יומנו של סיניור דמירל

הארמנים

הארמנים בעיירה היו עוינים לאוכלוסיה היהודית. לעיתים היו נוקטים בפעולות אלימות כנגדנו ואף שודדים ובוזזים את בתינו. הם הכירו את התושבים היהודים וידעו היכן בתי העשירים. יום אחד ניסו לשדוד את ביתו של אקסקל הארון¹. על הבית היה מופקד שומר אשר ניסה להתנגד וירה לעבר התוקפים ואלו השיבו אש אשר ממנה נהרג בנו של הארון, אברהם.

אחד מהאמידים בקהילה היה שייח דויד². בנו, רבי, בחור צעיר ונאה, היה בדרכו לדילמן עם שני חבריו על מנת לקבל דרכון כשפגשו אותם בדרך כנופיה ארמנית. רבי ניסה להמלט אך נהרג במקום, ובעודו מתבוסס בדמו הסוסים של חבריו צהלו מפחד ופתחו בריצה. גם התוקפים הארמנים נמלטו מהמקום. עד היום רואה אני בעיני רוחי אותו המחזה, בעת שהגיעה לעיר ההודעה על הירצחו של הבן של שייח דויד. הגברים יחפים והנשים ללא כיסוי ראש יצאו כולם אל הרחוב ורצו אל מקום האירוע וגם אני איתם. כשהגענו למקום רבי היה עדיין חי. אחד מאחיו לקח את ראשו והניחו על רגליו, מחפש על גופו של רבי את מקום כניסת הכדור שפגע בו, תוך שהוא זועק ובוכה. באותו מקום, מול עיני, הלך רבי לעולמו.

העיירה הקטנה שלנו, הסמוכה לגבול הטורקי, הייתה גם קרובה לכוחות הרוסיים מצפון. מדי פעם ופעם, תוך כדי לחימה, היתה השליטה באיזור ובעיירה מחליפה ידיים בין הרוסים והעותומנים. לפעמים הרוסים היו דוחקים את העותומנים אל מעבר לגבול ולפעמים היו אלה העותומנים שידם היתה על העליונה ואז הרוסים היו נסוגים לדילמן. הכוחות הכובשים היו כוחות מסודרים של ממשלות רשמיות ולנו, האזרחים, לא היו עושים דבר – לא העותומנים ולא הרוסים. אולם עד הגיע הצבא הסדיר, הכח החלוץ היה כח של מיעוטים. בצבא הרוסי הכח המתקדם היה ארמני, ומנגד הכח החלוץ של הצבא העותומני היה מקרב הכורדים ושני אלו היו עושים בקרב הקהילה כל דבר רע אשר היה בעולם.

כשהגיע בסופו של דבר הכח הרשמי, כל היהודים וראשי הקהילה היו יוצאים לקבל את פני הכובשים עם ספר התורה בידם. אם היו אלו רוסים, הכורדים היו עוזבים את בתיהם ובורחים ואם היו אלו עותומנים הארמנים והנוצרים היו בורחים. בתיהם של הנמלטים היו נבזזים על ידי הכורדים או מנגד על ידי הארמנים והנוצרים. חילופי השלטון הצבאי היו מתרחשים פעם או פעמיים מדי חודש. מה שנותר לנו, היהודים, הוא להרכין את ראשנו ולראות מה יביא לנו הגורל.