יומנו של סיניור דמירל

העלילה

כלכלת העיר הייתה למעשה בידי יהודים, נושא לקינאת התושבים המוסלמים. כשהגענו לעיירה היינו מעטים, אולם היה צורך להגדיל את האוכלוסיה וכשזה קרה, גדלה גם הקינאה.

חלק מהתושבים התעשרו, מה שהביא לפערי מעמדות. החמימות של הקהילה הקטנה התחלפה לאיטה בעוינות וכבר היו חושבים בקרב המוסלמים על מזימות כנגד היהודים. בפנינו לא היו אומרים מאומה, אולם הבחנו בקנאה אשר הלכה ואכלה בנפשותיהם.

התושבים המוסלמים ידעו שכל עלילה סופה להתגלות כבדויה, מה שיביא עליהם צרה גדולה. בכל זאת, קינאתם גברה עליהם והם ישבו לרקום מזימה.

בכפר סמוך בשם סורן, כשעה אחת מבשקלה, התאספו כמה מוסלמים על מנת לאחד כוחות ולתאם את גרסותיהם בעלילה הנרקמת. בין הנוכחים היו גם פקידי ממשלה, שבהשפעתם הוחלט שתוגש תלונה לשלטון המקומי כנגד היהודים. הם ידעו שאם יגישו את תלונתם לשלטון בבשקלה, הקאימקאם לא יעביר את תלונתם הלאה ולא יקדם אותה, לכן החליטו להעביר אותה ישירות לאנקרה, עותק אחד לפרלמנט הטורקי, אחד לראש המדינה ואחד לשר הביטחון. כך חשבו שאפילו הקאימקאם לא יוכל לעשות דבר על מנת להציל את היהודים.

הם ניסחו את תלונתם היטב. קבוצות בתוך הקהילה היהודית, כך האשימו, חותרים תחת השלטון הטורקי. הם משמשים כמודיעים עבור הרוסים ששלטו באזרבייג'אן האיראנית ומשתפים עימם פעולה על ידי העברת ידיעות אליהם מטורקיה. המסר של תלונתם נוסח בחדות – המצאות יהודים בבשקלה היא לרעת העם. בנוסח מכתבם שילבו הזוממים דעות קדומות ועלילות לרוב.

ארבעה עותקים היו לתלונה, אך לא נימצא מי שיחתום בסופה. לאחר דיונים וויכוחים לא נמצא אחד שיסתכן ויחתום ולכן החליטו לשלוח את תלונתם כפי שהיא. הם הכניסו אותן למעטפות והכינו למשלוח עותקים כמתוכנן – לנשיא, לראש הממשלה, לפרלמנט ולשר הביטחון.

אולם מי יהיה זה שימסור את המכתבים בדואר? שוב נתקלו בבעיה, ממנה לא יכלו להתעלם. לאחר זמן, אזר אחד מהקבוצה אומץ והתנדב למשימה. הוא הביא את ארבעת המעטפות ומסרן למנהל הדואר. זה הביט והעיר לו – "אם אתה שולח מכתבים למוסדות כאלו, אתה חייב לציין את שימך! כך אינני יכול לשלוח מכתב, כתוב נא כאן את כתובתך!". המתנדב האמיץ נאלץ לציין את כתובתו.

מנהל הדואר, שאינני רוצה לציין את שמו, הכיר אותי כאדם שעושה מעשים אנושיים טובים ואהב אותי בשל כך. הוא היה ידידי הטוב ולכן מיהר להגיע ישירות אלי. "גם אתה נמצא בקבוצה הזו שמתלוננים כנגדה" הזהיר. "אל תשאל אותי לשם השולח, אולם אוכל לאמר שמתלוננים עליכם במוסדות הגבוהים באנקרה. זה כל מה שאוכל לאמר, אנא ממך אל תבקש ממני להוסיף. אני מסכן את חיי בזה שהגעתי אליך, אולם הייתי חייב לבוא לספר לך, אולי תוכלו למצוא פתרון שיעצור את הצרה".

ישבתי וחשבתי מה אעשה. ידעתי שאם אספר למישהו, השמועה תתפשט ורק נזק נוסף יגרם. שמרתי את הסוד לעצמי וביקשתי פגישה עם הקאימקאם. חשבתי שצריך להטות אותו לצידנו, כי כך אם שלטונות העיירה איתנו, מספיק יהיה בזה. עשיתי זאת בכך שהצגתי אותו כצד לתלונה, כאחד שמושפל מעצם המעשה.

הקאימקאם באותה עת היה אמיץ, ממשפחה אמידה שמבניה היו חברי כנסת באנקרה. הוא הכירני וכיבד אותי, לכן לא מנע ממני מלהפגש עימו כשחפצתי בכך.  

– "אתה לא היית מבקש לתאם איתי פגישה" אמר, "היית נכנס אלי כך כפי שאתה. לכן אני מבן שיש משהו כבד רובץ על ליבך".

– "נכון" אמרתי.

– "אז תגיד, מה הדבר?"

– "אני כבר זמן רב נמצא בעיירה זו" פתחתי ואמרתי, לאחר שסיפרתי לו את דברי מנהל הדואר. "לא ראיתי מעודי קאימקאם כמוך – אמיץ לב. אני יודע שלפי הנהלים, כשצריך להתלונן בפני מישהו, היו צריכים להגיע אליך קודם. אולם אלו – עקפו אותך ופנו ישירות למקומות הגבוהים ביותר!"

הצבע התחלף בפניו מתוך כעס. "אכן, קודם יש לבוא אלי, הרי גם אלו שיקבלו את התלונה כעת יפנו אלי לבדוק את אמיתותה!"

– "זה נכון" אמרתי. "לכן באתי אליך תחילה, ליידע אותך על תלונה זו. התלונה, בעצם, היא גם נגדיך… זו מן הצהרה שאין בך אמון, שבעינהם אין אתה מנהיג. הם ראו לנכון לפנות לאחרים…"

– "אפילו אם היו מתלוננים כנגדי" אמר הקאימקאם, "גם תלונה כזו היו צריכים להפנות קודם אלי" אמר, "אל תפחד. אפילו אלוהים לא יצליח להוציא מיידי את אלו! אני אראה להם שתוצאות מעשיהם חמורים – מעשה זה של תלונה מבלי שלי יהיה מושג שהדבר נעשה!".

בסופה של הפגישה, הוסיף הקאימקאם ואמר שיזמן גם אותי, יחד עימם, כדי לקבל את תגובתי במהלך הבירור שיערוך. נרגעתי קצת מהלחץ בו הייתי שרוי ופניתי לחקור מי אלו אותם מתלוננים. את כל הנעשה לא סיפרתי אף לא ליהודי אחד, אם הייתי מספר לא היה בזה תועלת, ההפך הוא הנכון – היינו מרוויחים רק יותר אויבים.

עבר זמן מה והקאימקאם ביי הזמין אותי ללשכתו.

– "איך חתרתם כאן תחת השלטון! יש לכם קשר עם הצבא הרוסי, את כל סודותינו מסרתם!"

– "לכן אתה צריך להעריך אותנו" אמרתי. "אנחנו חייבים להיות לכן אנשים אינטליגנטים. הצלחנו להקים עם הצבא קשר הדוק ולמסור את כל סודותיכם, כשלא אתה ולא אף אחד אחר לא שמע ולא ראה שעשינו הכל תחת אפכם… אותם אנשים שנמנעו מלחתום על תלונתם, מדוע חיפשו מוסדות אחרים ולא באו אליך ליידעו אותך? אולי הם מאמינים שאתה משתף איתנו פעולה?"

– "גם על זה אני כועס" אמר הוא. "האם אני ראש לחמורים? בלי להודיע לי הלכו לאחרים כשהדברים התרחשו תחת סמכותי!"

הוא אמר לי שאינו מעוניין לעמת אותנו עימם ואמר שהוא יידע אותי לגבי תוצאות חקירתו. אני, לאחר שיצאתי מהפגישה, לא יכולתי עוד ומאנשינו המכובדים סיפרתי לשמואל את השתלשלות העניינים.

אותו אדם שנאלץ להזדהות כשולח המכתבים הוזמן בחשאיות ללשכת הקאימקאם. זה חקר אותו אודות זהות היהודים עליהם נכתב המכתב, מקורות המידע והראיות שהביאום לכתוב מכתב כזה. לכל השאלות השיב האיש שאין בידו שום מידע שיוכל למסור. הוא הכחיש מעורבות בכתיבת המכתב וטען שהוא רק נקרא על מנת לדאוג שיישלח בדואר. כשנשאל מי מסר לידיו את המכתב, הבין שלא יוכל להתחמק, אולם העדיף לשמור על שתיקתו ואמר בנחישות "לא אוכל לאמר".

הקאימקאם החליט לשכנע אותו לדבר והורה לשוטר שהוצב בבניין ללוות את האיש לתחנת המשטרה.  שם, באווירה פחות נעימה, ניתן לאיש הזדמנות נוספת לדבר, אך שוב הוא סירב.

בסופו של דבר, לאחר שהוזהר שוב ושוב והוכה עד אובדן חושיו, שוחרר האיש לביתו, עם ידיעה ברורה שתהליך החקירה הקשוח יחזור על עצמו מידי יום, עד אשר יאמר את כל מה שנתבקש. בשעה עשר למחרת, היה עליו להתייצב שוב במעצר להמשך החקירה.

כשירדה החשיכה, שמעתי נקישות על דלת ביתנו. פתחתיה וראיתי חמישה ממכובדי העיר. בינהם היה אחסן, בנו של חאפז.

– "האם אתם יכולים לקבל אורחים?" שאלו.

ידעתי כמובן על מה מדובר.

– "בבקשה, כנסו".

בין האורחים היה המופתי של העיירה, אדם מוערך ביותר על ידי. אותו מופתי בשם שיח זיאדין ארבסי היה ראוי לכבוד, הוא בא ממשפחת ארבסי הענפה, נצר למשפחתו של הארון ראשיד. אחיו הגדול, שיח עבדולחאכים האזרטלרי, שמו נחקק בהיסטוריית המדינה כאימאם במסגד איוב סולטן באיסטנבול. המופתי היה אדם מרשים, גבה קומה, בעל זקן ארוך ולבוש ג'ובה ארוכה.

 – "אסלאם עליכום", אמר המופתי, חיבקני ונישקני על לחיי. הוא הביט סביבו ואמר לנוכחים – "אולי יש כמה שיקנאו, אולם אני רק אצל אדם זה אני נכנס, יושב, מגלגל שיחה והולך".

– "זה אדם מכובד ורצוי" הסכימו איתו – "ניתן לאהוב אותו וכולנו חבים לו טובה".

אחסן, אותו האדם שכתב את כתובתו על מכתב התלונה, נפל לרגלי ואמר לנוכחים – "אני חייב להסביר, אמא של האדם הזה עשתה לי אמהות, רחצה אותי בגיגית נחושת. אם תכו אותי בביטני, הקציצות של אמו תצאנה החוצה. אני הייתי עיוור במעשי… לא ידעתי שסיניור אפנדי נמצא בתוך הקהילה הזו!".

– "על מה כל המחמאות האלו…" היתממתי, והמופתי קטע את דברי ואמרר "בארץ זהו חיינו כאחים במשך חמש מאות שנים ויותר. חלקנו יחד זמנים של שמחה וזמנים של עצב, ימים טובים וימים פחות. היו ימים שבישלנו סרפדים ואכלנו יחד ויש עוד הרבה זיכרונות משותפים. אבל היום גדל דור חדש עם נשמה בהמית, כאלו שמקנאים. אתם יודעים שכשאני מטיף אני אומר ששכן גרוע גם בו יש תועלת. אם המנורה אצל השכן דולקת, גם אתה יכול לאורה לראות היכן אתה דורך ולאן אתה הולך.אנשים אלו, היהודים הם כמו גדיים וחיים כדבש. אם מישהו מאיתנו בקשיים אנו רצים אליהם לעזרה, מסבירים להם את כל צרותינו והם מוצאים לנו פתרונות. מתי עשו לנו רע?"

ארבעת האורחים האחרים הנהנו להסכמה עם דבריו של המופתי, "נכון, אנו לא ראינו שום רע מאלו, ההפך הוא הנכון – רק טובות".

הודיתי להם על ההערכה הזו "מילים טובות כאלו יוצאות רק מאנשים טובים. אבל לא הבנתי מכל זה מדוע כיבדתם אותנו בביקור זה?". המופתי פתח והסביר – "אף פעם לא נתת לי את הכבוד הזה לבקרך, אסביר את סיבת בואנו: כפי שאמרתי, לעיירה שלנו הגיע דור חדש, עם קנאות גואה ודוהרת. את שמותיהם אל תשאל אותי, אך אומר שחלקם שינקו בילדותם חלב מקולקל – הם אלו שדיברו ברעתכם וכתבו את התלונות האלו, ששלח אחסן. הקאימקאם כעת תפסו ולוחץ עליו על מנת לגלות את זהות הכותבים, שלא חתמו על התלונה. הסיבה שבאנו היא לבקש מחילה. אחסן עשה טעות חמורה במעשיו, ואתם חייבים לסלוח לו על כך. בעניין זה אני פונה אליך אישית. אני יודע שאצל הקאימקאם למילה שלך יש משקל, אנא דאג לכך שגם הוא יסלח לו".

הרהרתי בדברים. אמנם הכותבים זממו לרעתנו ויש מקום להביאם אל הדין, אך חשבתי בעיקר על המשך חיינו ועתידנו בעיירה. הרי אנו נמשיך לחיות בקרב אנשים אלו ועלינו לעשות את המיטב כדי שהחיים יתנהלו בעתיד כסידרם.

"אתם האדונים היקרים ובמיוחד כבוד המופתי" פתחתי ואמרתי, "הטרחתם את עצמכם אלי לבקשת עזרה. אני אעשה כמיטב יכולתי, תאמינו לי, על מנת שלא לסבך את העניין וכדי לסיימו במהרה ובשקט".

אחרי שסיימו את הקפה וקמו ללכת, פנה המופתי לאחסן וביקש ממנו להתנצל בפני אישית.

– "איך, איך אתה מצפה שאני אבקש סליחה? הרי אני חייב לו עוד בשל חוב ישן של אבא. אני צריך להשתטח ולנשק את רגליו!" אמר ותפס בידי.

– "אתה עוד צעיר וזמנך בידך" אמרתי.

קבענו ללכת למחרת באותו הזמן להיפגש עם הקאימקאם.

כשהגענו למחרת, אחיו של אחסן, בחור בשם מחמד אמיני היה במקום, זועם וקוצף תפס את אחיו בכניסה "מי השלושה האלו!" צעק עליו, "תגיד לי או אהרוג אותך!". נכנסנו אל הקאימקאם וזה התפלא לנוכחותי במקום.

– "אתה מה אתה עושה כאן?" שאל,

– "באתי מיוזמתי, לא הוזמנתי. באתי לבקש ממך לסלוח לאדם הזה"

– "אללה אללה!" אמר הקאימקאם וצעק על אחסן – "אתה קואה לאיזה שפל הגעת? אתה רוצה להרוס אותם, וזה בא לבקש ממני להצילך. אתה, בן הוג'ה שמנסה להראות מוסלמי, קורא ליהודים האלו כופרים. עכשיו תאמר לי, מי פה הכופר?"

אחסן הרכין ראשו בבושה ולא אמר דבר.

– "חשוב הדבר עבורי" אמרתי. "כשאימו נפטרה, הלכתי לביתו והבאתי אותו ואת אחיו אל אימי והיא טיפלה בהם ועזרה להם לגדול ולצמוח. יש לי זכרונות ועבר עם אדם זה, לכן באתי לבקש עבורו חנינה"

– "כך נעשה" אמר הקאימקאם, "אולם תדע שכשחשבת שצמח בביתך, למעשה גידלת נחש!". "קום!" אמר לאחסן, "הסתלק! אנחנו עוד נתראה".

הקאימקאם, מאוחר יותר, הראה לי את התכתובת שהגיע אליו מאנקרה. "אמרתי לך", אמר, "שלא משנה לאן יפנו, בסופו של דבר הדברים מגיעים אלי. טוב שאתה הגעת היום, מחר אשיב לאנקרה ואסיים את הסיפור. אם היית מתעקש לרדוף אחר הכותבים, בדרך כלל זה מביא לתוצאות לא טובות, לכן טוב עשית כשסלחת ומה שעשינו עד עתה זה די. תדע, אני כבר יודע את זהותם של הכותבים, אפילו שלא חתמו, אבל אין צורך להמשיך ולחקור".

הודתי לו והלכתי. קראתי לשמואל לחנות וסיפרתי לו את כל הסיפור, מתחילתו ועד סופו. זה שמח על התוצאה והיה שותף לדעתי – "אני שמח שלא עמדתם יותר מדי על זה. אין לנו כאן אדם גדול שיתמוך בנו…". אמר.

אחרי שנסתיים עניין העלילה, חשבנו, אני ואחי, לעזוב את העיירה. "בו נשקול זאת ברצינות" אמר אחי, "אלו המוסלמים לא אוהבים אותנו. אם היו מצליחים במעשיהם, מה היינו עושים? חוזרים להיות פליטים?". אחי מכר את הבית לכורדי בשם חאכים, בעבור סוס, חמור ואלף לירות. באותם זמנים, שווי הבית בכסף לא היה רב.

אנשי העיירה ראה שאנו מתכוננים לעזיבה והתאספו סביבנו. "אתם באיסטנבול לא תוכלו להתפרנס כמו שכאן!" אמר אחד, "כאן אוהבים אתכם ומכבדים אתכם, אם תלכו – איך נחיה כאן, בשם האל – אל תשאירו אותנו כאן"!

אחי שעמד מול כל אלו חזר בו מהחלטתו לעזוב. פנינו לכורדי שרכש את בייתנו בכוונה לפצותו, אך זה לא הסכים לקבל פיצוי, "חשבתי שאתם מוכרים את הבית על מנת לעבור לשכונה טובה יותר. עכשיו הבנתי שכיוונתם לעזוב את העיירה. אם הייתי יודע זאת, לא הייתי קונה מלכתחילה!". הוא השאיר בידינו גם את הסוס והחמור, אולם אחי התעקש שאלו לפחות ישארו אצלו. התנצלנו, וחזרנו לגור בביתנו הישן.