יומנו של סיניור דמירל

משפט שמואל

כששבתי לחנות, המתין לי מברק שהגיע מואן. שלח אותו קרוב משפחה בשם שמואל שאותו כיבדתי מאוד והסתבר לי שהמברק נשלח מבית הסוהר. הנוסח היה קצר – "אני בצרה, תבוא מהר".

ידעתי שבקשה כזו מחייבת, השארתי את עבודתי מאחור ויצאתי מייד לואן.

שמואל עסק במסחר סיטונאי וקמעונאי באחת מהחנויות הגדולות שלו. באותה התקופה היה בתוקף חוק ה"הגנה הלאומית", והסוחרים לא הורשו להעלות את המחירים של מוצרי היסוד החיוניים שהיו בפיקוח. הענישה על עבירה על חוקים אלו הייתה חמורה. אחד מלקוחותיו הותיקים של שמואל ביקש לרכוש פח נפט, אך הנפט בחנות לא נמכר בפחים, אלא רק בכמויות קמעונאיות. הלקוח התעקש לרכוש כמות – והסכים לרכוש כמה מיכלים קטנים ולשלם עבורם במחירם הקמעונאי במקום במחיר הסיטונאי של פח גדול. מייד כשיצא מהחנות, נכנסו השוטרים ועצרו את שמואל. מסתבר שהלקוח היה סוכן ממשלתי והעסקה הייתה תרגיל שנועד להפילו.

שמואל הואשם במכירת בשמונה עשר לירות במקום במחיר הסיטונאי שהיה שבע עשרה. הם רשמו את פרטי המקרה במקום, גבו את העדויות ולקחו את שמואל למעצר מיידי. יום המשפט התקרב וביום זה ביקש שמואל שאהיה במקום.

חנותו של שמואל נשארה סגורה. ביקשתי מקרובינו בעיר שימלאו את המקום אך הם מיאנו לעשות כן, "יש לנו עבודה משלנו" אמרו.

באותו הלילה נשארתי ללון בביתו. אשתו הייתה מוטרדת ותלתה בי תקוות שאוכל למצוא פתרון, לפני יום המשפט.

– "התובע הכללי שמו כמאל ביי" אמרה, "אני אתן לך עשר בשיבירליק, לך תתן לו אותם והוא יציל את בעלי מהצרה".

– "האם בעלך יסכים לזה?"

– "הוא אמר לי לעשות כן!" אמרה.

לקחתי ממנה עשר מטבעות כאלו תלויות על שרשרת עבה, היא נתנה אותן ללא היסוס, מאהבה. הלכתי לביתו של כמאל, התובע הכללי.

כמאל לא הסכים אפילו לגעת במטבעות. "אני – שוחד לא מקבל!" הדגיש. אבל באותה נשימה רמז שיקל בחומרת מעשיו של שמואל במהלך המשפט.

חזרתי לביתם והשבתי את המטבעות לאשת שמואל. היא פרצה בבכי, "אדם זה יביא הרס לביתי" אמרה ואני הסכמתי איתה. כוונותיו לא היו טובות. החלטנו בעצה אחת לשכור את שירותיו של עורך דין מקומי. הטוב ביותר, לפי המלצות שקיבלתי, היה עלי רזא ביי, פנסיונר בן כשבעים, במקור מאזור הים השחור ונשיא בית המשפט הגבוה בואן לשעבר. בפגישתנו סיפרתי לו את הסיפור באופן גלוי ביותר והוא לקח על עצמו את ההגנה. סוכם שאם בישיבה אחת יגמר העניין, יקבל שכר מכובד מאוד של חמשת אלפים לירות.

ביום המשפט נכנסתי לאולם כאורח. נשיא בית המשפט הגבוה ושני שופטים זוטרים נכנסו והתיישבו במקומם. התובע הכללי ניצב משמאל ועורך הדין ששכרנו מימין, כולם עטו גלימות מעוטרות זהב. שני שומרים חמושים ליוו את שמואל לדוכן הנאשמים, שם הוא קם להקראת האישום, דוח האירוע וסעיפי החוק לפיהם דרש התובע להרשיעו. לאחר שסיים התובע את דבריו, פנה השופט לשמוע את ההגנה מפי עורך הדין שלנו.

עלי רזא היה לאז בעל מבטא כבד וגילו ניכר עליו.  הוא פתח בכעס מופגן ואמר "כל מה שאמר חברי לא ממלא קליפת אגוז!"

התובע קפץ ממקומו בזעקה – "זהו עלבון עבורנו! אני דורש שהוא יסביר ויתן על זה את הדין!" השופט מיהר ופנה אל הסנגור בתמיהה "איך אתה יכול להעליב את המכובדים שהתאספו בבית משפט זה?"

פקיד בית המשפט החליף את נייר מכונת הקצרנות ופנה לעבר הסנגור בציפייה לדבריו.

"תביטו עלי טוב. במשך שש שנים כיהנתי כראש בית המשפט הזה. באמצע האולם יושב אדם שנעשה לו עוול, הוא הוא נושא הדיון ולא אנוכי. תחילה נסיים את הדין עם אדם זה, לאחר מכן אני אתן את כל ההסברים. לעת עתה, אני לוקח את דברי חזרה".

שני אנשים מצד התובע הכללי נכנסו לויכוח והרגיעו את הרוחות. פקיד בית המשפט החליף את נייר הכתיבה לפרוטוקול המקורי ועורך הדין ששכרנו המשיך וסיים את דברי ההגנה. בסופם של הדברים השופטים יצאו לעשר דקות על מנת לגבש את החלטתם.

לאחר עשר דקות התכנסה הישיבה שנית להקראת פסק הדין וגזר הדין. נשיא בית המשפט פתח והקריא את ההחלטה: "בעניינו של שמואל קוטלר, בהתאם לסעיף שבו הואשם, אנו גוזרים עליו קנס של עשרת אלפים לירות במזומן, איסור עבודה במשך שנתיים והגליה להאקארי. זאת אני אומר בגלוי ובפומבי, זו החלטתנו!".

יצאנו מן האולם ושמואל נלקח על ידי שומריו לבית הסוהר. עורך הדין המליץ בפנינו לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון וקרא אותי אליו לשיחה לאחר מכן. כשהגעתי למשרדו, ראיתי שהוא כועס. "אני", התוודה, "רק אפריע לתקוף את פסק הדין הזה".

"עליכם לקחת אחד מכם ששכל בקודקודו שירדוף את עורכי הדין האלו של התביעה, אם לא תעשו כן מייד לא נקבל תוצאות חיוביות מהערעור גם לאחר שנה שלמה".

כשסיפרתי את דברים אלו לשמואל, הוא התעצב. "אין לי למי לפנות, אין במשפחתי מישהו ששכל בקודקודו. ראית, קרובי המשפחה שלי אפילו לא הלכו לפתוח את החנות שלי. אתה – אתה תקוותי היחידה, אם לא תעשה כן, אבדתי".

בלית ברירה קיבלתי על עצמי את המשימה. "אתה הנציג שלי" אמר שמואל לפני יציאתי, "תוציא כספים ככל שתדרש, תיקח עורך דין טוב וידוע, רק תבטל את ההגליה הזו להאקארי שנגזרה עלי".  כשהערעור נשלח לאנקרה, עליתי אני על מטוס בעקבותיה. שכנו של שמואל קוטלר – קאסם, גם הוא לאז עם מבטא כבד, התלווה אלי לנסיעה. לא הכרתי דבר באיסטנבול או באנקרה והערכתי שהמלווה יהיה לי לעזר.

כשהגענו לאנקרה התאכסנו במלון "הים הצפוני" אותו הכיר המלווה שלי. אחרי התארגנות קלה, יצאנו למשרד התובע הכללי לבדוק אם הגיעו המסמכים מואן. עד שיגיעו אלו, היה לנו זמן לשאול ולברר אודות עורכי דין טובים. כל הנשאלים היו תמימי דעים שעורך הדין המפורסם ביותר באנקרה הוא חאמיד שבקט, שכפי שנאמר הגיש וזכה בתביעה נגד אתאטורק ואחיו הוא שר הביטחון. ביררנו את כתובתו והלכנו למשרדו.

הגענו לבית דירות מפואר בו שכנו משרדי עורך הדין. על הקיר היה שלט עם ציור יד המצביעה למשרדו של האמיד שבקט ואנו הלכנו בעקבותיה וצלצלנו בפעמון. עורך דין פתח את הדלת, בלבוש מסודר וקפדני. "האם כבודו האמיט שבקט?" שאלנו, והוזמנו לאחר כבוד להמתין בחדר המתנה, בעוד עורך הדין הודיע לנו שהאמיט בפגישה ועלינו להמתין עד שיודיענו להכנס. ביננו ובין משרדו של האמיט היתה מחיצת זכוכית חלבית בלבד.

ישבנו והצמדנו אוזנינו לזכוכית. במשרד היתה אישה מטופחת שסיפרה לעורך הדין שבעלה הוא הבעלים של מפעל מצליח, ובינהם נכנסה אישה אחרת. בעלה מתכוון לגרש אותה והפעיל קשרים על מנת לתבוע אותה בבית המשפט. היא הגיע לפגישה על מנת להגיש ערעור. "אני יכול להצליח בערעור" שמענו את עורך הדין אומר. "שכר טירחתי יהיה אלפיים לירות, חצי מהסכום מראש והחצי השני לאחר קבלת העירעור". באותה תקופה הסכומים האלו היו הון עתק. האישה עזבה את המשרד לאחר שהשאירה בידיו המחאה.

הוזמנו למשרד ועורך הדין סימן לנו לשבת. "באנו למקום גדול.." לחש קאסם לאוזני. "אספר לך סיפור בנוגע לכך כשנהיה בחוץ".

"מה הצרות שלכם?" פתח עורך הדין בשאלה.

תשובתי היתה מוכנה מראש וסיפרתי את הסיפור במהרה.

– "בעניין הזה אאלץ לראות ולהתייעץ גם עם אחרים, אבל אוכל להצליח בערעור. שכר טרחתי יהיה עשרת אלפים לירות".

– "אני מקבל" אמרתי, "אולם יש לי שאלה – אם אכן יתקבל הערעור שלך על החלטת בית המשפט בואן ויערך משפט חדש, ואם במשפט החדש יקבל הנאשם את אותו העונש, מה יעשה אז?"

– "בעבור עשרת אלפים נוספים, אבוא עד לואן ואטפל בזה שם".

– "אם כך כבודו, נלך ונשקול את הדברים. התביעה הזו לא נגדי, נתייעץ ונשוב להפריע לך שנית" אמרתי.

– "שתדע" אמר עורך הדין ביציאה, "אצלנו לא עורכים משא ומתן יהודי!".

לאחר שיצאנו, לקח קאסם נשימה ארוכה ואמר במבטא לאז כבד – "אמרתי לך שיש לי סיפור, אז הינהו: אצלנו בחודש הרמדאן לא מעשנים סיגריות, זה פוגע בצום. היו פעם שני חברים שהלכו בדרך במהלך החודש ואחד מהם הוציא סיגריה והתחיל לעשן. העיר לו חברו על כך שהוא פוגע בצום, אך זה המשיך בשלו ועישן. הוא טען שסיגריה מותרת וחברו התעקש על כך שלא, כך התווכחו עד שהגיע להסכמה שייגשו שניהם להוג'ה על מנת שייתן את דעתו.

בדרכם אל ההוג'ה ראו פתאום שמולם הולך ובא המופתי. שאל אותו הבחור שלא מעשן – מופתי אפנדי, האם סיגריה מקלקלת את הצום או לא? אנא אמור לנו. המופתי השיב במהירות – איזו שאלה? בטח שמקלקלת! האיש שמח על כך שניצח בהימור אך חברו המעשן עצר אותו ואמר – נכון, אתה צודק. אבל לא התכוונתי שנשאל את האיש הבכיר ביותר את השאלה הזו!".

אנחנו הגענו לעורך הדין הבכיר ביותר. החלטנו ללכת ולמצוא עורך דין אחר. מדי יום המשכנו ללכת ולבדוק אם הגיעו המסמכים מואן ולא הזנחנו את הדבר. מאחר והיינו זרים במקום, שאלנו שוב אנשים שנקרו בדרכנו אודות עורך דין והגענו לעו"ד סעים דורה, אדם כבד גוף וחביב.

– "טוב, מה מפריע לכם?" שאל.

– הסברתי שוב את הסיפור.

– "אתם זרים פה…" אמר בפתיחות עורך הדין. "לכל מקום שתלכו ינסו לקחת מכם הרבה כסף. אתם יכולים לפנות ולהקיש על הרבה דלתות, מהפקידים הזוטרים עד הקאימקאם, בתי המשפט ועוד. הדלת הזו שלי היא הדלת האחרונה שלכם, אם פה הכסף לא יעשה את העבודה, אז אין צדק בעולם. מי הנאשם?"

– הסברתי לו על שמואל קוטלר.

– "שישלח אלי ייפוי כח, אני אלך ויקח את כל המסמכים והתעודות ואקרא אותם בעיון. אם מישהו אומר לך שימצא במסמכים משהוא להיאחז בו על מנת לתקוף את התביעה, וגם יאמר לך שהוא כותב לאלוהים בכבודו ובעצמו על מנת לעזור לך, הוא לא אומר אמת. אני, מה שבכוונתי לעשות גם אלוהים לא יעשה, זה היה הדבר האחרון שניתן לעשות."

מעודד מהנחישות של עורך הדין, שאלתי מה התמורה שנשלם עבור אותה טירחה.

– "שכר טרחתי יהיה הוצאות נסיעה במונית הלוך וחזור ושכר על הגשת בקשה. קח את הכרטיס שלי ודאג שאקבל בדחיפות ייפוי כח!".

יצאנו בהרגשה טובה משנכנסנו. "איזה אדם טוב!" אמר קאסם, בדרכנו לדואר. שיגרנו מברק בהול לואן על מנת שישלחו אלינו את ייפוי הכח. "הנה מצאנו עורך דין" אמר קאסם וכמה ימים לאחר מכן, כשהוא סיים את ענייניו בעיר, נפרדנו והוא המשיך לאיסטנבול.

בכל יום אני המשכתי ללכת לדואר בציפייה לקבל את ייפוי הכח והלכתי למשרד המשפטים לבקש את מסמכי המשפט שטרם הגיעו.

באחד מהימים בעודי יוצא אל המבואה במשרדי משרד המשפטים אני רואה מולי שופט אותו הכרתי מבשקלה נכנס אל המשרדים. הוא לא הבחין בי, לכן מיהרתי אליו וקראתי לו – "ברוך הבא עלי ריזא אפנדי!". הוא הכיר את קולי, תפס בידי ומשך אותי החוצה לראותי באור יום. הוא הרכיב את משקפיו והביט בי, ואז אמר בשמחה "אתה הוא!"

– "מה מעשיך כאן?! אם זה לא היה חשוב, בטח לא היית פה!"

סיפרתי גם לו את הסיפור.

– "בוא איתי" אמר. "יש לי כמה חברים, נפגוש אותם ונגלגל איתם שיחה ארוכה."

אנו היינו במשרד המשפטים וחברי, שהיה שופט, היה מוכר ומכובד שם. להיכן שנכנס היו מקבלים את פניו באופן מכובד והוא הציג אותי בפניהם בשמחה. "הבחור הזה מגיע מהעיירה שבה שירתתי. הוא האדם האהוב עלי מכל התושבים!" אמר. כך עברנו ופגשנו כמה מחבריו. בסופו של דבר יצאנו מהמקום והלכנו יחד.

– "באיזה מלון אתה שוהה?" התעניין השופט

– "קאראדניז" אמרתי.

– "זה מלון שרק לאזים הולכים אליו!" השופט הורה לנהג המונית להסיענו למלון שלי. "לך, סגור את החשבון!" אמר לי, "אתה בא ללון במלון שאני מתארח בו!".

נכנסנו למלון שלו ולבקשתו סידרו מיטה נוספת עבורי באותו החדר בו הוא שהה. ישבנו ושוחחנו שנינו עד השעות הקטנות של הלילה, ואני חושב לעצמי כל הזמן שעלי לנצל את אותו אדם, שהיה שופט, ולא לתת לנושא שלשמו באתי להפסיק מלהיות נושא השיחה.

– "מחר" הבטיח לבסוף, "נלך למקום כלשהו, בו אראה לך מרחוק את ביתו של אדם כלשהו, שעזר לאנשים רבים בהצלחה."

כפי שהבטיח, יצאנו מייד לאחר ארוחת הבוקר והגענו לפתח ביתו של אותו אדם. השופט הצביע אל עבר הכניסה ואמר "לכאן תכנס, תצלצל בפעמון ותבקש לפגוש את עוסמאן ביי. אני לא אבוא איתך, אך זכור – אל תירתע והיה אמיץ, אדם זה הוא אדם טוב".

אני הרגשתי את האכזבה עולה בי. חשבתי שמדובר בחבר אישי של השופט, שינצל את קשריו וכך יצא תצמח לנו ישועה כלשהי, אולם הוא נתן לי להיכנס לבדי. אם הגרוע מכל יקרה, כך חשבתי, אותו אדם לא יכה אותי, אלא יאמר שהוא אינו יכול להיות לי לעזר, אז כדאי בכל מקרה לנסות…

אזרתי אומץ ולחצתי על הפעמון ועניתי כשנשאתי שבאתי לעוסמאן ביי. העוזרת פתחה, הכניסה אותי אל הבית והובילה אותי אל הסלון, להמתין.

כעבור זמן קצר נכנס עוסמאן, איש בריא בשר כבן חמישים. נוכחתי לדעת שכשהגעתי, האיש היה לבוש בגדי שינה ומיהר להתלבש, ולכן התעכב.

– "ברוך הבא ונעים להכיר!"  אמר. "אני ד'ר עוסמאן".

ערכנו הכרות והסברתי לו את מטרת בואי – "הגעתי מואן ושמעתי שכבודו אדם שאוהב לעזור. בלי להכירך הגעתי כך אל דלתך לבקש מכבודו עזרה".

– "באיזו צרה אתה נמצא, ספר ואראה מה אוכל לעשות".

סיפרתי לו את כל הסיפור וקורותיי באנקרה מההתחלה ועד לסוף.

– "אני לא יכול להחזיק בזיכרוני את כל מה שאמרת. לך, תעלה על הכתב את כל הסיפור, דאג לכמה עותקים – זה יהיה טוב יותר".

קמתי, לחצתי את ידו ונפרדנו.

השופט המתין לי מחוץ לבית.

– "מה עשית?"

– "בדיוק מה שאמרת לי…"

– "יותר קל מזה, אין! בוא, נלך."

הלכנו והשאלנו מכונת כתיבה. העלנו על הכתב את כל הסיפור אותו סיפרתי. לקחתי עותק והבאתי לעוסמאן בביתו.

עוסמאן לקח את העותק ושלח אותי לדרכי באמרו "לך, אתה יכול לישון בשקט. אבל זכור – בכל יום ויום תגיע, תצלצל בפעמון הדלת ותשאל מה קורה בעניינך"

אני הייתי נבוך מבקשתו. "כבודו… אני אפריע אם אעשה כך"

– "תעשה מה שאמרתי! כל יום תגיע, אחרת אני אכעס. תביט, אני אעשה שימוש בנייר אותו הבאת. בכל קצוות טורקיה מגיעים ניירות כאלו לערעור באנקרה. לשם כך יש עשרים שופטים, אשר לוקחים את הערעורים שמוגשים על ידי עורכי הדין איתם לביתם. הם קוראים ומנתחים כל ערעור, כשאחד כותב את דעתו והשאר חותמים לאישור. מול כל הערעורים הללו, אתה תהיה בעמדה טובה יותר. את קורותיך הם כבר יכירו וזה לא יהיה להם חדש"

קמתי וניגשתי לנשק את ידו, אך הוא התרחק והורה לי בצאתי לא ללכת שוב למשרד המשפטים, אלא לחזור אליו בכל יום על מנת להתעדכן.

במהלך שבוע לאחר מכן, הגעתי כל יום לדלתו. השופט עלי חאכים ריזא ידידי סיים את ענייניו באנקרה וחזר לעיירה. אני נשארתי לבדי.

לאחר שבוע, כשצלצלתי בפעמון דלתו של עוסמאן, קיבל את פני הוא בעצמו.  

מברכת השלום שלו כבר הבנתי שיש חדשות טובות. עוסמאן חייך אלי ואמר "האיש שלך שבעבורו אתה כאן חופשי מאז חצות אמש. הוא שוחרר בלי משפטים וחקירות, לך – תברך אותו".

מרוב שמחה התבלבלתי.

בו במקום שלחתי מברק לדודו של שמואל בשאלה "איפה שמואל?". נעניתי על ידי שמואל, שהיה מבוגר ממני בעשרים שנה, "יצאתי, אני בבית. תחכי לי באיסטנבול, נפגש שם. אני מנשק את ידיך, שמואל."

כשאבן כבדה נגולה מעל ליבי, הלכתי לעוסמאן ביי על מנת לגמול לו על השירות שעשה לשמואל ולי. "ראשית, אני מודה." אמרתי, "מודה לכבודות שעשית לי שירות כזה גדול. שנית, ברצוני לדעת מה החוב שלי אליך בתמורה? באתי מוכן למסור לכבודו מה שידרוש".

– "אני רוצה לשאול אותך" ענה עוסמאן, "הוילה הזו שאתה רואה, שלי היא ואני גר בה. בית הדירות המשותף הזה, כולו שלי. אשתי חברת כנסת וביתי היא סגן התובע הכללי באנקרה. אני עצמי רופא, כל המכובדים בעיר הם הפציינטים שלי. עכשיו תגיד לי אתה, כמה אתה יכול לתת?"

– "אלוהים שיתן לך עוד, כבודו" אמרתי והתכוונתי בכל מאודי שמגיע לאדם הזה יותר.

– "בני, אם עשיתי לך שירות, זה העושר שלי. שאלוהים לא יתן לך צרות נוספות. לביתי זה אתה מוזמן לבוא ולבקר כמו בבית אביך. אנא מסור לקרוב המשפחה שלך בואן את בכותי, ואל תלחץ עלי בנוגע לתמורה, שמה אתרגז".

– "אדון נכבד" התעקשתי והוספתי, "תרשה לי לתת לך בכל זאת משהו…". הוצאתי שטר של מאה לירות ומסרתי לו.

עוסמאן לקח את השטר ושם בכיסו. מארנקו הוא הוציא שני שטרות של חמישים, אחד מהם מסר לעוזרת שלו ואת השני מסר לידי. "לך לדרכך" אמר, "אהבתי אותך. לא הייתי מעודי במזרח ולא הכרתי עד עתה אף לא אדם אחד משם. הייתה לי דעה אחרת על האנשים שם, חשבתי אותם לגסים, שודדים שאינם יודעים קרוא וכתוב. בזכותך, דעתי השתנתה, זו שמחה עבורי ודי לי בזה".

נפרדנו לשלום.

עורך הדין סעים דורה התקשר אלי, והלכתי אליו על מנת לראות מה רצונו. "עדיין לא הגיע אלי ייפוי הכח", אמר.

– "כבודו, אני כבר לא זקוק לייפוי הכח, קרוב המשפחה שלי זוכה מאשמה. באתי אליך על מנת לראות מה אני חייב לך על השירות שעשית."

– "בני, מי אמר לך שאני מקבל שוחד?" אמר עורך הדין, "לא עשיתי עבורך דבר, איך אדרוש ממך שכר טרחה? אני שמח בשמחתך".

אירגנתי את חפצי בבית המלון ויצאתי לאיסטנבול. לא הכרתי את העיר ולא היתי שם מאודי. יצאתי אל הרחוב וראיתי שם בשכונת גלאטה מגדל מתקופת הביזנטים. ידעתי שיש לנו מכר באזור הזה, שמשון שמו, אותו ניסתי לאתר.

כשעלה הדבר בידי, שאל אותי המכר "באיזה מלון אתה?" וכך נאלצתי לאסוף את חפצי מהמלון ולהתארח בביתו. שלושה ימים לאחר מכן הגיע שמואל לאיסטנבול.

מהלך חודש ימים סיירתי עימו בעיר הגדולה. הוא היה סוחר והגיע לעיר בדרך קבע, כך שהיו לו שם הרבה מכרים וידידים עימם עשה לי הכרות. לאחר מכן אמר לי שמואל שעליו לסוע לאנטפ בדרום מזרח המדינה, לרכוש פירות יבשים אותם מכר בסיטונאות וקמעונאות בחנותו בואן. הוא הציע לי לבוא עימו, אך אני סירבתי. נשארתי שבוע נוסף באיסטנבול ושבתי לאחר מכן לואן.

קבלת הפנים שעשו לי בואן דמתה לקבלת פנים של דיפלומט. התברר ששלושה אנשים ממכובדי העיר הואשמו באותו סעיף בו הואשם שמואל, גם הם הלכו לערער באנקרה אולם הם נכשלו. רבים רצו לפגוש אותי, להבין מי אני ולתהות על קנקני. אחרי יום אחד לקחתי סוס ורכבתי חזרה לבשקלה.