גשרים
מזג האוויר התחיל להתקרר ועדיין לא הספיק הצבא להכין גשרים על הנהרות בהמשך הדרך. קיבלתי הוראה להתקדם ולהקים גשרי שירות זמניים שישרתו אותנו עד לבניית גשרי הקבע. אחד מהגשרים האלו היה גדול, אחד עשר מטרים אורכו ושמונה מטרים רוחבו, לפי התכנון. על עבודת הקמתו הופקדו כיתות אחדות להן הסברתי את התוכניות לבניה והייתי מדי יום מגיע לאתר ומבקר אותן.
מבין חיילי הגדוד בחרתי שלושים איש שאין להם ידיים שמאליות, ואספתי אותם לכיתה שתהיה תחת פיקודי ותבנה את אותו הגשר הגדול מכולם. היה עלינו לגדוע עצים מעצי היער בו היינו, להכין מהם לוחות עץ שהיוו את בסיסו של הגשר.
אספנו את הציוד והתחלנו לעבוד. אנשי היו בעלי מקצוע, והצלחנו להעמיד גשר יפה וחזק, עד שעדנאן נותר המום למראהו. "זה טוב יותר מגשר עשוי בטון!" אמר. הוא הכין דגם מוקטן של הגש ושלח לפיקוח.
מעט לפני סיום הבניה הגיע למקום קולונל מהפיקוח על מנת לחזות בקשר במו עיניו. הוא בחן את העבודה ושאל את עדנאן "מי היה אחראי לבניית הגשר הזה?"
"הוא!" הצביע עלי הקצין.
הקולונל קרא לי ולחץ את ידי. "כתמורה למאמציך כאן, תקבל חופשה של חודש ימים", אמר, "אם כמובן אתה מסכים…"
– "כן המפקד!" עניתי, "שתהיה בריא.."
הוא קרא לצלם למקום והצטלם ליד הגשר. לאחר מכן קרא לי לידו והצטלמנו יחדיו. הקולנול, ג'בדאט ביי, דאג לאחר מכן שאקבל את התמונה ואני שומר עליה אצלי עד היום. "תגמור את העבודה ותבוא אלי, האישור לחופשה שלך יהיה מוכן" אמר לפני שלחץ את ידי והמשיך בדרכו.
באותה תקופה נשלח חוזר ליחידות ממשרד ההגנה הלאומי שמונע מהיחידות לשחרר לחופשה את תושבי המזרח. היו שלגים רבים באזור והחשש היה שאלו היוצאים לחופשה לא ימצאו אמצעי תחבורה על מנת לחזור ליחידתם.
באותו חוזר הוזכרו במפורש תושבי ואן ובשקלה, כך שלחופשה יכולתי לצאת רק בקיץ. בכל זאת מילאתי את טפסי הבקשה לחופשה, אך רשמתי את מקום מגורי בבשקלה ולא בואן. ידעתי שהפקיד המאשר יכול היה שלא לדעת איפה הישוב הזה. כך עשיתי, אך לבסוף באתי עם הטופס ישירות לקולונל. הוא חתם מייד במקום על האישור ואני לקחתי את עצמי ויצאתי לחופשה.
ממניסה לקחתי רכבת עד לסופה של המסילה בדיארבקיר. השכרתי סוס והגעתי לואן, מסע שארך שישה ימים. מואן השכרתי סוס נוסף עד לבשקלה והייתי בבית.
פניתי למוכתרים מהכפרים בסביבת העיירה וקיבלתי אישורים על כך שניתן לפתוח את הדרכים לנסיעה רק שישה חודשים לאחר מכן, כך שהייתה לי חופשה ארוכה בבית. חצי שנה מאוחר יותר חזרתי ליחידתי.
כשהגעתי ליחידה היה הקולונל שם. הצגתי בפניו את המלצות המוכתרים וראיתי שהוא כועס. הוא התעקש לברר מי הוא זה שאישר לי את החופשה והצגתי בפניו את האישור שהיה בידי. "אבל מי הוא זה שאישר? לתושבי המזרח לא אושרו חופשים!" התעקש… "כבודו אישר" עניתי וראיתי שזעמו הולך וגובר. כשחיפש בתחתית האישור וזיהה את חתימת ידו, נעתקו המילים מפיו.
במשך הזמן שחלף היחידות שהיו תחת פיקוחי חולקו ופוזרו בין יחידות אחרות. גם אותי כעת סיפחו ליחידה אחרת. ניתן לי מכתב המלצה על מנת להציג למפקדי החדש, בו נכתב שאני חייל מצטיין וניתן לתת לי את כל העבודות המקצועיות. את המכתב הצגתי כשסופחתי ליחידה שבע. כשהצגתי את עצמי וסיפרתי מאיזו יחידה הגעתי וששירתי כמהנדס היחידה, כבר זיהו והכירו אותי.
כמה ימים עבדתי כרגיל, עד שקיבלתי פקודה לקחת את היחידה ולהעתיק אותה לסינדירגי. עברנו והקמנו מאהל מחוץ לעיר. קיבלתי לידי את תוכניות הביצוע וראיתי שאחת השכונות בעיירה נהרסת, על פי התוכנית, על מנת להקים שם יסודות לגשר.
הבטתי ובחנתי את התוכנית, הבטתי בעבודות בשטח וראיתי שאין ביניהם התאמה. חזית יסודות הגשר מוקמו כחצי מטר ממקומם על פי התוכנית. המומחים שקדו ועבדו במקום בקדחתנות ואני המשכתי ועבדתי לפי מה שעשו הם אולם ידעתי שאם עלי לתקן את הטעות, צריך הייתי לעבוד במקום אחר.
את המסקנה הזו העליתי על הכתב ושלחתי למנהל הראשי של עבודות הסלילה. יום לאחר מכן הגיע למקום אותו מנהל בכיר, יחד עם ארבעה מהנדסים. הפמליה נעצרה ובחנה את הדרך, את הביצוע ואת היסודות שהתחילו להקים. לאחר מכן פרסו תוכניות ובחנו אותן בדקדקנות. כשסיימו, קראו לי, וייחד בחנו שוב בדייקנות את התוכניות והתבקשתי לתת הסברים.
עוד באותו היום ניתנה הוראה מיידית לעצור את העבודות. את כל מה שבנו עד עתה נאלצו להרוס והיה צורך להרוס תשעה מבנים סמוכים. קיבלתי מכתב תודה מהמנהל הראשי הממונה על סלילת הדרכים ובמשך החודשיים שנדרשו להריסת אותם מבנים הייתי במנוחה.
באחד הימים הלכתי לעיירה ופגשתי שם מכר מבשקלה. אותו מכר היה גזבר העירייה, שהיינו מתארחים מדי פעם בביתו והוא בביתנו. הוא היה אדם חביב וגם אשתו הייתה כזו ובמהלך הזמן שהיה לי היינו מבלים זמן רב יחדיו. נהגתי ללכת אליו ויחד היינו אוכלים או משחקים שש-בש, ואם יום אחד הייתי נמנע מלהגיע לביתו, היה האיש, עוסמאן באלאגלונו, שולח לחפש אחרי. במשך הזמן גם התושבים שהכרתי והסובבים אותי גילו כלפי יחס חם כך שהתקופה הזו חלפה לה במהירות.
עבודות ההריסה נגמרו ונקראתי חזרה ליחידה. המפקד, ששמו נורי ביי, קרא אותי אליו וקיבל אותי בשמחה. "שמע", אמר, "קיבלנו פקודה שיכולה לעזור קצת למצבנו הכספי".
– "במה מדובר?" הסתקרנתי.
– הוא שלף מכיסו את הפקודה. "יש ארבע מאות וחמישים מחויבי מס שרכושם נלקח על ידי השלטונות והם נשלחו לעבודות באשקלה. מביאים אותם לכאן אלינו לעבודה במקוש ומעדר". "כפי שאתה יודע אלו", סיפר לי ללא היסוס, "לא מוסלמים והם עשירים כהוגן. אם נעשה להם קצת.. הטבות, אולי נוכל לסחוט קצת כסף!".
היינו צריכים להתארגן על מנת להיות מוכנים לביצוע הפקודה הזו וכולם הושפעו ממנה. הכנו מקום לאוהלים, הגדלנו את המטבח, סידרנו מיטות, שמיכות וכן הלאה, עד שסיימנו וחיכינו לאותם עובדי כפייה שיגיעו. באותה תקופה הנשיא אינונו היה בועידה בקהיר. כשהגיע לשם, התאספה הפגנה על ידי כל מי שלא היה מוסלמי, צעקו לעברו צעקות גנאי וכינו אותו רוצח אכזרי. האשימו אותו בלקיחת כספם של אותם מסכנים ושליחתם לעבודות כפיה ללא הצדקה ובאכזריות, רק משום שלא היו מוסלמים.
לאחר שחזר אינונו לטורקיה, הורה לראש הממשלה סאראצ'אורלו לשחרר את כל חייבי המס מחובותיהם ולהעניק להם חנינה. כך, כל החייבים ב"ורליק ורגיסי" שוחררו לביתם.
ארבע מאות וחמישים האנשים שהיו אמורים להגיע אלינו, גם שוחררו והקצין שלנו התאכזב אכזבה מרה. האוהלים נשארו מיותמים ואני, הגיע זמן השחרור שלי.
תעודת השחרור שלי היתה כבר מוכנה והיא נשלחה לאקיסר לחתימה. אולם אז, לפתע, הוקפאו השחרורים. לפני התרסקותם של הגרמנים במלחמת העולם השניה החליטה טורקיה להצטרף לצד כוחות המערב ולפתוח במלחמה, כנראה על מנת למצוא חן בעיני האמריקאים והאנגלים. בשל כך, נדחה שחרורי בתשעה חודשים.
בזמן ההוא תקפה אותי מחלה ואני נפלתי למשכב. חברי לא שלחו אותי לבית החולים והעדיפו לטפל בי בעצמם ואכן, על ידי טיפולים המסור החלמתי. שבתי לעבודה והייתי מוציא מדי יום שלוש מאות אנשים לעבוד ובסופו של יום מקבל את העבודה לביקורת ובדיקה.
עם הזמן הצטרפו אנשים חדשים ליחידה וביניהם היה אחד שהכרתי מקרוב. הוא היה מדבר את השפה שאני יודע, אך היכרותי איתו הייתה באמצעות אשת אחיו, הוא מצידו לא הכירני וכשהגיע מאיסטנבול אני הייתי עוד חולה.
אותו אדם סופח ליחידה בה היו אנשים נוספים מאיסטנבול ושם סבל קשות. את כל העבודות השחורות היו מטילים עליו, וכשהיה מגיע אלי לבקר את עבודתו הייתי רואה את ידיו מכוסות כולן חתכים שוטטי דם. ריחמתי עליו, וביקשתי מחברי שישמרו עליו. יומיים לאחר מכן לקחתי אותו ליחידה שלי.
החורף היה קשה, והודעתי לו שתפקידו יהיה להכנס ליער ולהביא עצים יבשים לבערה בקמין החימום, לסדר ולהכניס את הקמין הבוער לאוהל. בבוקר היה עליו להשקים קום ולהבעיר את האש, להכין תה ולהעיר אותי לעבודה. יחד, היינו שותים תה של בוקר ויוצאים לעבוד. הוא היה כה מרוצה שניצל מאותן עבודות שניתנו לו קודם, עד שכינה אותי "שליח האל" וכתב אודותיי למשפחתו.
באחד הימים הבחין בו הקצין כשהיה באוהל שלי. "רציתי לומר לך שתיקח אחד האנשים", אמר לי, "אחד שעיניו פקוחות – ותלמד אותו את תפקידך". הוא עצר לשניה והוסיף – "אבל אתה מצאת לך דוקא את האדם הזה?". "אל תראה אותו כך!", השבתי, "הוא כמו שד. סבלנות, אתה עוד תראה איך ייקח את העבודה".
הבחור הגיע לרווחה בעבודה. הוא הצטיין בעבודות ניקיון והיה מגהץ ורוחץ את בגדי כך שתמיד היו נראים כחדשים. כיסינו את האוהל באוהל נוסף ועתה הוא היה נראה כחדר, נקי ומסודר יותר מאוהלי הקצינים. נתנו לשימושי סוס, אשר בו היה הבחור מטפל, מבריש, מאכיל ומשקה. בבוקר היה שם על הסוס אוכף ומביאו אלי, ואני הייתי יוצא לביקורת כאשר הוא היה מביא עצים יבשים מהיער.
אני מצוי רק בראשית הספר, אבל זהו ספר מרתק ומעניין וגדוש פרטים אודות יחסי היהודים והמוסלמים בכורדיסתאן.
ספר חובה לכל מי שמתעניין בתולדות היהודים ושכנים המוסלמים והנוצרים במזרח התיכון.