אחיי ואחיותיי, אברהם ושמואל
היהודים מחוץ להוסרובה החלו לחזור לבתיהם ולשקם את חייהם, אולם לא הספיקו לעמוד על רגליהם וכבר התחיל המוות להכות בנו. בארץ התחילו לפרוץ מגפות ובני משפחתנו נפגעו מהן קשות. רק אבי נהרג מירי כלי נשק, שאר בני המשפחה היו חולים ופקדו תדירות את בתי החולים.
היתה לי אחות בשם חנה1 ואחות נוספת בשם סולטאן, שנפטרה ממחלתה. היו לה שלושה ילדים, בכל יום אחד מילדיה מת2. באחד מן הימים קיבלנו הודעה שגם אחי הגדול3 מת ממחלה בטבריז. לפני שמת, פגש שם מכר, בן עשירים מקוהנה שאהיר, בשם ניזאם. את כל חפצי הערך שהיו ברשותו, כסף וזהב נתן אחי בידיו ואמר לו "אלו הדברים שיישארו אצלך. אני אמות, אנא ממך – כשאתה מגיע לעיר תשאל מי ממשפחתי שרד. קודם כל שאל אודות אימי, אם היא איננה, תן הכל לבן משפחה אחר. אם אף אחד מהם אינו בחיים אז עשית בקשתי נאמנה, כל מה שבידך ישאר שלך".
אותו מכר הגיע לעיירה ושמע שאנחנו בגולוזאן. הוא שלך שליח למצוא את אמו של איברהים, עם מסר הקורא לה להגיע אליו בדחיפות לעיירה. אימי ואני קמנו והלכנו לקוהנה שאהיר. לא ביקרנו בעיירה שלנו זמן רב, וכשנכנסנו ראינו ששכונת היהודים היתה ריקה מאדם והעיירה כולה תילי חורבות. בין חחורבות ראינו אדם ושאלנו אותו היכן גר ניזאם. לפני פרוץ המלחמה משפחתו של ניזאם היתה מעשירי העיירה, כולם הכירו את האיש. עד מהרה מצאנו את הבית ונכנסו אליו. כל הבית דמה גם לחורבה, זכר שריפות ניכר היה בקירות הבית. בני המשפחה ניקו ופינו את אחת מפינות הבית ושם חיו כפליטים.
"מי זה ניזאם?" שאלנו ממקומנו בכניסה.
"אני." שמענו אותו עונה. "כפי שאתם רואים את מצבו של הבית, היה פה אסון גדול. אתם, מי אתם?"
אימי הסבירה שהיא אימו של איברהים ואני הוא בנה.
עצב ניכר בעיניו של ניזאם ודמעות עלו בעינו. "עפר על ראשך" אמר.
ניזאם בישר לנו אודות מותו של אחי. הדבר היה עבורו אבידה גדולה, "יותר מחבר היה, אהבתי אותו יותר מאשר את אחי. אך מה אנו יכולים לעשות?"
ניזאם פנה ומצא בין חפציו שקית בד עטופה כצרור הושיט אותו לאימי ואמר – "בנך הפקיד בידי את הצרור הזה, אמון הייתי על מסירתו לידיך. אני מבקש לעשות כרצונו ולכן הזמנתי אתכם לכאן. חיפשתי אתכם זמן רב, השבח לאל שמצאתי והצלחתי לעשות כרצונו של חברי היקר".
אימי היתה המומה ולא האמינה למשמע אוזניה. "אתה משקר!" אמרה. "אברהם יכול למות? אברהם לא מת… הוא לא יכול!". ניזאם ראה שאימי בהלם, בוכה מחד גיסא ומאידך חוזרת ואומרת שבנה לא מת.
"פתחי וראי מה בצרור." אמר.
פתחתי אני את הצרור ובתוכו מצאתי שעון זהב, שרשרת זהב, עשר מטבעות גורמושייה תלויים על שרשרת, פנקס החייבים של אחי ומאתיים וחמישים תומן עשויים כסף.
"השכרנו איזה מקום ושם קברנו את אברהם" אמר ניזאם, "אולם כשהמצב יהיה רגוע צריך יהיה להעבירו למקום מתאים". הודנו לאיש על מעשיו האנושיים וחזרנו ברגל לגולוזאן.
כשהתקרבנו לביתנו בכפר, באו לעברנו ילדים אג'מים. הם הכירו אותנו ומיהרו לספר לנו שבעוד שאנו היינו בדרכים, ראו שמביתינו יצא היום ארון4. כשעזבנו את הכפר אשתו של אברהם היתה חולה. אימי הרימה את ידיה למרום וצעקה "אלוהים הגדול! מה שאתה עושה, אתה עושה טוב! האישה הזו לא נאלצה לשמוע את הבשורה על מות בעלה!".
נכנסנו אל הבית וראינו שביאז שוכבת שם, חיה ונושמת כפי שהשארנו אותה. "איזה ארון יצא מהבית הזה?" אימי שאלה.
"זה שמת, היה זה בעלי" אמרה אשתו של שמואל בבכי. "לא הייתי מחליפה אותו במאה אנשים שיש לשון בפיהם". אמרה, "השכל בראשו ומעשיו הטובים לא היו דומים לאלו אצל אף אחד, חכם היה וגאון". היא פרצה בבכי מר והיתה מכה עם ידיה בראשה. גם אימי עשתה כמוה, וכך המשיכו עד אבדן החושים.
לא היה די בזה והלוויות יצאו מביתנו כל יומיים. לאימי היו שמונה ילדים, מהם נשארנו רק שניים, שימון ואני – ומארבעת הבנות נשארה רק אחת. אימי הרימה ידיה יום אחד וצעקה "אלוהים, את השלושה האלו תשאיר לי ואני כבר לא אבכה".
אני מצוי רק בראשית הספר, אבל זהו ספר מרתק ומעניין וגדוש פרטים אודות יחסי היהודים והמוסלמים בכורדיסתאן.
ספר חובה לכל מי שמתעניין בתולדות היהודים ושכנים המוסלמים והנוצרים במזרח התיכון.