יומנו של סיניור דמירל

סיאירט

הגענו למוצב והובילו אותנו לדרגש עליו ישבנו והמתנו. באותה תקופה כל התושבים הלא – מוסלמים לא היו אוחזים בנשק אלא מוצבים ביחידות שירות. לאחר זמן מה הגיע חייל ללוות אותנו ליחידה בה נוצב, בית החולים הצבאי בעיר, שם מסר אותנו לאנשי המקום ועזב.

מפקד בית החולים צירף אותנו לשורת מסדר עם עובדי המקום, עבר בנינו ושאל שאלות.

– "אתה, מה עשית בעיירה ממנה באת?"

– "הייתי צלם!" עניתי

– "ואתם, שלושתכם, מה עשיתם?"

– "הייתי בעל מכולת" ענה אחד, "רוכל" ענה שני.

– "אתם יודעים קרוא וכתוב?"

– "אנחנו שנינו יודעים!" אמרנו אני וששון ואילו יעקב ופנחס אמרו "לא!".

הרופא הראשי, מנהל בית החולים, היה רופא עיניים. הוא הביט בי וקרא "אתה, בו אלי!". את ששון הוא שלח לאפסנאות, את פנחס להציב לעזרת הרופא, להגיש לו את כלי הניתוח ואת יעקב שלח לפנימי.

לקחנו בגדים ומיטה מהאפסנאות ועלינו על מדים. הגעתי אל מפקד בית החולים, רס"ן בשם ד"ר אדיפ עוסמאן שהציג את עצמו והסביר לי את תפקידי. "תראה," אמר, "אני בודק את העיניים של החולה ורושם ליד שמו של האדם את התרופה. אתה תפקידך לקחת את התרופה ולטפטף לו שני טיפות בכל עין ולסגור אותן. העבודה הזו אורכת שעתיים, לאחר מכן אתה מנקה סביבך ואם אין דבר לנקות, אתה יכול לשבת, לנוח וליהנות. תפנה לאפסנאות, אני אדאג שתהיה לך מיטה עם קפיצים, תביא אותה איתך. אתה ישן פה בחדר הבדיקה". אינני יודע מדוע הוא אהב אותי ודאג לי למקום טוב. היו במקום שמונה רופאים ומפקד משמר. בבית החולים הוצבו שישים ושמונה חיילים, מהם שישה פקידים, שמונה טבחים והשאר עובדי ניקיון ומטפלים בחולים.

קצין המשמר היה סגן שאחראי על כל אלו, הוא היה אדם אכזרי ודבק במשמעת אותה הנחיל. מהאדם הז כולם היו מפחדים ורועדים כשהיה פונה אליהם. לי עצמי לא היה קשר ישיר אליו, אם כי יכל להורות גם עלי כל דבר שחפץ בו.

במשך הזמן התיידדתי עם הפקידים במקום ואת זמני העברתי איתם. בערבים הייתי משוחח עימם ושאלתי גם לגבי מפקד המשמר. "הוא מארזינג'אן" אמרו לי. "איש קפדן ואכזרי. שמו רחמי ביי". זכרתי את דברי ידידי הקצין מהעיירה נורי ביי וכתבתי אליו את מה שלמדתי על האדם הזה. הוא קיבל את מכתבי וקרא אותו במהרה. הסתבר שרחמי ביי הוא בן דודו, הם למדו יחדיו בבית הספר אך איבדו את הקשר ואת הכתובת אחד של השני. נורי שמח על על מכתבי, כשנפרדנו אמר שימצא מכר שמכיר את הקצין המקומי, יצא כך שהוא לא רק מכיר, אלא קרוב! "תודה שכתבת לי" ענה נורי, "בזכותך קיבלתי את כתובתו של בן דודי!". קיוויתי שגם לרחמי ביי כתב נורי מה שהיה צריך.

תשובתו של נורי ביי הגיע לבית החולים בעת שפשטה מחלה מידבקת בעיר. חצי מתושבי המקום היו חולים ועל מנת שלא נדבק אנו מהקהל נאסר על החיילים ללכת לבתי קפה או לבוא במגע כלשהו עם המקומיים. כך שאף אחד מהאזרחים בעיר לא קשר קשרים עם אחד מאיתנו.

אני לא הייתי בבית החולים באותו יום והסגן חיפש אחרי. שלושת חברי חיפשו גם הם אחרי בדאגה. "אל תראה את עצמך!" אמרו כשמצאו אותי, "הוא מחפש אותך. האדם הזה לא מחפש אף אחד כדי לעשות לו טובה. אם הוא מחפש אדם זה על מנת לתת בו מכות אכזריות", אמרו והוסיפו – "יש למפקד בית החולים אהדה כלפיך, חכה שהוא יהיה במקום ואז תראה עצמך לסגן".

הודיתי לחברי על הדאגה וניגשתי היישר למשרדו של הסגן, הקשתי על הדלת ונכנסתי. פניו היו נפולות ובידו היה מכתב.

– "יש לך מכתב מנורי ביי", אמר. "מאיפה אתה מכיר אותו?"

– "הוא מפקד הגדוד החמישי של משמר הגבול" הסברתי, "הוא מוצב בעיירה שלי ומשם הכרנו".

הסגן שם במעטפה שבה היה המכתב הממוען אלי גם את המכתב שאותו ביקש לשלוח הוא לנורי, על מנת שאקרא. לאחר שיצאתי ממשרדו אכן קראתי וגיליתי שם שכתובות מילים שלהן לא הייתי ראוי. מחוץ למשרדו עמדו חברי ממתינים לראות באיזה מצב אצא מהחדר. כשראו באיזו דרך יצאתי, שמחו. מאותו יום ואילך הפחד שהיה בי מאותו אדם נמוג ונעלם.

באחד מימי החופש קבענו שישה חברים מסגל בית החולים ואני לצאת ולטייל בעיר. השישה היו מאיסטנבול, יווני אחד, ארמני והשאר יהודים. הטיול הוביל אותנו לשוק ושם החלטנו לעשות אתנחתא קלה למשחק טבלה. בעודנו משחקים, נפתחה הדלת ואל המקום נכנס הקצין. כשראה אותנו – הסתובב והלך.

הצבע אזל מפניהם של השישה והם ישבו חיוורים ודנו מה יעשו. הם חשבו במקום שהקצין יפליא בהם את מכותיו, כדאי שייקחו את רגליהם ויערקו לאיסטנבול. בכל מקרה, כך אמר אחד מהם, כל מה שעשו עד עתה הכל ימחק ואת השירות יאלצו להתחיל מהתחלה. אחר אמר שבית המשפט הצבאי הגבוה עדיף מאשר מכותיו של אותו הקצין. ראיתי שכוונותיהם רציניות והם אכן מתכוונים להוציא את התוכנית לפועל.

"חבל על כל הזמן ששירתתם עד כה!" אמרתי. עצרתי אותם מללכת ואמרתי "חבר'ה, אל תברחו. אני אקח את כל האשמה עלי. תגידו לקצין שאני משכתי אתכם בניגוד לרצונכם למקום הזה. לי המכות שלו לא מפריעות, אני עמיד לזה, בשבילי זה כלום. נחזור אל בית החולים ותנתקו את הקשר עימי, כמי שהביא לכם את הצרה הזו".

הם השתכנעו וויתרו על תוכניתם לברוח. בכל בוקר שלאחר מכן קמנו וחיכינו במהלך היום שיקרא לנו הקצין על מנת להפליא בנו את מכותיו.

כך, כמה ימים לאחר מכן, קרא לי אליו הקצין. "ראיתי אתכם שם במקום שאסור לחיילים", אמר. "אני יודע איך לפרק אתכם לחתיכות, אבל אותך אני לא אכה. זה בגלל בן דודי נורי. בגללך אני גם נאלץ לסלוח לכל אלו שהיו איתך, אבל אני מורה לכם לא ללכת שוב לשם. אם אתה רוצה, לך אתה לבדך – אבל את הכופרים האלו למה אתה לוקח איתך?"

הצדעתי לו, יצאתי והודעתי לחברי "נסלח לנו ולא יעשה לנו דבר".