יומנו של סיניור דמירל

אבי, דויד

בעת שהותינו בגולוזאן כמה מהאנשים שהיו שם סיפרו לאבי שאחותו נשארה בהוסרובה. שמה היה לאה¹ ולה היו ארבעה ילדים ובת². משפחתה עברה ימים קשים לאחר שאחד מהבנים והבת נהרגו לא מכבר וגם את החתן של ביתה הרגו. אותו אדם, בשם באבא, סיפר לאבי שתפסו גם את יוסף בנה של לאה ולקחו אותו לעיירה. אבי היכה בראשו בצער ובכה.. "אחותי המסכנה, אך לפני שבוע נתנה קורבן, עכשיו לקחו לה גם את יוסף?". הוסרבה היתה במרחק שעת הליכה מגולוזאן ואבי חש שהוא חייב ללכת ולפגוש את אחותו שם. הוא נפרד מאיתנו ויצא אל הדרך.

אחי שימון נפל למשכב באותם ימים. אחי השני, זה שלא שומע ולא מדבר, היה בעל מקצוע טוב ונלקח לעבוד אצל ארמני בהוסרובה שהיה מכין נעליים. שלוש או ארבע שעות אחרי שיצא אבי, פנתה אלי אימי ואמרה – "אתה ילד, לך אף אחד לא יעשה רע. לך תבדוק לשלומו של אביך ואחיך. תבקש מאותו ארמני שאצלו מצוי אחיך אולי יתן לנו מעט צימוקים, שנוכל לתת לשימון". אני התנדבתי למשימה בשמחה, קפצתי ממקומי ועשיתי פעמי בעקבות אבי לכיוון הוסרבה.

בהגיעי, סימנתי לאחי שאימא רוצה קצת צימוקים, להכין תה לאחי החולה. באותו הכפר היו מעט חנויות, אבל הן היו ריקות מכל דבר מזון. אחי הלך ותר בכל מקום אחר מעט צימוקים אך לא מצא. בלית ברירה, פנה אחי לאותו ארמני שהעסיקו. הסברנו לו על אחינו החולה ועל כך שאין בכל חנויות הכפר מעט צימוקים וזה הלך לביתו ושב עם צרור ובו כמה גרמים. באותם ימים קשה היה להשיג דברי מזון, הפליטים, מזי רעב, היו מלקטים עשבים מהשדות על מנת למלא מעט את קיבתם. צרור הצימוקים הזה היה לו חשיבות כל כך גדולה, כמו מתנה בעלת ערך שלא יסולא בפז.

מצאתי את אבי ואמרתי לו שעלי להביא את הצימוקים לאימי בגולוזאן, שתכין את התה לשימון. אבי סיפר שתודה לאל, את יוסף לא לקחו מאחותו לאה, היה זה יוסף אחר שנלקח. אמתו אחותי התעקשה שאבי ישאר בהוסרובה אצלה למשך הלילה, אולם אבי השיב שלאחר שראה את יוסף, הוסרה האבן מליבו ועליו להתלוות אלי לגולוזאן, אל שימון החולה.

יצאנו מהכפר, ובעוד אנו מתקדמים הבחנו ממולנו בקבוצה של ארמנים. אבי ראה אותם וחשש ממה שיבוא. לפני שהתקרבנו אליהם יתר על המידה, החליט אבי שנסוב על עקבינו ונחזור להוסרובה. בדרך חזרה, פקשנו אשה מגלויזאן המכירה את אבי היטב.

היא התעניינה לאן פנינו מועדות – "הו דויט! ליקא ביזלט?"³

"היינו בדרכנו לגולוזאן" ענה אבי. "אולם ראינו בדרך ארמנים חשודים, אז שבנו לכאן."

"דויד" אמרה בביטחון, "תבוא איתי, גם אני בדרך לשם. אני שמי חנה מגולוזאן, יש לי רובה ושלוש חגורות כדורים! אתן את חיי ולא אתן שיקרה לך דבר!"

שוב פנינו לאחור והלכנו יחדיו. כשהגענו לאותה קבוצה של ארמנים, חלפנו על פניהם ובירכנו אותם לשלום. הם בירכו אותנו חזרה.

בהגיענו לחצי הדרך, נעצרנו למראה אדם התופס שני סוסים בשתי ידיו. הוא הבחין בנו ופנה לאבי "הו! דוד בזרגן! אנחנו חיפשנו אותך!"

מאחוריו, ראינו אדם נוסף, אשר הצמיד אשה אזרית אל הקרקע בין הסוסים והיה אונס אותה כשהגענו. כששמע את חברו קם, וקשר את מכנסיו תוך שהוא מתקרב אלינו. האשה ששכבה על הארץ קמה וניסתה לתפוס אותו ולמנוע ממנו להתקדם, אך זה חבט בה עם קת רובה והיא נפלה לאחור והתגלגלה על הארץ.

שני האנשים תפסו את אבי, ובעודי נצמד אליו בחוזקה גררו אותנו לאותו מקום, בין הסוסים.

"סי!⁴" אמר לי אבי תוך כדי שגוררים אותנו. "אל תצמד אלי, אני הולך לקראת מותי."

"גם אני בא, אבא" אני התעקשתי.

אבי התעקש והתחנן… "אתה אל תבוא אחרינו…  בני, גם אותך יהרגו. לפחות לך מצא את אחיך, הוא – יש לו הרבה מכרים, אולי יצליחו להצילני"

לשמע המילה הזו, האחרונה, קפצתי לאחור ובריצה מהירה חלפתי על פני אותה חברה, חנה מגולוזאן, ורצתי הלאה, לכיוון הכפר. לא עצרתי ולא נחתי עד שהגעתי ליעדי והודעתי לאימי ולאחי כי אבא נתפס.

"איך נראו האנשים האלו?"

"אחד מהם היה קוסא⁵" אמרתי.

אחי ואימי הכירוהו. הוא היה ידוע באכזריותו, והסיפורים עליו הלכו אימים. סיפרו שרק בשביל ההנאה שבדבר היה הורג ורוצח. את סוסו היה נותן בכל יום לאחד מהשבויים שירחץ, וכשהיה הסוס יוצא מהמים היה צועק על השבוי על כך שהסוס לא יצא בריקוד, תופס וזורק את השבוי אל תוך המים חזרה.

אחי לא יכל לצאת מפאת מחלתו. הוא אמר לי שיש אחד נסטוריאני ששמו גורא ועלי למצוא אותו ולקרוא לו אל מיטת חוליו. כך עשיתי והאיש, לאחר ששמע את הסיפור, הסכים ללכת ולמצוא את אבי.

לפני שיצא, אמר האיש כי לא יוכל לבצע את המשימה לבדו. הוא קרא לחברו וביחד אלו דרשו תמורה עבור טרחתם. לאחר שניהלו משא ומתן עם אחי, סוכם שיקבלו ארבעה מטבעות זהב, אולם השניים נמנעו מלצאת עד שאחי יתן לחברו של גורא את כובעו. כך עשה אחי אך זה לא היה די – הם דרשו את כספם מראש וגם אחרי שנענה אחי לדרישה זו – לא הסכימו, עד אשר אתלווה אני אליהם ואראה להם את הדרך.

יצאנו מגולוזאן לכיוון קוהנה שאהיר, לשם אמרתי להם שכיוונו החוטפים ללכת.  כשהתקדמנו בדרך אמרו השנים שלהערכתם לא כך הדבר והם מתכוונים לעבור קודם כל בהוסרבה לבדוק אם לשם נלקח אבי. בלית ברירה, התלוויתי אליהם ונכנסנו שם לבית גדול בתוך הכפר.

בתוך הבית, ראו השניים מכרים שלהם, אנשים חמושים ברובים. "שב אתה פה" אמרו לי. "חכה, אנחנו עוד מעט נמשיך לחפש את אביך". השניים התרחקו ממני וניגשו לחבריהם. יחד ישבו הם כולם למשחק קלפים.

כשראיתי את מעשיהם לא יכלתי עוד ופרצתי בבכי מר. אותו הבית, בו היינו היה שייך לאחותו של מאר שימון, סורמה האנים. קול הבכי שלי מלא את האוויר והגיע לאוזניה והתברר כי החמושים אשר היו לידי היו שומריה. כששמעה, שלחה את העוזרת שלה כדי שתבדוק מדוע אני בוכה.

כשהתקרבה העוזרת אלי ושאלה לשלומי, הציפה שאלתה את רגשותיי ואת הדחיפות של משימתי למצוא את אבי, והבכי שלי הלך והתגבר.  סורמה האנים סימנה לעוזרת שלה מלמעלה להביא אותי אליה.

באותה עת לא ידעתי את זהותה של בעלת הבית. בעודני ממרר בבכי, לקחה אותי העוזרת במעלה המדרגות אל המרפסת בקומה העליונה.

לאחר זמן מה הגיע סורמה האנים ואני פרצתי בשטף דברים והסברתי לה את כל תלאותי באותו יום. היא מייד פנתה לשומרים המוצבים שם ואמרה להם בכעס רב בארמית "מסכנים השבויים. מה אתם רוצים מהם? למה אתם לא עוזבים אותם במנוחה?".

הוראותיה לשומרים היו ברורות – "אני מורה לכם כעת, צאו ומצאו את הארמני שעשה את המעשים שהילד סיפר עליהם. אם תמצאוהו ולא תירו בו במקום, כיסוי הראש הזה, שלי – יהיה על ראשכם!⁶ עכשיו צאו, מיצאו את הקוסא הזה ותירו בו במקום. יאללא, לכו! שהילד המסכן הזה יציל את אביו!"

סורמה האנם פנתה אלי וניסתה להרגיע אותי. "אל תבכה, ילד שלי, הולכים להביא את אבא שלך." היא הורתה לעוזרת שלו להביא מים לרחצה, וכשאלו הגיע היא בכבודה ניקתה וייבשה את פני. "ילד נחמד, בטח רעב. לכי הביאי לו גם משהו ללבוש".

לאחר שאכלתי לחם מרוח בדבש שהכינה העוזרת, הסבירה לי שעדיף יהיה אם אני אתלווה לאנשיה, אוכל לעזור להם לזהות את אבי ביתר קלות.  לאחר שעזבתי את הבית עם השומרים, הסבירו לי מי הייתה זו שדאגה לשלומי זה עתה.

יצאתי עם עוד ארבעה מהג'ולונה לעבר קוהנה שאהיר. הדרך ארכה שעתיים, כשהתקרבנו לפאתי העיירה ונכנסנו לפרדסים הסובבים אותה התחילו לרדת טיפות גדולות של גשם. נכנסנו אל הבוסתן דרך סדק בדלתות והסתתרנו שם מפני הגשם. מייד כשהפסיק, המשכנו בדרכנו.

הגענו לקצה רחובות העיירה בדיוק עם רדת החשיכה. אחד מהמלווים שלי עצר אותנו ופנה אלי להסביר – "שמע, בשעה כזו לא נכנסים אל העיר. אם היה אור יום היינו נכנסים, אולם בשעות החשיכה הזאבים והאג'אמים יוצאים ממחבואם והם יתקפו אותנו. אנחנו אל העיר לא ניכנס, הגענו עד פה ומפה נחזור". כמה שהתחננתי, כמה שביקשתי וכמה שהמרחק לעיר קטן היה – לא היה בידי לשכנעם להמשיך. החושך היה כבד.

חשבתי להמשיך לבדי את תוך העיירה, להגיע אל ביתנו הנטוש. חשבתי ללכת ולבדוק אבי נמצא שם, פצוע, ואוכל להזעיק את המלווים שלי לעזרתי אם זה כך. הג'ולונה לא האמינו שכוונותיי רציניות ולא התייחסו לתוכניותי. אחרי זמן מה, כשראו שאינני מרפה, אחד מהם נתן בידי את רובהו וכמה כדורים. שמתי את רצועת הרובה על כתפי ופניתי בריצה אל הדרך. הייתי נמוך, הרובה נגרר מאחורי על הארץ וכשעברתי מטרים ספורים צעקו אלו מאחורי "חכה! אנו נבוא איתך!".

עצרתי במקומי בשמחה והם באו ולקחו את הרובה אליהם. "הסברנו לך קודם" אמרו, "גם את יתנו לנו הכל, לעיר הזו לא נכנס. קוהנה שאהיר מלאה כורדים, חבל שנאבד את הרובה… אם אתה רוצה, אתה מוזמן ללכת לבדך". שמעתי את דבריהם, התמלאתי בפחד ופרצתי בבכי.

הם ניסו להרגיעני ואמרו שאבי לבטח נמצא כבר בבית. הארמנים, כך אמרו לי, הפחידו את אבי על מנת לקחת את חפציו. הם התאמצו לשכנע אותי שאשוב איתם ובלית ברירה פנינו לאחור. כשהגענו לצומת הדרכים, פנו הג'ולונה לכיוון הוסרבה והנחו אותי להמשיך לכיוון גולוזאן.

הייתי בן תשע, ילד. המחשבות על אבי שמחכה בביתנו והציפייה לשמחה שתמלא אותי כשאפגוש אותו האיצו בי לעשות את המרחק בריצה מהירה. כשהגעתי, ראיתי שכולם יושבים בבית כאבלים. הסברתי להם את קורותיי ועברנו לילה קצר של דאגות עמוקות ושינה טרופה.

עם הנץ החמה, העיר אותנו משנתנו אחי האילם. אחי השני קרא לעוד אחד, נוצרי שהכיר, עם סוסו. הוא הפקיד בידו חמישה זהבים והבטיח להוסיף על זה אם ימצא את אבינו. אני ואחי האילם הלכנו בעקבות אותו אדם, עד לקוהנה שאהיר.  נכנסנו אל הרחוב בו היה ביתנו ואחי סימן לי שאתחיל לצעוק "אבא" אולי הוא מפחד וישמע את קולי. כך הלכנו ברחוב כשאני צועק עד שהגענו לביתנו. חיפשנו בכל מקום אך אבינו לא היה שם.

יצאנו אל הגן, שם היה מקום מסתור בו טמנו כלי חרס מלא בכסף. כשהגענו אל המקום ראינו שם סימני חפירה ואילו הכד לא היה במקומו. ליד המקום, היו מוטלים סיגריות ומקטרתו של אבי. הבנו את אשר קרה, שהארמנים כפו על אבינו לחשוף את מקום המסתור.

אחי האילם סימן שעלינו לעבור מבית לבית שמה אבינו הוכה או שהוא ישן באחד מהם. כך עשינו ועברנו מבית לבית בעודי צועק בשארית כוחותיי אך ללא מענה.

בסוף הרחוב, מרחוק, הבחנו בסופו של דבר בדמות אדם ישן. רצנו אל המקום במהרה וכשהגענו ראינו אותו שם. הוא היה מונח, ירוי בפיו, ללא רוח חיים.

עולמנו חרב עלינו ואחי האילם אחז בחוזקה בגופת אבינו כשהוא בוכה. הוא התחיל להכות את ראשו באדמה בצערו, שוב ושוב…

בקרבת מקום עבר ארמני אשר ראה את מעשיו אחי. הוא לא יכל לשאת את המחזה ועצר מבעד אחי מלהמשיך.

אחי החליט שעלינו לשאת את גופת אבינו מאותו מקום. לא ידענו איך לעשות זאת, והארמני נידב את סוסו. ביקשנו ממנו שייתן כתף, אולם זה סרב… "להרים אדם מת אני לא עוזר. אם זה יהודי – על אחת כמה וכמה!". היה קשה להעמיס את הגופה על הסוס. אחי תפס ברגליים ואני בגוף, כך הנפנו את אבי על הסוס, שנינו. אחי האילם התאמץ, התאמץ מאוד. בכה והרים, בכה והעמיס.

לאחר קשיים וסבל הגענו לגולוזאן. בגינה של הבית בו גרנו הייתה איזו חורבה, שם קברנו את אבינו.