יומנו של סיניור דמירל

גונבים את הגבול

בעיירה הקטנה שלנו הכרנו כולם איש את רעהו. אם היה מגיע יהודי זר, היינו מקבלים אותו באהבה בקהילתנו. כמאה ועשרים קילומטרים מהעיירה שלנו הייתה עיר איראנית בשם אורמי שגם בה הייתה קהילה יהודית. כשאנו היינו פליטים, הקהילה היהודית שם סבלה יותר מאיתנו, אולם הם לא היה פליטים, הם נשארו בעירם במהלך אותה תקופה.

מאורמי היה מגיע בחור בשם ציון אלינו ולדיארבקיר ומשם לאיסטנבול וחזרה לאורמי. באותו הזמן היינו גם אנו מגיעים לאיסטנבול למסחר עם הבהמות ממשק הבית. אם היה ציון מגיע לעיירה שלנו היינו מקבלים אותו כאילו הגיע מהשמיים, היינו מחזרים אחריו על מנת לארח אותו ולקבל את פניו.

ציון היה מביא עימו סחורות מאיראן ומשאיר מהן במקומות שונים בדרכו ואנו היינו שולחים מישהו על מנת שיביא את הסחורה לכפר.

בקצרה, ציון עסק בהברחות. אנחנו כל כך היינו אוהבים אותו, לא ידענו על טיב עיסוקו.

יום אחד הגיע ציון ועימו עוד שלושה יהודים מאורמי – אשר דמדי, בבא מיכאל וחכשורי. שמואל צ'אצ'ו לקח שנים אליו ואילו ציון ומיכאל נשארו להתארח בביתנו. בבוקר המחרת, הגיע אלי אשר ואמר שהסחורה שהביאו תגיע היום לבשקלה, אך שלטונות המכס שמו עליה יד – "הפקיד יכול למצוא שם דברים שאסור להכניס לארץ… ", אמר.

– "מה סוג הסחורה שלכם?" שאלתי בדאגה

– "ארבעים בליה שטיחים איראנים בתוך עשרים צ'ובל של חנה. אני מאוד חושש מציון, שמה הוא לא אמר לנו את האמת במלואה".

כששאלתי את ציון אם יש משהו לא חוקי בסחורה שהביא, ענה "לא, לא, מה פתאום? הכל טוב!".

בקצה העיירה יש שטח לחניית מכולות ובו הייתה הסחורה של החברים מאורמי. מתוך ארבעים הבליות שעליהן סיפר אשר, הגיעו לשם רק עשרה ומאחר הבליות האלו עברו דרך המכס בגאבאר, הדבר העלה את חשדו של פקיד המכס בבשקלה שהפקידן בידי השומר, שהיה במקום בשל מחסנים צבאיים שהיו בסמוך.

פקיד המכס של בשקלה רצה לפתוח ולבדוק את תוכנן של החבילות.  ראיתי שציון מחליף צבעים ופונה אלי בהתרגשות… "לא נוכל כמה בליות משם לשים בצד?"

– "למה?"

– "בתוך הבליות יש מטבעות איראניות עשויות כסף אמיתי…"

– "אל דאגה, ציון! כסף אינו חייב במכס"

– "אבל", המשיך ציון, "אלו בגאבאר שקלו את החבילות ולכל קילו שילמנו לירה מכס. הפקיד שם היה חבר, הוא לא לקח על כל המשקל… רק על חלק. עכשיו אם ישקלו את כל הסחורה והמשקל יהיה גדול יותר, הם יכולים להחרים את הכל! אני נופל לרגליך… אנא, מצא לנו פתרון. כמה שוחד שתצטרך לתת, תן! נרוויח לפחות מה שנשאר מהסחורה. אבל צריך לוודא שהמשקל ישתווה לשקילה הקודמת בגאבאר". תוך שאנו מדברים הגיע אשר, שהוסיף שאת הטובה הזו שאני עושה, אני עושה לא בשבילם, הם פה זרים… אלא לשם שמיים.

לא ידעתי לאיפה לפנות ומה לעשות. בגלל שרכשתי כבוד לאשר, גלגלתי איזה רעיון בראשי ורציתי לנסותו. יש לי חבר קצין בעיירה, שמו נורי גורקאן. הלכתי אליו ואמרתי לו שיש במחסנים של הצבא ליד השוק כמה בליות שנמסרו לשומר. "הסחורה כבר נשקלה ליד גבול גאבאר, כנראה שנתנו קצת שוחד וכתבו להם כמה קילוגרמים פחות. כנראה שיש איזו הלשנה וכאן מבקשים מהם לשקול את הסחורה שוב והם חוששים שמה יחרימו אותה. אני רוצה לבקש ממך שאנו נוצא מהבליות קצת סחורה על מנת להשוות את המשקל. אלו שהביאו את הסחורה ונקלעו לצרה הזו, קרובים שלי הם".

הקצין הביט בי ואמר "לאן אתה ממהר… קודם כל שב, נשתה קפה!"

ישבנו, שתינו ושוחחנו בעודו חושב על פתרון. כשירדה החשיכה קמנו והוא נתן לי מעיל צבאי ארוך וכובע. הלכנו לכיוון המחסנים.

אני עמדתי ליד הסחורה בעוד נורי ביי ניגש לשומר. זה נעמד בדום מתוח למראה הקצין, ששאל אותו "מה התפקיד שלך פה?"

– "התפקיד שלי לשמור על ארבעת המחסנים והסחורה שכאן באמצע!"

– "מי מסר לך את הסחורה הזו? מחר, אם תחסר אחת הבליות, איך אתה תשלם על זה?"

השומר התחיל לחשוש. נורי ביי המשיך באותו כיוון ואמר "התפקיד שלך לשמור על המחסנים! על הבליות האלו אתה לא שומר. מי שהביא את הסחורה מבחוץ, שיבוא ישמור עליה בעצמו. אתה – אל תתערב!"

– "כן המפקד!" אמר השומר והצדיע.

– "עכשיו אני אמצא את אלו בעלי הסחורה שיבואו לשמור!".

קראתי לציון, וכשזה הגיע צעק עליו נורי ביי "אנחנו לא פה לשמור על הדברים שלכם! תבואו אתם תשמרו עד הבוקר!"

ציון הלך ומצא את בעלי המכולה שבתוכה הסחורה והוא עם חבריו נכנסו בין הסחורות. נורי ביי אמר לי בשקט שעל חברי לקחת איזו בליה שהם רוצים ולעזוב את המקום.

ציון לקח את הבליות אחת אחת ועם האנשים שאיתו זרקו אותן בחורבות בתים שהיו בקרבת מקום.

"הם לא השאירו כלום" אמר הקצין, "נשארה בלייה אחת. תיקח את זו אתה, מהר! עוד מעט תתחלפנה המשמרות". הלכתי אל הבלייה ולא הצלחתי להזיזה בכהו זה. גם הקצין, שהיה גדול מימדים לא הצליח להזיזה ממקומה. בסופו של דבר עלה בידינו הדבר, והאנשים נאלצו להזיז את הבליות למקום אחר, משום שהמבנים שבהם השתמשו היו קרובים מדי והקצין צפה שיחפשו גם בהם כשיעלה הבוקר. במהלך הזמן הזה, הספיקו ציון ואנשיו להוציא מתוך הבליות את מה שצריך היה להוציא ויכלנו להשיבן למקומן.

כשהגיע השומר המחליף, ניגש אליו נורי ביי ושאל אותו – "אתה, מה תפקידך פה?"

– "לשמור על ארבעת המחסנים" ענה

– "לא!" צעק עליו הקצין, "גם על הבליות האלו אתה צריך לשמור!"

– "על ראשי, אשמור" ציית השומר.

מוקדם בבוקר הגיעו אנשי המכס, פתחו את הבליות ולא מצאו דבר חריג בסחורה. אחד מהמוכסים הגיע אלי ואמר בבוטות – "אתה סידרת את האימא שלנו, יבוא יום שאנחנו נסדר את אימא שלך", והלך.

סיקרן אותי לדעת את תכולתן של אותן בליות והלכתי לראותן. שאלתי את ציון אם רק חינה הייתה שם, אולם כשהגעתי ראיתי שבתוך אריזת החינה היו דברים החייבים במכס כגון משי, כיסויי ראש יקרים ממשי. ידעתי שאם דברים אלו היו נתפסים הם היו מוחרמים, ובעליהם היה מושלך לחמש שנים לכלא. "אנא ממך, אל תספר לאשר את מה שראית שם", התחנן ציון, "אם צריך לתת משהו לנורי ביי, מה שירצה אתן!"

הלכתי לפגוש את נורי ביי והודיתי לו על התחשבותו והצלת חברי. "מעשיך האנושיים הצילו אותם" אמרתי, "מה אקח מהם?".

ראיתי שנורי ביי מאדים ונבוך. "אני לא מכיר אותם" אמר, "את זה עשיתי עבורך. בתמורה אני לא צריך דבר, גם אם היו מקרים חמורים בעשרות מונים הייתי מגיע לעזרתך!".

– "בכל זאת, אם הם צריכים לתת משהו, אז צריכים הם לתת לך ולא לי." אמרתי, "אתה חייב."

– "אם כך, ראיתי בביתך איזה סמובר. אם הם הולכים ובאים ומבקרים אצלך, שיביאו באחד מביקוריהם סמובר כזה", אמר נורי.

– "ומשהו מיוחד מאיראן, שיביאו?" שאלתי

– "לא!".

הרגשתי שהטובה שעשה לי הקצין מכבידה עלי. יצאתי מייד לביתי ולקחתי את הסמובר שלי, בלי להמתין לאחד כזה שיביא ציון. את הסמובר הבאתי לנורי והייתי צריך גם את זה לשכנעו לקחת.

סיפרתי לציון את אשר עשיתי וביקשתי שכשיבוא שוב, יביא עימו סמובר במקום זה שנתתי אני. ציון היה מאושר, והחיוך שלו נמתח עד אוזניו, "לא אביא סמובר כזה, אביא סמובר אחר שלא תמצא בשום מקום!" הבטיח, "אם אמצא אחד שעשוי כולו זהב, אביא אותו אליך! יחסית למה שאתה ונורי ביי עשיתם, ערכו יהיה כאין וכאפס".

את השטיחים שהביאו עימם שלחנו לדיארבקיר ואת דברי המשי לואן, שם הם נמכרו במחיר טוב והרווח היה גדול. לאחר מכן הגיע ציון לפחות עוד עשר פעמים ואני עדיין מחכה לסמובר, מתישהו לבטח יגיע…

לפני שיצא ציון נתתי בידיו צמיד זהב שבור ועקום שהיה אצל אישתי. בבשקלה לא היה צורף, ביקשתי שידאג לסדרו ולהרכיבו חזרה לשרשרת אצל צורף בעירו. "בודאי! בשביל סיניור אפנדי, על ראש ראשי!".

הזהב הזה הלך לצד הסמובר, עד היום הזה אני מחכה לו.