יומנו של סיניור דמירל

עוסמאן משבט מרזיקי

בעיירה לא השתנה דבר מאז שעזבתי בשליחות שמואל. כשהגעתי, הסתבר לי שהתעוררה בעיה עם סורדלי עוסמאן, ראש השבט הכורדי מרזיקי.

ניתנה פקודה לשני גדודי צבא שנשלחו לצד הסרלבק להרוס את הבתים, לשרוף את הכפרים, ולגרש את אנשי שבט המרזיקי מהמקום. את עוסמאן אני הכרתי והוא לא היה אדם שמתמרד, חשבתי לעצמי איך קרה הדבר ומה דחף אותו להתקומם כך נגד השלטונות?

סיפרו לי שהקאימקאם ומפקד הגדוד המקומיים ביקשו להפגש עם מפקד הגבולות האיראני. בדרכם, באיזור קרצ'יאן, הם ניצלו את ההזדמנות ועצרו לביקור אצל דרויש ביי, ראש שבט מרזיקי.

החיילים הקימו שם מאהל ותכננו לאכול את ארוחתם ולהמשיך לאחר מכן להאנאסור למפגש המתוכנן. הקאימקאם כמאל ביי הביט מהמאהל וראה ארבעה כורדים רכובים מתקרבים בדהירה.

בין הדוהרים היה עוסמאן, אחד מהכפריים, אשר הבחין בהתאספות שבפאתי הכפר. הוא הבין שהקאימקאם נמצא בכפר ואמר לחבריו מיד שעליהם לסוב על עקבותיהם ולהתרחק, מאחר וחבשו על ראשם קולה ולא היה כדאי לבייש את הקאימקאם כשיבחין בזאת.

באותה תקופה היה חוק בתוקף האוסר על חבישת הקולה הכורדית ומותר היה לחבוש שפקה בלבד. לא היה כובע כזה לכל אדם בכפר, לכן היו מחזיקים כמה כאלו במרכז הכפר ומי שהיה יוצא אל העיר היה מחליף את הקולה בשפקה וכשהיה חוזר היה מחזיר את השפקה למקומה לשימוש אחרים.

הרוכבים החליטו לחזור, אך הקאימקאם וזיהה את עוסמאן וקרא לו לחזור. לא היה עבורם טעם להמשיך ולהתרחק והרוכבים חזרו והמשיכו בדרכם לכיוון הכפר.

דרויש ביי ואנשי הכפר הכינו קבלת פנים יפה למבקרים. אשתו של דרויש ביי היתה גם היא שם. הקאימקאם, שראה שחדר האירוח הומה אדם, פנה והלך לכיוון עוסמאן. "אתה יודע שהקולה הזה אסור?" אמר בתוקף וחבט בידו בקולה, העיפה מטה מראשו. עוסמאן לא התגבר על העלבון. הוא לקח את הקולה ויצא מהחדר, דרוויש ביי דולק אחריו על מנת להרגיעו. בחוץ, אמר עוסמאן בזעם "אני אהרוג את הקאימקאם הזה!". דרוויש ביי היה ראש השבט, אך כל בקשותיו מעוסמאן ביי עלו בתוהו. "בביתי אתה לא תבצע רצח! אתה תביא להרס הבית!" התחנן דרוויש ביי. הוא היה אדם טוב ביסודו, ראש שבט ובעל מילה, לא היו נוהגים לסרב לו.

אנשי עוסמאן עלו על סוסיהם ועזבו את הכפר. הם הכירו את הדרכים מזרחה שבהם יגיע הקאימקאם לפגישתו המתוכננת. עוסמאן בחר מקום על הדרך, הסתתר מאחורי סלע והמתין לבוא השיירה של הקאימקאם. זמן מה לאחר מכן הגיעה קבוצה גדולה מולו. עוסמאן סימן לעצמו את הקאימקאם מתוך ההמון וירה כדור אחד בודד שפגע בדיוק במטרתו. הקאימקאם נפל והתגלגל על הארץ ועוסמאן, שלא היה לו עניין לירות באחרים, עזב את המקום לכיוון ביתו של דרוויש ביי.

"קחי את הילדים, נברח!" אמר עוסמאן לסיטי האנם, אשתו של דרויש ביי. "הרגתי את הקאימקאם, הם יבואו לכאן לקחת אתכם!"

"לא אזוז עד שדרויש ביי לא יאמר לי לעשות כן!" אמרה אשתו.

באחד מהאוהלים שנותרו בפאתי הכפר היה מוצב מהמט, שוטר בג'נדרמריה שליוותה את הקאימקאם. אחד מאנשי עוסמאן פנה אליו ודרש ממנו למסור לו את נשקו. מהמט סירב. "אעלה למשפט ואתייבש בבית הסוהר בשל כך" הסביר, אולם הכורדי ירה בו למוות במקום ולקח את נשקו. סיטי האנם שמעה את שהתרחש ורצח השוטר שכנע אותה להצטרף לעוסמאן ולנוס על נפשה.

הקאימקאם נפל מהדף הפגיעה אך לא נהרג. מלוויו הרימו אותו מהארץ וראו שהוא לא נפגע כלל ויכל להמשיך בדרכו.

כשהגיע הקאימקאם לעיר שלח אחד מחייליו מברקים חסויים המודיעים כי בני שבט מרזיקי מתמרדים ותוקפים את העיירה, אך עד כה הצליחו כוחותיהם להדוף אותם. ההוראה שלא איחרה להגיע פקדה לשרוף את כל הכפרים באזור סר-אלבק, לעצור את התושבים ולהביאם. מסיאירט נשלח גדוד מספר אחד והצטרף לגדוד חמש בבשקלה בתנועה לעבר סר-אלבק. אנו הבחנו לפתע במטוס שחולף מעל ראשנו.

בבשקלה אין שדה תעופה, והמטוס הנמיך לנחיתה במישור בין בשקלה לאיראן. מהמטוס ירד רס"ן, החליף את מגפיו ועלה על סוס כדי להצטרף לגדוד בבשקלה. חיילי הגדוד עמדו במסדר לקבל את פניו, כשאל חנותי הגיע שיח איליידין ארבסי, המופתי של העיירה.

– "בוא, נלך לקבל את פני המפקד הזה בברכה", דחק בי המופתי, אך אני היססתי.

– "הוא הולך לחזית. אל לנו לעכב אותו…"

– "אנו חייבים ללכת, אתה ואני, בשם תושבי העיירה. בוא."

רכשתי למופתי כבוד ולא יכולתי לסרב. הלכנו לגדוד, שם חיכה מפקד הגדוד החמישי, חוסנו ביי. אמרנו לו שבאנו לקבל את פני הקצין המגיע, והוא אמר לנו שטוב שכך עשינו, אך עליהם למהר ולצאת וכדאי שנשוב לאחר מכן.  המופתי אמר לו שהוא יודע שזמנו של הקצין דחוק, אך אנו באנו רק ללחוץ את ידו, לא יותר.

את השיחה עם מפקד הגדוד החמישי שמע שוקרו קנאטלה והוא פתח את דלת חדרו וקרא לנו להכנס אליו.

– "ברוך הבא לעיירה שלנו" בירכנו

– "עשיתם יפה שבאתם. בדיוק התכוונתי לשאול אם בא מישהו מהתושבים. אני רואה שאתה מופתי אדם מכובד, תנסה אתה לשכנע את אלו להירגע, שימנעו לעשות את הדברים האלו שעשו"

– המופתי התרגש ודמעות עמדו בעיניו, "אדוני, אם אומר משהו אתה תחשוב שאני נוטה לצד כזה או אחר". "הוא", אמר והצביע עלי, "הוא יהודי, לא משלנו!".

שוקרו קנאטלה נדהם "יש פה גם יהודים?! בני, אנא תאמר את מה שיש בפיך"

הסברתי לו את עמדתי בקצרה, וסיימתי במסר אותו רציתי להעביר –  "האנשים האלו, הכורדים הכפריים, לא כל כך רעים כמו שמנסים להציגם".

"טוב, הבנתי" אמר. "הסברתם את עצמכם".

הגדודים החלו ביציאה, ושוקרו אמר שכשיחזור נדון בנושא הזה באריכות. הוא לחץ את ידינו ונפרדנו לשלום.

הגדודים יצאו ונכנסו לכפרים הכורדים. בכל כפר שראו היו איכרים שעמלים ועובדים את האדמה. כבר בשלב הזה, עצרו את ההוראה שניתנה לשרוף את הכפרים. איזור סר-אלבק הכיל שלושים כפרים שונים, בכל אחד מהם היו התושבים עוסקים במלכתם. הכפר של עוסמאן היה נטוש, ואותו הורה שוקרו לשרוף. הוא לקח איתו את בנו בן השניים עשר של דרויש ביי והביאו חזרה לעיירה, שם הזמין אותי ואת המופתי אליו לשיחה. "אני חייב לכם תודה" אמר, "נתתם לי השראה". לילד הוא דאג, ורשם אותו מאוחר יותר ללימודים, במימון מלגה ממשלתית.