יומנו של סיניור דמירל

סופו של סימקו

סימקו התבסס, צבר כח והפך לבעל השפעה בעיראק. באחד הימים הגיע אלוף משנה בריטי אל סימקו מבגדד. הוא מסר לסימקו שמפקד הכוחות הבריטים בבגדד מעוניין לפגוש אותו שם. סימקו קיבל את ההזמנה ורצה לקחת עימו את אנשיו, אך נמסר לו שאין צורך בכך, כדאי שיביא את שני האנשים הקרובים אליו בלבד. סימקו לקח את אחמד ארא ואת פרזאן, איש סודו וידידו. הוא נכנס למכונית הקצין הבריטי והיה בדרך לבגדד.

במהלך הנסיעה תקפו את אחמד ארא חרדות. "האנגלים תופסים את השפן עם מכונית, מה שעושים לנו כעת זה לפי השיטה האנגלית, במו רגלינו מובילים אנו את עצמנו לשבי!". הוא ביקש מסימקו לעצור את המכונית ולרדת. סימקו חשב שאחמד ארא השתגע ולא עשה דבר, אולם זה לא המתין – הוא שלף את אקדחו וירה בקצין הבריטי תוך נסיעה. "פנה לאחור! קח אותנו לשבט שלנו!" הורה אחמד לקצין הזוטר המפוחד שהיה על ההגה.

כשהגיעו לשבט, הודיע סימקו לאנשים שעליהם לעזוב את המקום. הם אז פנו, כאמור, לגבול הטורקי לקבלת מקלט מדיני.

כשהחליט להישאר שוב באיראן, חידש סימקו את השליטה באיזור הצפוני. ראשי השבטים המקומיים התאחדו שוב תחתיו, לרבות שבט קורה קוריי ואבדוי, שבטו המקורי של סימקו. ואנשיו התפרסו במקומות שהוקצו להם על ידי האיראנים ומשם החזירו את כוחו של סימקו לעוצמתו כמקדם. בכל יום היה יוצא אל השטח, מבקר את השבטים, ודואג ששיבטו שלו יהיה המסודר ביותר ובעל העוצמה הגדולה ביותר.

האיזורים שניתנו לסימקו באיראן היו איזורים כורדים. יום אחד יצא לביקור פורמאלי בכפר אחד, בו היה מוצב צבאי קטן. מפקד המוצב פיתח עם סימקו יחסים ידידותיים מאוד ובעת ביקורו הזמינו לסעודה בביתו.

במהלך הסעודה, כשהגישו את האוכל, פנה סימקו לקצין ואמר – "איראן מבזבזת פה כספים לשווא. מדוע כל הילדים מעוכבים פה¹… הרי אנחנו כאן!".

– "אתה צודק, ארא. מה אלו יכולים לעשות פה?" נזהר הקצין לכבד את אורחו.

מילה זו אותה כינה סימקו את חייליו לא מצאה חן בידי הקצין, שהתחיל לגבש בינו לבין עצמו תוכנית. המוצב עליו פיקד היה מחוץ לכפר, והדרך ממנו אל הכפר היתה בין חומות. במוצב היו עשרים איש והקצין הורה להם, לפי תוכניתו, להיות ערניים, לתפוס עמדה במקום גבוה ולא להראות עצמם לכורדים. הוא אמר שייתן להם הוראה בכתב, ועליהם, בתוך חצי שעה, להשיב אליו את ההוראה ישירות.

"אם ניסוג", אמר, "מטרתכם תהיה סימקו תחילה. תפתחו באש ללא היסוס!".

מנגד, כתב הקצין לסימקו מכתב ובוא הודיע לכורדי שלמחרת, בשעה שלוש, יגיע קצין בכיר בצבא האיראני לביקורת. "באותה הזדמנות מעוניין הוא להפגש עימך", כתב. "מחר בשעת הצהריים מתכוונים אנו לצאת ולקבל את פניו, נשמח אם כבודו מעוניין לכבד אותנו בנוכחותו".

כשקיבל הקצין את תשובתו החיובית של סימקו, עבר לשלב הביצוע. בדיוק בשעת הצהריים קיבל את פני סימקו והם יצאו לקבל את פני הגנרל האיראני. סימקו הביא עימו את המנהיגים של שבטים אחרים, מאה וארבעים מנהיגים רכובים הם היו, דבר שנסך בסימקו ביטחון.

בדרך, תוך כדי שיחה, מופיע מהמרחקים בתוך ענן אבק חייל איראני רכוב ומוסר מכתב לידיו של הסרן האיראני. המכתב, כפי שנראה מהשם הכתוב על המעטפה, היה ממוען לסימקו.

– "זה מכתב שלך" פנה אליו הסרן ואמר.

– "פתח וקרא עבורי" ביקש סימקו, שלא ידע קרוא וכתוב.

הסרן פתח את המכתב והקריא את תוכנו – "הייתי בטוח שתגיע לקבל את פני," הקריא, "הודעה זו הכרחית על מנת לא לתת לכם לחכות לשוא. מכוניתנו התקלקלה ונאלצנו להישאר הלילה בטבריז, אני מקווה, אינשאללה, לפגשך מחר בשעה שלוש. אני מתנצל בפניך ובפני המנהיגים שאיתך". החתימה בסוף היתה "אמיר לשגר²".

הארא-ים הכורדים הביטו אחד על השני בתמיהה. הסרן ניגש קדימה במבוכה מדומה ואמר "סילחו לנו… אין בזה יותר מאשר תקלה טכנית. אנא, סלח לנו – צר לי מאוד על כך. אנא ממך, בוא איתי, יחד עם כולם, נשתה כוס תה ותוכלו לעשות הפסקה קלה למנוחה".

סימקו קיבל את ההזמנה והם הפנו את הסוסים לעבר המוצב ודהרו לכיוונו.  כשהם נכנסו לרחוב בו היה המוצב, השתהה הסרן מאחור באמתלא כלשהי.

מרחוק, שער המוצב היה סגור על מנת שלא יחשוד סימקו במזימה. הם הגיעו עד השער, כשאותם תשעה עשר אנשים אשר העמיד הקצין על הגג פתחו באש פתאומית בו זמנית. מתוך אנשי סימקו נפגעו תשעים וחמישה, סימקו ואנשיו, יחד עם בנו הבכור, לא מצליחים להמלט. הסרן ואנשיו לוקחים את ראשו של סימקו, אבל כמה אחרים מאנשיו מצליחים להימלט ומגיעים לטבריז³.

בממשלת איראן היתה שמחה וצהלה על סופו של צרתם הגדולה ביותר. הסרן קיבל קידום ועלה בדרגה על יוזמתו והשבטים תחת מרותו של סימקו התפזרו.

אני אישית שמעתי על מה שקרה וחשבתי על זה, לאור קורותינו עד כה. החלטתי כפי שאומר הפתגם – "בעשותו רע לאחר, עושה האדם רע לעצמו". כפי שזמם והרג את מאר שימון, כך זממו, ארבו לו והרגוהו.

למאר שימון, ביסוד, לא היו כוונות רעות. כשהרוסים נכנסו לבשקלה והסביבה,  כל תושבי הכפר הגיעו לאיראן. כשהרוסים נסוגו משם, הוא היה עוזר לעניים, נותן לפליטים, בלי להבדיל בין מוסלמים, יהודים ונוצרים – קיצבה חודשית ממנו. בכל שבוע היו העניים הולכים להוסרבה, מקבלים את הקיצבה וחוזרים לביתם.

שמו המקורי היה ביניימין, את התואר מאר שימון נשא כתואר דתי. לא היו לו כוונות רעות. הוא היה איש דת ולבוש בהתאם לכך, וכפי שאוכל להעיד ממראה עיני היה הוא בעל גובה בינוני, שערו שחור וזקנו התאים למעמדו. אנשיו סגדו לו וכפי ששמעתי גם באמריקה היו לו תומכים, מהם קיבל את הכספים אשר מהם חילק קצבאות. תומכיו היו דואגים לו, כולם היו חמושים ומוכנים להגן על חייו.

אם סימקו לא היה הורג את מאר שימון, אולי אנחנו לא היינו עוברים את האסונות שפקדו אותנו ולא היו נהרגים כל כך הרבה מקרב הקהילה. כל האסון הזה שרבץ עלינו, כל הדם שנשפך וכל הנפגעים בקירבנו – בסימקו היה האשם, בו ובדרך הבוגדניח בה הרג את מאר שימון.