יומנו של סיניור דמירל

פרק שלישי – נדודים

החזרה לקוהנה שאהיר

אימי תיארה את הבית בגולוזאן כבית שרובצת עליו קללה.  ראינו שמשפחות יהודיות מתחילות לחזור לביתם הישן בקוהנה שאהיר וכך עשינו גם אנו. מתוך שבעים המשפחות היהודיות שנטשו את העיר, חזרו אל החורבות ארבעים, ביניהן משפחתנו. סידרנו וניקינו את מה שנשאת מביתנו והכנסנו את בעלי החיים שהבאנו עימנו, מאותם חיות משק בית שהגנרל העותומני נתן ליהודים. חודשיים תמימים היינו במנוחה, מתקנים את ההריסות וחיים את חיינו. לאחר מכן, כתוצאה מההתחזקות של סימקו באיזור, חזרו הכורדים.

בכל יום קיבלנו חדשות וגזירות חדשות. כורדים היו נכנסים לבתי היהודים ומעמיסים על סוסיהם מכל הבא ליד, עד שלא נשאר דבר. בכל לילה היו המקרים חוזרים על עצמם בבית כזה או אחר ולנו לא היה לאן לפנות, למי להתלונן. כל מה שיכלנו לעשות, גם כעת, זה לשבת ולחכות לגורלנו.

לילה אחד הגיעו הכורדים אל ביתנו ונכנסו אל האורווה. אחרי שעזבו, גילינו שהם השאירו את המקום ריק מכל חפץ ובעל חי. באותה עת לא היה מזון והיה מחסור בכל הארץ – אותן בהמות היו תקוותנו היחידה, בהן היינו תלויים לתזונתנו, לחלב ולגבינות.

בבית היינו חמישה – נכד אחד, שלוש אחים¹ ואמא. יצאנו כולנו לגינה, חתכנו צרורות של עשב ירוק, רחצנו אותו היטב במים, תיבלנו במעט מלח ואת זה הרתחנו ואכלנו. באין מוצא אחר כך שרדנו במשך ימים מספר. שמן לא היה, לחם גם אין. היה בידינו כסף אבל חוץ מעשב, לא היה מה לאכול וגם לא מה לרכוש. בייאושנו, אמר אחי הגדול שנקח מעט כסף מאמנו ונפנה לשכונה של המוסלמים, אולי שם נוכל למצוא קצת לחם בורגול למאכל.

אכילת עשב מנפחת את הבטן, זאת אוכל להגיד. מיהרנו שנינו לשכונה האג'אמית ועברנו בה מדלת לדלת בבקשה למזון, אולם לא מצאנו כלום. תושבי השכונה אמרו שהמאמץ שלנו מיותר – אין מזון בכל האיזור וגם להם אין. פנינו חזרה אל השכונה היהודית בידיים ריקות. בדיוק כשיצאנו מהשוק היה שם אדם שהיה עסוק בפירזול סוסו. זה הבחין בנו עוברים, רץ לכיוונינו וזרק עצמו על חזהו של אחי. אני קפאתי מפחד, לא הבנתי מה מתרחש. פחדי הפך להלם כשראיתי שאותו האדם מנשק את אחי על לחייו. לפי הבעת פניו של אחי הבנתי שגם הוא לא מבין על מה ולמה אדם זה מתרגש למראהו.

"אתה לא זוכר אותי?" שאל האיש, "אתה הצלת אותי ואת חברי ממוות!" אמר וחזר על דבריו, "אני חסאם! הצלת אותי ואת חברי יוסוף עלי!"

אחי נזכר בהם ובמה שהתרחש באותם ימים שהיה רכוב ונושא נשק עבור הנוצרים. אלו השניים היו שבויים אג'אמים שזה עתה שוחררו והגיעו לקוהנה שאהיר כמונו. בזמן ההוא, פגש במקרה אחי את השניים עם שני ארמנים שהובילו אותם כשבויים אל העיר. אחי הבין שאת הלו יהרגו כפי שהרגו את אבינו ולכן ירד לפניהם מסוסו ותפס עמדה תקיפה מולם. השובים התחילו לקללו במבטא אשורי, ואחי, שידע את שפתם, הורה להם "תשאירו את שני אלו ותעזבו את המקום. אתם לא מבצעים את הוראותיה של סורמה-האנם!". הם המשיכו לקלל, והוא מצידו ענה "אתם שניכם תהפכו עכשיו לגוויות!" וירה ירייה באויר. "אל תירה" נבהלו שני השובים – ועזבו. שני האג'אמים היו בדרכם לאולה, שהיתה בקירבת מקום. אחי ליווה ווידא שהם יגיעו בשלום למחוז חפצם.

חסאם התרגש לפגוש את אחי שוב בשוק. "הצלת את חיינו, ולא הספקת לאמר לנו מי אתה ומה שמך!" אמר חסאם. אחי הסביר לו שהוא יהודי בן המקום, "שמי שבן ושם אבי דאוד" הוסיף, וחסאם ענה "אני אהיה כפרה עבור הדת שלך, שבן". הוא הוביל אותנו למקום בו פירזל את סוסו וכשסיים את מלאכתו הסביר לחבריו שהתקהלו סביב אודות אחי. "איך אוכל לכבד אתכם ולגמול לך כעת?" שאל האג'אם. "יש לי תה וצימוקים… אנא, התכבדו!". ישבנו איתו, שתינו ואכלנו. אחי הסביר לו את מטרת הביקור שלנו בשכונה האג'אמית, שבביתנו לא נשאר שום דבר מזון ולמרות שיש בידינו כסף לא עלה בידינו לרכוש מזון.

"שבן אפנדי" אמר האג'אם. "אתה יודע שגם לנו אין. אבל אם תשבו פה עוד קצת, אנסה לראות אולי אוכל לעזור". הוא עזב את המקום בריצה ומצא את חברו, זה שהציל אחי, שבא במהרה להודות גם הוא על שהציל אותו.

היה רגע קצר של דומיה בה חשבו שניהם מה לעשות. לאחר מכן הם ביקשו מאיתנו את הכתובת של בייתנו ונפרדו מאיתנו בחיבוק.

הגענו לביתנו ולאכזבתה של אימי באנו בידיים ריקות. שוב יצאנו לגינה לאסוף עשבים, להמליחם ולהרתיח. היינו רעבים עד כי טעמו של העשב דמה לטעם בקלאווה. הסברנו לאימי שאין למצוא מזון בכל העיירה וכשפנינו לשון שמענו דפיקות בשער החצר. פחדנו שמה שוב חזרו הכורדים, לקחת את מה שלא נותר לנו לתת, אולם כשהגענו לשער ראינו שני חברינו האג'אמים עומדים שם, על גבם שק עם חמישים קילוגרמים חיטה.

"קחו את זה, עם זה תסתדרו" אמרו השניים. "אנחנו נשוב מאוחר יותר".

"מה המחיר?" עצר אותם אחי בשאלה,

"לא. אנחנו עוד חייבים לך הרבה!" ענו והלכו.

באותו הלילה, הייתה חגיגה בביתנו. לאחר עשרים ימים בהם לא נכנס לקיבתנו דבר פרט לעשב הגינה, לקחה אימי והכינה מהחיטה הדיק – היא לקחה מהחיטה ושמה בסיר. עליה שפכה קצת מלח והביאה לרתיחה. לאחר מכן סיננה והגישה לצלחותינו על השולחן והנה – ארוחה לתפארת. קפצנו על המטעם ואכלנו כאילו היתה זו ארוחה מפוארת, תוך שאנו מודים לאותם אנשים שהביאו לנו את השקים.

הקצבנו את החיטה למנות קטנות על מנת שתספיק לנו לתקופה ארוכה. לא רצינו לקחת את שק החיטה לטחנה על מנת להפכה לקמח, כדי שלא יאבד לנו ממנה ויילקחו לנו בדרך חלקים על ידי  הטוחן או אחרים. הכנו מהחיטה גם מאכלים מטוגנים וכך התקיימנו באותם ימים קשים.

בעיירה לא היה סדר וחוק ומספר ימים אחרי שקיבלנו את שקי החיטה, שמענו התקהלות מחוץ לשער הכניסה. כשיצאנו ראינו חמישה כורדים מזויינים רכובים על סוסיהם נכנסים אל החצר. הם עברו בכל חדרי הבית והעמיסו כל דבר שהיה לנו שם בהשאירם אותנו עירומים מרכוש. אין איפה להתלונן, אין למי לפנות. את השודדים אין מי שמכיר והחיטה – איננה עוד.