יומנו של סיניור דמירל

האיום הרוסי

ברוסיה היתה הפיכה כנגד הצאר והארמנים התחילו להתחזק. עם התעצמות ההפיכה החיילים הרוסים המוצבים מחוץ לגבולות ארצם כבר אינם מקבלים הוראות ממטות הפיקוד בארצם וכשריסנם הוסר הם הפכו למסוכנים. החיילים במוצבים בתוך העיירה התחילו מדי יום לתקוף מספר בתים, לשדוד מכל הבא ליד, לתלוש כל פריט זהב מהנשים ולאנוס את הצעירות. כך הפכו הרוסים להיות האיום הגדול ביותר על תושבי העיירה שלנו.

לילה אחד, הגיעו הרוסים לחנות שלנו, הצמודה לביתינו, עם גרזנים בידם. אברהם אחי גר היה עם אישתו¹ בחדר מעל החנות והרוסים הגיעו ממוצב צבאי אשר הוקם על ידם באחד מבתי השכנים. הם הכירו את אחי בשמו והוא צעק לעברם "זה אנחנו, השכנים שלכם!".

"אברהם תזוז משם, אנחנו יורים בך!" אמרו והמטירו מבול של יריות רובה. חמתו של אחי בערה והוא החזיר לעברם "לא. אתם אלו שצריכים לסגת, לא אנו! אם לא תשובו למקומכם נירא אנו עליכם!". הוא נטל את אקדחו וירה שבע יריות לעברם.

הרוסים לא ציפו להתנגדות ולקרב יריות. "אברהם", אמרו – "חדל לירות. אנו נעזוב אתכם לנפשכם, נלך לפתוח ולקחת מהחנות ממול".

גם לזה לא הסכים אחי. הוא צעק אליהם ברוסית "גם את החנות הזו אתם לא יכולים לפתוח. תעזבו את השכונה הזו כולה!". החיילים הרוסים לא רצו להכנס לקרב, והשפה הרוסית איתה פנה אליהם אחי ריככה אותם והם עזבו את השכונה.

מקרי השוד, התקיפה והאונס המשיכו לאורך חודש ימים, עד שהחיילים אספו את ציודם ועזבו את העיר לכיוון רוסיה. בעיירה, לאחר עזיבתם, הפחד רק הלך והתגבר.