נאש דידן

יומנו של סיניור דמירל

דילמן

יומנו של סיניור דמירל
סימקו ארא (1887-1930)

הכורדים באזורינו הלכו והתחזקו, בראשם סימקו כשליט בלתי מעורער מכאן ועד טהרן דרומה ועד דיארבקיר ממערב, שם הוא מינה שופטים והציב ראשי ערים שמינה בעצמו. העותומנים, כמו האיראנים, חששו מהתעצמותו של המנהיג הכורדי, שמנהיגי השבטים הצטרפו אחד אחד לשורותיו. הכוחות הרוסיים יצאו מהאזור, יחסם אל סימקו השתנה והם פיתו אותו במתנות ומשלוחים על מנת לשמור את החזית הדרומית שלהם רגועה. האיראנים, נוכחותם לא הייתה מורגשת באזור. השלטון מטהרן היה מנותק מההתרחשויות, כשבאזור נציגי השלטון היו כקוקלא1 בידי הכורדי.

סימקו עצמו ישב בעיקר בצ'הרי. היו לו תשעה עשר נשים, אחת מהן מרוסיה. לכל אחת מהן בנה אחוזה (שאטו) ונתן גבר אשר שימש כמשרתה, אך לפני כן היה דואג לסרסם על ידי וטרינר. בקרבתנו, בראש רכס הרים בקרבתנו היה איזור מישורי של כעשרה דונמים, שם בנה סימקו את תשעה עשר האחוזות סביב בריכת מים, ושם קבע גם את מבנה הפרלמנט שלו.

החיים של האוכלוסייה היהודית בתקופה שלאחר השחרור ממחנות הנוצרים היו קשים. חלק גדול מהמשפחות החליטו להעתיק את מגוריהן לרוסיה למרות החששות מהמלחמה שם, והן נטשו את העיירה. חודש – חודשיים לאחר מכן, חשבנו גם אנחנו לעזוב בעקבותיהם.

בעיר הגבול ג'ולפה, בסמוך לנהר כור, עיכבו שלטונות רוסיה את קבוצת היהודים שהגיעה מהעיירה ולא אישרו את כניסתם. אלינו הגיעו השמועות שהעיכובים גרמו לקשיים אצל היהודים, שכספם הלך ואזל עד שנשארו מחוסרי כל. סיפרו לנו על מהנות היהודים באותה עיירת גבול, אשר כנופיות רוסיות היו פולשות לשטחם, חוטפות את הצעירות ומשיבות אותן למחנה רק אחרי שכבודן חולל. התקווה למצוא את מקומנו ברוסיה נמוגה עם השמועות הללו.

כעשרים קילומטרים מקוהנה שאהיר היתה העיר דילמן ואליה עברנו. שכרנו מקום בשכונה מרוחקת באיזור בשם האפטופן בסמוך לשער הנקרא באותו שם, יחד עם עוד תשעה משפחות. הכסף והזהב שהיו לנו עד כה אזלו וחיפשנו מקור פרנסה.

אחי ידע לזקק ערק, והציע שניקח קצת צימוקים ומצרכים אחרים ואולי נוכל להרוויח מספיק ממכירת המשקה שנזקק. כך עשינו, והכסף הספיק לנו בדוחק. בשכונה בה גרנו היו תושבים שיעים רבים ואלו שמעו על ייצור המשקה האסור בביתנו והתריעו בפני השלטונות. יום אחד, הוזמן אחי לפגוש את החכם הגדול שלהם, בשם אהוט. לצידו, ישבו אותם השכנים שהלשינו על מעשינו.

"איך אתה מעז בשכונה מוסלמית לייצר ערק ולמכור אותו?" הטיף לאחי החכם המוסלמי "אתה לא יודע שערק עבורנו הוא אסור?". לאחר שסיים להטיף, סיכם החכם בהוראה לפרק את הארגון שאותו בנינו והוסיף באיום שלא טוב יהיה אם ישמע שחזרנו לעסוק בזה – "אם אשמע שאתה עושה ערק פעם נוספת", הדגיש, "אני זורק אותך מהשכונה. בכל העיר לא תוכל למצוא בית לשכור!".

אחי, בעצב, שב לביתנו והסביר לאימי שגם את דרך הלחם הזו סגרו בפנינו. ישבנו כולנו וניסינו לטקס עצה. כשהלילה ירד, שמענו דפיקות בדלת ביתנו המובילה לרחוב.

– "מי זה?" שאל אחי.

– "תפתח את הדלת!"

אחי פחד מאוד ולא זז ממקומו.

– "תפתח את הדלת, זה אני!" שמענו ואחי זיהה את קולו של החכם המוסלמי ממנו חזר לפני כן.

– "כבודו" פתח אחי, בנסיון לפייס את החכם, "את כל מה שאתה רואה אני מוציא מפה, כפי שרצית. יותר לא אכין ערק"

– "שבן בני", אמר החכם, "אל תפחד, בעניין זה אני פה. ידעתי שמחר כבר תפנה את הדברים ולכן הקדמתי לבוא. אתה יודע שהעם הזה פה סביבכם חמורי פרא הם, זה אסור לשתות לפי דתנו, אבל אלו האוסרים הם אלו השותים. אני נאלצתי על יד הנוכחים להגיד את הדברים באותו אופן, אולם כעת באתי לטעום מהערק!"

אחי חשש, בראשו ניסה להבין איזו תחבולה רוקם אותו מבקר. אולי מנסה הוא להוכיח את מעשינו הרעים. החכם ראה שאחי מהסס, הוריד מראשו את כיסוי הראש והניחו בצד. "אל תפחד, תביא את הערק!"

אחי הגיש לשולחן בקבוק ערק ופינג'אן. אחרי שהאורח מילא את הכוס עד סופה ושתה, נרגע אחי.

אהוט התרווח בכיסאו, פנה לאימי ושאל אם יש משהו בתנור, לאכול.

– "עשיתי קצת כופתה2 לילדים, אבל אתם לא אוכלים את הבשר שלנו. אם היה אפשר, הייתי מזמן מגישה!" אמרה אימי.

– "מי אמר שאסור?" התעניין האורח. "יש בשר אסור ויש הלאל3. הבשר שלכם, הוא הכי מותר! החיה נשחטה על ידי אדם מלומד שקרא והוכשר בהלכה, בעוד את הבשר שאנו אוכלים, מי יודע מהיכן הגיע? לכי, תביאי מהאוכל הזה קצת מזה4 עבורי". האורח התכבד מכל טוב ושתה שוב מהערק. אחרי שהתרצה, שלף שן שום מכיסו, שם בפיו ופנה לאחי – "מהעם חסר התרבות שלנו אפשר לצפות רק לרעה. אתה, תעשה את עבודתך כפי שאתה רוצה, אבל להבא – אנא ממך, עשה זאת בשקט…".

המשכנו לזקק את הערק והצטבר אצלנו המלאי. מפחד השכנים, לא יכולנו למכור כלל באותה השכונה ונאלצנו להציע את מרכולתנו במקומות רחוקים. לאחי הגיע השמועה, שבמקום בשם קראקישלק, כארבעים קילומטרים מדילמן, יש כח שהתאסף על מנת להלחם בשלטונו של סימקו.

המוג'הדין האלו התאספו מכל כפרי האזור והפכו לכח משמעותי, בעיני עצמם דימו שהם מביסים בקלות את הכורדי, וגם תשומת ליבו של סימקו הופנתה לאיום החדש עליו. בראש המוג'אהדין עמד יוסוף האן, קצין בכיר בצבא האיראני. הוא עצמו חיפש לשתות ערק ואנו יצאנו לספק את הסחורה.

העמסנו על חמור ארבע פחים של ערק ויצאנו לכיוון קראקישלק. כשהתקרבנו, ראינו את המון הלוחמים לבושים בלבוש כורדי מסורתי. על בגדיהם בד התפור בצפיפות כשמלה.  הוסט שעליהם היה מעור מעובד עבה עד כדי שכדור רובה לא יכל לחדור דרכו. על ראשם, מבד ארוך, עשו טורבאן ושש חתיכות משי עטפו את ראשם, שערותיהם מציצות פרועות, עינהם בולטות והמראה שלהם מרתיע. הפליא אותי שבמקום התאספו כורדים אך אחי הסביר לי שאלו הם מהאזרים – אג'אם, המתלבשים כך על מנת שלא יזהו את מוצאם.

נכנסנו אל הכפר וביקשנו להיפגש עם המפקד. החיילים שלחו ליוסוף האן הודעה רק אחרי שבדקו אותנו היטב מכף רגל ועד ראש. כששאל השליח מה מטרת ביקורנו, אחי הסביר שיש לנו מטען של ערק עבורו. יוסוף האן שמח, וקרא לאחי מייד שיכנס עם הפחים אליו. קיבלנו עבור המשלוח במזומן יותר מאשר שוויו והמפקד אף ביקש שנעשה את אותם המשלוחים בצורה סדירה. "אתה – אל תחשוש מהתשלום" אמר, "רק תדאג שתמיד יהיה פה ערק!". במשלוח הבא, עמד בדיבורו ושילם אפילו יותר.

באחד מהביקורים נכנס אליו אחי עם הסחורה, והוא הורה לאנשיו לתת לי אוכל בעוד אני ממתין בחוץ. הבטתי סביב וראיתי כל כך הרבה נשק, עד שהאנשים היו קארק5. רוביהם היו מסוג פלינט ועל מותניהם חגרו אקדחי ברבלו והם היו מציבים מטרות ומתאמנים בירי.

מולי, עמד אחד גבוה שאמר לחברו – "רואה את חוט הטלפון? אני אסתובב עם גבי ואפגע בו!"

– "אם תעמוד ישר, אולי יש לך סיכוי…" ענה חברו, והיתה התערבות.

האיש הגבוה הוציא את רובה הפלינט והפכו, עם הקנה לאחור. המטרה הונמכה, והאיש הסתובב וירה לאחור, פוגע בדיוק למטרתו. שערותיי סמרו ועבר בי רעד, אמרתי לעצמי שאלו חזקים יתר על המידה, אכן הגיע יום הדין של סימקו.

את המסעות הלוך ושוב לאותו הכפר עשינו חמש פעמים. לאחר מכן, שמענו שסימקו בא עם צבאו, עלה על קראקישלק ובקלילות רבה, בתוך שעתיים, הביס את אותו הכח והמשיך בדרכו. יומיים לאחר מכן לא היה ניתן לראות זכר לאותם לוחמים שהתפזרו ונעלמו מהמקום. לפי מראה החיילים ולפני החשיבות שייחסו לעצמם, אף אחד לא יכל להאמין שמישהו יכול היה להם. גם אני טעיתי, בעיקר טעיתי משום שברחה מתודעתי העובדה שמדובר באיראנים.

יוסוף האן היה אג'אמי מקווקז וכנראה לא הכיר את האיראנים ואת טיב האנשים שתחת פיקודו. כוחותיו של סימקו לכדו אותו לאחר שצרו על ביתו, והוא כשנואש, כיוון רובה לראשו ולחץ על ההדק.

שוב תקוותנו נעלמו ופרנסתנו נקטעה. לקחנו פינה בסמטא בעיר והתחלנו לתקן נעליים, כפי שלמדנו מאחי האילם. ההכנסה הייתה מעטה, לא די היה בה. הכורדים התחזקו ושליטתם באזורנו התבססה. זמן מה לאחר מכן התמלאה העיר דילמן בכורדים רכובים, ובעלי החנויות סגרו את עסקיהם והסתגרו בבתיהם. הכורדים התחילו לשבור את פתחי החנויות ולבזוז אותן, אך לנו באותו זמן לא היה דבר ולא היה לנו מה להפסיד.

שאלנו את עצמנו שוב ושוב מה יהיה? מה יהיה סופם של הכורדים שלמדנו כך להכיר?

ממשלת איראן שלחו לסימקו כשי ארגז מלא יהלומים וזהב ומלכדו אותו בחומרי נפץ. סימקו קיבל את הארגז בבית הפרלמנט שלו, והוא מאוד מצא חן בעינו. הוא הניחו על אדן החלון, במטרה לפתחו מיד אחר התפילה. הישיבה התמשכה, ועלי האן, אחיו, סבלנותו פקעה. הוא הלך לפתוח את הארגז ומטען הופעל בעוצמה רבה. עלי האן יחד עם עוד חמישה ראשי שבטים כורדים נהרגו במקום והמונים נפצעו. אירוע זה היה בין הגורמים שהשפיעו על סימקו לצאת לקרב שחלק ממנו התרחש כאמור בקראקישלק.

סימקו בתגובה הציב לאחמד שאה6, שליט איראן דאז, אולטימאטום – "יש להסגיר לידינו בתוך שבוע את מי שייצר את הפצצה הזו!" כתב לו, וממשלת איראן מיהרה להיענות.

כמה ימים אחרי הפיצוץ, שלח סימקו כרוז7 בדילמן, שהודיע בלשון זו – "שולחי הפצצה לסימקו יתלו! מי שרוצה לחזות בגזר הדין, שיגיע למרכז העיר ביום רביעי!".

הייתי ילד סקרן והלכתי בתוך ההמונים עד שהגעתי לשורה הראשונה. חיפשתי מסביבי לא ראיתי שם חבל תליה, עובר אורח שעימו שוחחתי צחק כששמע שבאתי לראות אותם נתלים… "מי אמר לך שהם ימותו בתליה?" שאל.

השטח בו חי סימקו, כפי שכתבתי קודם, היה מישור גבוה ורחב ידים בקצה רכס הרים, שבמרכזו בריכה וסביבה האחוזות שבנה ומבנה הפרלמנט שלו. מסביב היו מעיינות ושפע של מים, בבריכות שחו ברווזים וברבורים. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי טווס.

קצה המישור שעל הרכס הוביל למדרון תלול, בגובה של כעשרה מגדלי מסגדים, הנראה בדרך הטבע כאילו עשוי מאבנים שחצבו בהם. לאותו מקום היה ניתן להגיע רק בדרך אחת בה הלכנו והתאספנו שם בקצה המדרון האדיר הזה. סימקו ואחמד ארא היו שם, והראשון נתן הוראה להביא אחד מהאסירים שהוסגרו לידיו. זה הובא, ידיו קשורות מאחורי גבו ועיניו מכוסות. הציבו את האיש בקצה המדרון ומאחור חבטו בו בחוזקה כך שנפל קדימה. עוד כשהיה באוויר, ירו בו אנשיו סימקו, כך שלא יהיה ספק במותו.

האחרון שהובא אל קצה המדרון עיניו גם היו מכוסות וידיו קשורות. כשהציבו אותו בקצה המדרון והבין שזמנו הגיע, אמר בקול רם, למען ישמעו כולם – "אתה, שימך סימקו. תדע לך, שגבר – לא מכסה את עיני אויביו וקושר את ידיהם!" אמר, ולא חיכה. הוא הלך קדימה וזרק עצמו אל התהום. אנשי סימקו מיהרו וירו גם בו.

צעקותיו בנפילתו מהדהדות עדיין באוזני וגם כעת, שנים לאחר אותו אירוע, התמונה לא משה מנגד עיני.

חזרתי לביתנו והמשכנו בעבודתנו כמדי יום בתיקון נעליים. יום אחד הגיע לקוח כורדי אלינו, פנה ואמר לאחי – "לקחתי ממך נעלים ישנות ושילמתי עבורן. נעלתי אותן בחנות שלך והלכתי, אבל את נעלי הישנות השארתי אצלך! באתי כעת לקחתן".

אחי הסכים איתו – "אני זוכר, קנית נעלים בתומן אחד. אולם נעליך הישנות היו כה בלויות עד שלא היה מקום להחזיק בהן. לא היה לי בהן שימוש וזרקתי אותן".

– "חמש תומן שילמתי עבור הנעליים!" האיש זעם, "תן לי את נעלי, או תחזיר לי את הכסף ששילמתי!"

– "אבל אתה לקחת נעלים בעבור תומן אחד", עמד אחי על שלו – "איך אתה רוצה שאשלם חמש תומן עבור נעליך הישנות?"

התפתח ויכוח, והויכוח התגבר והפך לצעקות. השכנים התאספו סביב ובסופו של דבר הציעו שאיש הדת ישמש כבורר בין השניים. הסכמנו והלכנו אליו.

איש הדת שמע את דברי הכורדי ואת אחי ופסק "תן לו שלוש תומן!". אחי התנגד… "ממני הוא קנה נעליים שניתן לנעול בתומן אחד, איך יכול להיות שנעליו הבלויות שוות שלוש?"

– "בני", ענה לו השופט, "גם אני יודע את ערך הנעליים. בכל מקרה, אתה תסכים לפסיקה שלי כמו שהיא".

בנקודה זו החליט אחי שבארץ הזו – הוא לא יישאר.

שאלתי את עצמי אילו מן חיים האם אלו, חיים של סבל, נדודים ומעבר בין ארצות? אם נעבור לטורקיה, מה נעשה שם? האם גם שם אנו נידונים לחיים כאלו? התחלתי לכעוס על אבותינו, מדוע לא מצאו מקום אחר להתיישב בו, והחליטו דווקא לשבת בעיר גבול?

מאוחר יותר חקרתי בזה והבנתי שהיהודים, בכל מקום בין הגויים ובכל זמן – תמיד חייהם היו קשים. אבותינו היו חיים בהאמאדן, בין איראנים וארמנים. כמו כאן, גם שם הארמנים היו צרה גדולה עבורנו. לפני שהגיע האיסלאם לארץ היו בהאמאדן כאלו מהדת הזורואסטרית8, אך אלו לא עזרו ליהודים במאבקיהם עם הארמנים. בסופו של דבר הארמנים נוצחו ונאלצו לסגת, הם לקחו עימם שבויים מקרב היהודים והתיישבו בנוואי שארקיה. היהודים שהיו עימם, מעטים היו והתערבבו ביניהם, אך מעט מהם הסתירו את יהדותם רק כלפי חוץ ואלו היו אבותינו.

כשהגיעו מהאמאדן, התיישבו אבותינו בארבע כפרים – אורמי, קוהנה שאהיר, בשקלה9 וגבר10. הם לא התיישבו כאן מרצונם, הדבר הגורל כפה זאת עליהם בכח, כשבויים. גם הם סבלו, כמונו והשפה שהם דיברו – הארמית – מדוברת בפינו גם כיום.

הדרך לרוסיה נסגרה והאפשרות לעקור לשם חדלה. לא ידענו מה מתרחש בטורקיה של אחרי הכיבוש הרוסי, מה נוכל לעשות שם ואיך נוכל להתקיים.

יום אחד הגיע הביתה אחי שימון והכריז "אנחנו נינצל מאכזריותם של הכורדים! מצאתי חבר טורקי שייקח אותנו לשם, נוכל לחיות שם כאזרחי המדינה"

– "להיכן ייקח אותנו?" שאלתי

– "אותו אדם שיבח את המקום" ענה – "הארץ השתחררה כעת מכיבוש, העם מתחיל לאט להתאסף ולחיות, גם הפרנסה שם קלה יותר. שמו של חברי קאפו זאדה מהמט אפנדי, הוא הבטיח שיעזור לנו מאוד".

השארנו את אימי וילדו של אחי בדילמן. אני, שבן ואשתו השכרנו סוס ויצאנו לכיוון ואן, מרחק שלושה ימום. רכבנו מבוקר עד ליל, ללא הפסקה. לחם לא היה לנו ואוכל לא מצאנו בדרך, בטננו נשארה ריקה במשך כל המסע. במהלך הדרך ראינו כפרים רבים, אך כולם היו חרבים וריקים מאדם. לאחר יום רכיבה ראינו כפר קטן ובו שלוש משפחות, לידו פיסת דשא קטנה עליה עשינו הפסקה והבערנו בסמוך אש.

אכלנו מעט צימוקים יבשים. הרתחנו מים, ולקחנו שלושה צימוקים, שאותם שרפנו ופוררנו אל תוך המים, על מנת שיקבלו צבע ויהיו כתה. אחי אז הלך אל הכפר כדי לנסות לרכוש מעט לחם.

הוא שוחח עם תושבי הכפר ולמד שיש להם לחם, אך כזה העשוי משעורה. אחי שילם במטבע מג'ידיה11 עבור כיכר לחם אחת, והם יכלו למכור רק ארבע כיכרות. אחרי שביקש שוב אחי, והסביר שאנו חמישה אנשים, הסכימו המוכרים לתת בידו כיכר לחם נוספת.

כשחזר, עטנו על הלחם…

– "תביא לנו לראות!" ביקשנו.

– "אל תאכלו הכל" אמר אחי "הדרך עוד ארוכה".

עבר זמן רב מאז שראינו לחם לאחרונה. אכלנו לאט לאט. כיכר לחם היתה בגודל של בייגל ועבה כקרטון, באמצעה היה חור וטעמה היה כטעם קש. הרתחנו תה צימוקים ושתינו עם אותו הלחם.

למהמט אפנדי היו שני סוסים, על אחד רכב ועל השני העמיס סוליות עור לנעלים. גם לנו היה סוס עם קצת כלי בית, שמיכה וחפצים שונים – על סוס זה רכבה אשת אחי. אני, אחי ובעל הסוס השכור הלכנו ברגל. בסוף שלושה ימים ארוכים הגענו לואן.

One comment

  1. מרדכי זקן

    אני מצוי רק בראשית הספר, אבל זהו ספר מרתק ומעניין וגדוש פרטים אודות יחסי היהודים והמוסלמים בכורדיסתאן.
    ספר חובה לכל מי שמתעניין בתולדות היהודים ושכנים המוסלמים והנוצרים במזרח התיכון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *