכינו מקום למשפחתי ומצוידים בשתי עגלות יצאו לחפש אחר קרובי המשפחה להביאם לגולוזאן. באותו הכפר הוחזקנו כשבויים, אולם נשארנו כשבויים של קבע.

שמענו שבכל יום נכנסים אל הפליטים בהוסרובה, לוקחים מהם חפצים ושודדים אותם. היו גם סוחטים מהשבויים את המיקום של הכסף והזהב שהיה מוסתר בבתיהם בקוהנה שאהיר. מדי יום ויומו היו חוטפים ממקומם כמה שבויים ולוקחים אותם לבתיהם על מנת שיצביעו על מקומות המסתור ולאחר שעשו זאת, או אם לא היה נמצא דבר, היו הורגים אותם.