יומנו של סיניור דמירל

ח'וי

האיום הכורדי על חיי הקהילה היה כבד מנשוא ולא היה ניתן לשרוד באותם תנאים, מחוסרי כל. השכנים שלנו עברו ושכרו חדרים בשכונה האג'אמית על מנת להתחמק מעונשם של אלה הכורדים ואט אט ראינו שהשכונה היהודית מתרוקנת מאדם. גם אנו, לבסוף, החלטנו לעשות כמו שעשו שכנינו ועברנו לשכונה הסמוכה. למרות שהכורדים לשכונה הזו לא הגיעו ולמרות שהייתה קהילה יהודית סביבנו, החיים שם היו חיים בפחד.

כשחלפו ימים מספר של חיים באותה שכונה, קם אחי ואמר שהוא הולך לח'וי – "כאשר חזרתי מרוסיה הבאתי עימי הרבה סחורה. ראיתי שהמצב קשה בקוהנה שאהיר, אז שלחתי חצי מהסחורה לטבריז וחצי השארתי בח'וי. אלך לשם, אולי אצליח להחזיר חלק ממנה ונוכל מזה להוציא פרנסה". למחרת, יצא אחי לדרך.

כשהגיע לשם, הצליח כפי שקיווה למצוא את הסחורה ולמכור אותה לקונה, תושב המקום. אותו קונה, לאחר שהכיר את אחי, הציע לו הצעה מפתה – להשקיע את כספו בשותפות ויחד, כשהוא עצמו יביא עור כבש שהיה בידיו, יוכלו לעבד אותו ולעשות רווח ממכירת נעליים. אחי חכך בדעתו ולבסוף קיבל את ההצעה. יחד, התחילו לעבוד, ניקו את העור והחלו לייצר. השותף ראה שמצא אדם טוב לעשות איתו עסקים, נתן לאחי בחצר ביתו מבנה עם שני חדרים והציע לו להביא את אשתו לגור במקום.

ההצעה קסמה לאחי. בקוהנה שאהיר חיינו כפליטים והנה פה, יוכל להביא את אשתו ולחשיב את החיים למסלולם, עם מגורים ופרנסה. עם הזמן, יוכל להביא למקום גם את אימי ואותי.

כפי שקיוו, העסק הניב רווחים. אחי חזר לקוהנה שאהיר והסביר לאימי את המצב. הוא הבטיח שבקרוב ישוב ויציל אותנו מאותם חיים שפלים שחיינו בעיירה. הוא לקח את אשתו והלך. בח'וי, השקיע השותף החדש ודאג לריהוט ותכולה מלאה של הבית. איש זה, כפי שחשב אחי, ששמו משדי סאטאר, היה אדם טוב. חודש ימים לאחר מכן, שלח אחי לאימי מכתב מח'וי ובו כתב שמצבו טוב, הוא מרוויח כסף, השכנים טובים אך צריך לשלוח אליו לשם אותי. הוא קיבל מטבריז איגרת המאשרת לו שהוא יכול לצאת ולקחת את הסחורה משם וביקש ממני שאבוא להיות עם אשתו במקום עד אשר ישוב. בסופו של המכתב הוסיף אחי שכוונתו לבוא ולאסוף את אימי מייד כשיחזור מטבריז.

אימי מסרה אותי לידי אחד השכנים, שכרה חמור, והפקידה סכום בידיו וביקשה שייקח אותי לאותה כתובת שמסר לה אחי בח'וי. כמה ימים לאחר שהגעתי, יצא אחי אל הדרך לטבריז. הוא הביא מרוסיה טבק לנרגילה, ובאותה עת בשל המלחמה שם היה מחסור, מה שעזר לו למכור ברווח טוב את הסחורה בטבריז. כשהיה שם, חשב שלא תהיה לו הזדמנות נוספת, והוא ניצל את שהייתו לחפש את מקום קבורתו הזמני של אחיו איברהים. לאחר שמצא את המקום, הוא הלך ורכש חלקת קבר לקבורה של קבע והעביר את אחיו לשם. באותה עת הגיעו מאורמיה למקום שלוש משפחות. אחי פגשם, והחליט להעביר את מסמכי הטאבו שקיבל על שמם. היות והוא קנה חלקה גדולה משהיה צריך, חשב שהם, כתושבי המקום, יוכלו להשתמש בשטח לבית קברות יהודי.  אחד מחברי המשפחות שהגיעו שמו היה אדון ברוך. אחי הכיר אותו מלפנים, וזה היה מאוד מרוצה מהמחווה. במהרה סיימו לסדר את הניירת ולאחר כמה ימים יצא לדרכו חזרה.

באותה עת, בח'וי, אשתו של משדי סאטאר ניצלה את העדרותו של שימון והפעילה לחצים על אשת אחי. היא וכל נשות השכונה התאספו אצלה, הטיפו וניסו לשכנעה בטענות שבעלה התאסלם, שינה את שמו משימון לשבן ואותו דבר צריכה היא לעשות. "גם את תהפכי למוסלמית", אמרו לה הנשים – "תצטרפי לדת הצודקת ותכירי בה. תראי אז, לאחר מכן אילו מתנות נביא לך ואיך חייך ישתנו לטובה!".

מסע הלחצים המשיכו כל יום. "כל עוד לא עברת לדת הצודקת, תהיי טמאה ולא תוכלי לשים ידך בכל דבר שתרצי…" הוסיפו ואמרו – "לבריכה בחצר הבית לא תוכלי להיכנס, אפילו לא לגעת במים בקצה ידך". לאחר ימים של שכנועים, נכנעה והסכימה להם אשת אחי. מייד כששמעו הנשים שאמרה "טוב", פתחו בשירה וריקודים, כאילו יש בבית איזו חתונה.

הנשים הלבישו אותה ושמו על ראשה כיסוי. הם לקחו אותה לאימאם בשם זרנישן, ששינה את שמה, הטיף לה קצת מוסר, נתן בידה טנבהאט¹ ולאט לאט היא התחילה לקבל שיעורי דת. האנשים שביקרו אותה נישקו את ידה והיא נחשבה כבר טהורה, יכלה לרחוץ בבריכה ויכלו לגעת בה.

באחד מהימים פנו אלי ואמרו לי "אתה, אסור לך לרחוץ בבריכה או להכניס את ידך אליה. אתה לא קיבלת עליך את הדת הצודקת, אל תהפוך את הבריכה שלנו לטמאה!". מסע הלחצים שהיה מופנה לאשת אחי, הופנה כעת ביתר שאת לכיווני. "מתי אתה, כמו הכלה הזו, תעבור לדת הצודקת? גם אתה תוכל לגעת בכל דבר!". אני לא הראיתי סימן שבכוונתי להישבר ולהיכנע לדרישתם. לאט לאט הם התחילו ללוות את השכנועים באיומים. את כל חפצי בבית הפרידו משאר החפצים ואסרו על אשת אחי לגעת בכלי האוכל שלי – "שירחץ את כליו לבדו. את לא תגעי בידייך בו או בחפציו, הוא יהודי… הוא יביא עליך מזל רע!".

 ראיתי שאשת אחי לא מדברת כלל, לא מביעה כל התנגדות לתהליך אותו היא עוברת. כששכבתי בלילה לישון, חשבתי על אימי. אם היא תדע שכלתה התאסלמה, מי יודע מה תעשה?

ידעתי אני מה עלי לעשות.

השכם עם עלות השחר קמתי ומיהרתי להתלבש ולנעול את מגפי. פתחתי את הדלת וזרקתי את עצמי החוצה. אשת אחי שמעה אותי ובאה אלי במהרה "אל תלך", היא אמרה, "חכה, קח לך משהו לדרך…", אולם אני התעלמתי ממנה ורצתי משם. יצאתי מהר משער העיר ושאלתי את הדרך לקוהנה שאהיר. אמרו לי שהדרך אורכת שני ימי הליכה והמרחק שעלי ללכת הוא  כמאה קילומטרים.

את הדרך עשיתי ביום אחד. בעונה הזו, שנים עשר ימים לפני פסח², השלגים לא נערמו על הדרך אלא רק בצידיה. האדמה הייתה בוצית מאוד ואני, בן תשע הייתי, עפתי מעליה כציפור.

הייתי נסער, מצד אחד הייתה אשת אחי ומצד שני בבית חיכתה לי אימי, לה הייתי צריך לספר על המאורעות. האיום, הרגשות והפחד דחפו אותי למהר ולרוץ, עד שלא הבחנתי שסוליית הנעל, שהתבוססה בבוץ, התנתקה ונותרה מאחור. חלצתי את מגפיי ואת גרבי, והמשכתי יחף במרוצתי.

בסופו של דבר הגעתי לגבעה, שמפסגתה ראיתי את קוהנה שאהיר במרחק. הסתכלתי על השמש, זו הייתה רחוקה מקו האופק כמרחק גובה שני אנשים. עד לאותה גבעה עשיתי את הדרך בריצה רצופה, מראה העיירה במרחק מעט הרגיע אותי וחשתי לראשונה את קשיי הדרך גוברים עלי ואת רגלי הופכות כבדות. החלטתי לעצור למנוחה קלה, אולם הייתי כה עייף והשינה קפצה עלי.

השמש שקעה, ואני ישן. לפתע הרגשתי מכות מקל עץ על גופי והתעוררתי בבהלה. ראיתי שעברה לידי שיירה של חמורים בדרכה לעיירה ואחד מהנוסעים עצר כדי להעירני. "קום, קום אתה תקפא פה!" אמר. השמש שקעה ושרירי היו תפוסים כולם אך זה לא עצר בעדי מלהמשיך. ההליכה שחררה את הגוף ויכולתי להגביר את הקצב, אך החשיכה והקור גרמו לדרך להמשך עד אין קץ. הפחד אחז בי, ודרבן אותי להגביר את הליכתי ולרוץ. רצתי, והפחד דחף אותי לרוץ מהר עוד יותר.

כשנכנסתי לעיירה והגעתי אל הבית, נפלתי במפתנו על הארץ. אימי הבינה שאני עייף ולא ניסתה לדובבני, אלא כיסתה אותי בשמיכות והניחה לי לישון. סימני הדרך ניכרו עלי, ובמשך כל אותו הלילה ישבה ליד ראשי בלי נוע. כשהתעוררתי, שאלה אותי "מדוע כך הגעת לכאן?" ואני, בשטף וברצף הוצאתי מבטני את הסיפור כולו.

אימי קיבלה את הבשורות בצורה קשה. "זה מה שחסר לי?" אמרה, "משמונה ילדים נותרו שניים, וזה הגדול מחליק מידי ומתחיל להיות מוסלמי?" היא בכתה והכתה בראשה כמשוגעת. לפתע עצרה, ואמרה "אני לא מאמינה, ולא אאמין עד שאראה במו עיני. בוא, אני שנינו נצא מחר לח'וי. או שמה נחכה שיבוא שימון מטבריז ולאחר מכן נראה? בעצם, לא – אנו נצא עכשיו ואראה את כלתי!".

שכרנו שני חמורים ויצאנו לכיוון ח'וי. לאחר יום של מסע, עצרנו בכפר בשם מוננג'יק ושם עברנו את הלילה. באחר הצהריים של היום השני, הגענו לח'וי. אני הכרתי את הדרכים והובלתי את אימי היישר לביתו של אחי. ניגשנו אל הדלת ואימי הקישה עליה.

– "מי זה", עלה הקול מהבית.

– "זו אני. פיתחי את הדלת!"

– "את מי את מחפשת?"

– "אני אימו של שבן. באתי לכלתי."

– "אין אדם כזה בבית" הייתה התשובה, "הכלה ממך הלכה, והיא עכשיו הצטרפה לדת הצודקת. את לא תתערבי, הסתלקי!".

אימי לקחה מהארץ חפץ קשיח והתחילה להכות בה בחוזקה. לא היה גבר בבית, אז שלחו לקרוא למשדי סאטאר. זה כשהגיע, חזר על הדברים – "מה אתם רוצים? היא לא מכם כעת, היא יצאה מכם!" חזר ואמר, אך אימי התעקשה – "אני רוצה לראות אותה, את פניה!".

בעוד אנו מתווכחים בחוץ, נפתחה הדלת לרווחה והכלה יצא מהבית בריצה לעברנו. היא זרקה את עצמה על אימי, חיבקה אותה ובכתה. "הייתי פה לבדי" הסבירה, "והם כפו עלי את רצונם. לא אפרד ממך עכשיו כשמצאתיך אפילו לא לדקה!".

משדי סאטאר התקרב על מנת להפריד בינה ובין אימי, אך היא פנתה אליו בזעם ואמרה "אתה אדם חסר בושה ועוד מעמיד פני קדוש³. איך אתה כופה עלי בכח דבר שאינני רוצה בו? אני מדת אימי לא אפרד לעולם!" היא קיללה אותו וירקה בפניו. מיהרנו לצאת מהחצר וכלתנו, כפי שיצאה מהבית יחפה, כך הלכה איתנו.

השכרנו שוב שני חמורים, אחד לה ואחד לאימי – ואני הלכתי ברגל, מאיץ בחמורים להתקדם. משכירי החמורים הלכו בשיירה של ארבעים וחמישה חמורים ועוד אחד עשר אנשים שנשאו עימם שני רובי טקאטש. כשהגענו לגבעה השחורה בפאתי קוהנה שאהיר, שמענו מאחורינו צעקות "תעצרו את השיירה ותעזבו את הכל, אחרת נהרוג את כולכם!".

האג'אם בקוהנה שאהיר היו אמיצים יותר מאלו במקומות אחרים, כך באופן יחסי. אלו שנשאו את הרובים פנו אל השאר ואמרו להם למהר… "אנו נעכב את השודדים שמאחור, אתם מהרו – אחרי שתעברו את הגבעה תצאו מכלל סכנה". אחד מהחמושים אחז ברובהו והיכה בחמורים לדרבנם. אני ראיתי רובה אחר מונח על הארץ ומיהרתי להרימו. הראשון הורה לי לשכב בשוחה לצד הדרך והוא קפץ לצידי. השיירה בינתיים הספיקה להתרחק.

"אל תזוזו" צעק האג'אמי לעבר השודדים. "אם תזוזו, אחד אחד ננקה אתכם!". רק סיים לאמור את דברו ואני יריתי כדור אחד באוויר.

"בן כלב!" סינן אחד השודדים… "זה יורה כדי להרוג!". היו חמישה מהם, וכשהאג'אמי שלצידי הבטיח להם כי אנחנו לא ניכנע, התחילו החמישה לסגת. קמנו מהר, והדבקנו את השיירה.

בינתיים, סיפרה אימי לבעל החמורים את קורותינו בח'וי. זה כעס והסביר לאימי – "אלו שיעים. בח'וי אין אחרים פרט לשיעים.  הם קנאים, אך הם בעצמם מלוכלכים יותר מכולם. לא רק אתכם הם מחשיבים טמאים, אלא כל אחד אחר! את רואה – גם אני מוסלמי, אבל אנחנו, הסונים, מתונים מכולם. כל עם שיש לו ספר, אנחנו מכירים בו כבן אדם. גם אני כסוני רוצה שאדם אחר ישנו את דתו ויתאסלם, עבורי זו זכות, אך אני צריך לשכנע את האחר, לא לכפות. את הדת שלי צריך לקחת באהבה, אם זה לא יהיה כך, אני אבצע פשע כנגד דתי".

תוך כדי שיחה, הגענו הביתה.

אחרי שסיים את עבודתו בטבריז, חזר אחי לח'וי כשהוא לא מודע למה שהתרחש. כשהגיע, הביט וחיפש אך אשתו לא הייתה שם. חושש ומודאג פנה אחי לבעל הבית וזה הסביר לו את מה שהתרחש.

"אתה, לך יש אימה יהודיה קשה כאבן. היא באה ובתחבולות לקחה את אשתך מאיתנו" התלונן בפניו משדי סאטאר.

"מפליא אותי מדוע לא הסכימה אשתי לדת הצדקת" היתמם אחי. "כדאי שאצא ואחזיר אותה לכאן!".

הם ישבו וסגרו את החשבונות לאחר מכן יצא אחי לקוהנה שאהיר, בהשאירו את כל חפציו שם, ללא כל כוונה לחזור.