האנשים שלנו
נאש דידן, "האנשים שלנו" בארמית, הוא השם שבו מוכרת כיום קהילה יהודית עתיקת שורשים שמוצאה במרחב שבין אגם אורמיה בצפון־מערב איראן לבין אזור ואן ובשקלה שבמזרח טורקיה.
במשך דורות חיו בני הקהילה באורמיה, סלמאס, בשקלה ובערים, עיירות וכפרים נוספים באזור. זה היה מרחב הררי שחיבר בין פרס, מסופוטמיה, אנטוליה והקווקז — מקום מפגש של עמים, שפות, דתות ותרבויות.
בתוך העולם הזה קיימו יהודי האזור חיי משפחה וקהילה, בתי כנסת ומסורת יהודית, עסקו במסחר ובמלאכות שונות, וביישובים מסוימים גם בחקלאות ובגידול צאן. קשרי משפחה, מסחר ונישואין חיברו בין הקהילות משני עברי הגבול של ימינו.
אחד מסימני ההיכר המובהקים ביותר של הקהילה היה לישן דידן – "השפה שלנו": ניבים יהודיים של ארמית חדשה צפון־מזרחית, שהיו שפת הבית וחיי היום־יום של רבים מבני הקהילה.
לצדה דיברו בני הקהילה גם את שפות הסביבה — אזרית, טורקית, פרסית וכורדית — בהתאם למקום שבו חיו ולאנשים שאיתם באו במגע. כך נוצר עולם יהודי שהיה נטוע במסורתו ובה בעת חלק מן המרחב הרב־לשוני והרב־תרבותי שסביבו.
שורשים של קהילה עתיקה
הנוכחות היהודית באזור מתועדת במשך מאות רבות של שנים.
כבר במקורות מימי הביניים נזכרת אורמיה כמקום מושבם של יהודים, ומסמך הקשור לכתב יד יהודי־ערבי מעיד על קיומו של בית כנסת באורמיה לפני כאלף שנה.
במאה ה־19 התיעוד נעשה מפורט יותר. נוסעים שביקרו באזור מתארים קהילות יהודיות מאורגנות, בתי כנסת ומאות משפחות יהודיות באורמיה ובסלמאס. תיאורים נוספים מעידים על נוכחות יהודית גם באזור בשקלה ומעבר להרים.
לצד התיעוד ההיסטורי קיימת בקרב בני הקהילה מסורת עתיקה הקושרת את ראשית ההתיישבות היהודית באזור לגלות ממלכת ישראל בידי אשור במאה השמינית לפנה"ס. זוהי מסורת שורשים משמעותית בזהותה של הקהילה. המחקר הקיים מאפשר כיום לתעד בביטחון נוכחות יהודית באזור במשך כאלף שנה לפחות, בעוד ראשיתה הקדומה יותר של הקהילה נותרת חלק מן המסורת ומן המחקר המתמשך.
לישן דידן – השפה שלנו
השפה היא אחד האוצרות הייחודיים ביותר שהביאה עמה הקהילה.
הארמית של יהודי אורמיה והסביבה הייתה שפה חיה: בה דיברו בבית, סיפרו סיפורים, התווכחו, צחקו, בירכו ילדים והעבירו זיכרונות מדור לדור.
לא היה ניב אחד זהה בכל האזור. לאורמיה, לסלמאס ולקהילות נוספות היו צורות דיבור משלהן, והניבים ספגו במהלך הדורות מילים והשפעות מן השפות שסבבו אותם.
במאה העשרים תועדו הניבים הללו במחקרים לשוניים מקיפים, ובהם עבודותיהם של אירן גרבל וג'פרי חאן. בזכות תיעוד של דוברים ילידיים נשמרו לא רק מילים ודקדוק, אלא גם סיפורים, ביטויים, מנהגים וזיכרונות מעולם החיים שממנו צמחה השפה.
עם המעבר לישראל הפכה העברית לשפתם המרכזית של הדורות הצעירים, וכיום לישן דידן היא שפת מורשת המצויה בסכנת היעלמות. משום כך, תיעוד המילים, הקולות והסיפורים שנותרו הוא חלק מרכזי בשימור מורשת הקהילה.
החיים בין אורמיה, סלמאס ובשקלה
חיי הקהילה התקיימו בתוך עולם של משפחה, עבודה, אמונה ומסורת.
יהודים עסקו במסחר בבדים, תכשיטים, מזון ופירות יבשים, בצורפות ובחלפנות כספים. ביישובים קטנים יותר היו גם משפחות שעסקו בחקלאות, בכרמים ובגידול בעלי חיים.
החורפים הקשים של האזור עיצבו את אורח החיים. משפחות התכוננו מראש לחודשים של שלג וקור, אגרו מזון ושימרו תוצרת. ילדים למדו תפילות, ברכות, תורה ועברית, ובהמשך התקיימו גם מסגרות לימוד כלליות.
חתונות, חגים ואירועים משפחתיים היו מוקדים של החיים הקהילתיים. סביבם נרקמו מנהגים, מוזיקה, מאכלים וטקסים שחלקם המשיכו לחיות גם לאחר העלייה לישראל.
גם המטבח של נאש דידן מספר את סיפורו של המקום: מטבח יהודי שנוצר במפגש עם העולם הפרסי, האזרי, הטורקי והכורדי, וקיבל בכל משפחה ובכל יישוב את טעמו המיוחד.
קהילה בתוך מרחב של עמים ותרבויות
יהודי נאש דידן חיו במשך דורות לצד אזרים, כורדים, אשורים, ארמנים וקבוצות נוספות.
השוק, העבודה, המסחר והשכנות יצרו קשרים בין הקהילות, ובני האזור הכירו לעיתים כמה שפות וחיו בתוך מציאות תרבותית מגוונת.
ההיסטוריה של האזור ידעה גם תקופות קשות של חוסר יציבות, מאבקי שליטה ואלימות. כקהילת מיעוט, חייהם של היהודים הושפעו מן השלטון המקומי וממערכות היחסים המשתנות בין הקבוצות שחיו באזור.
מלחמת העולם הראשונה הייתה נקודת מפנה מרכזית. המרחב שבין אורמיה, סלמאס, ואן והאקארי הפך לזירת מלחמה, חילופי שלטון ועקירה. קהילות נפגעו, משפחות נדדו והעולם שהתקיים באזור במשך דורות החל להשתנות מן היסוד.
מאורמיה לירושלים
הקשר לארץ ישראל התקיים עוד קודם לגלי העלייה הגדולים, באמצעות רבנים, שליחים וספרי קודש.
מסוף המאה ה־19 ובמהלך המאה ה־20 החלו משפחות מן הקהילה לעשות את דרכן לארץ ישראל. לעיתים היה זה מסע ארוך ומורכב שנמשך חודשים ואף שנים ועבר דרך ארצות ויבשות שונות.
לאחר העלייה החלו בני הקהילה לבנות את חייהם מחדש בארץ. רבים התיישבו בירושלים, ובמיוחד בשכונות שבהן התגבשו ריכוזים של יוצאי אורמיה והסביבה. הם הקימו משפחות, מסגרות קהילתיות ובתי כנסת, שהיו לא רק מקומות תפילה אלא גם מוקדים לשמירת הקשרים בין בני הקהילה ולשימור המסורת.
בין בתי הכנסת המזוהים עם בני הקהילה בירושלים היו בית הכנסת יבנה ובית הכנסת שמואל הנביא לעדת התרגום. בתי הכנסת שימשו מקום שבו המשיכו להישמע התפילות, המנהגים והמסורות שהביאו העולים מארץ המוצא.
עם השנים עברו משפחות רבות גם לחולון, לתל אביב ולמקומות נוספים בארץ. כך נוצרה קהילה שהייתה מפוזרת מבחינה גאוגרפית, אך המשיכה לשמור על קשרים משפחתיים וחברתיים ועל תחושת שייכות משותפת.
היווצרותו של השם "נאש דידן"
דווקא בתוך המציאות החדשה של מדינת ישראל התגבשה בהדרגה המשמעות הרחבה של הביטוי נאש דידן.
בארץ נפגשו אנשים שהגיעו מאורמיה, מסלמאס, מבשקלה ומכפרים ויישובים שונים באזור. בארץ המוצא זוהו רבים קודם כול על פי מקום מגוריהם — אורמיה, סלמאס, בשקלה או כפר מסוים. בישראל, לעומת זאת, נוצרה מציאות חדשה שבה אנשים ממקומות שונים באותו מרחב גאוגרפי נפגשו זה עם זה והחלו לבנות חיים משותפים.
בתוך המציאות הזאת קיבל הביטוי הארמי "נאש דידן" – "האנשים שלנו" משמעות רחבה יותר של שייכות. הוא הפך בהדרגה, בקרב העולים וצאצאיהם, לשם המזוהה עם הקהילה כולה.
מורשת שחיה גם היום
היום רוב צאצאי הקהילה חיים הרחק מן הערים והכפרים שבהם חיו אבותיהם.
אבל המורשת ממשיכה להתקיים.
היא חיה בשמות המשפחה ובתמונות הישנות, במתכונים שעוברים במשפחה, במנגינות ובמנהגים, במילים בארמית שעוד נשמעות סביב שולחן המשפחה, בסיפורי העלייה ובזיכרונות שעברו מהורים לילדים ולנכדים.
במשך עשרות שנים נעשו מאמצים לשמר את המורשת גם באמצעות פעילות קהילתית ותרבותית. מפגשים, ערבי תרבות, מופעים והצגות אפשרו לבני הדור הראשון להביא אל הבמה ואל הציבור את השפה, הסיפורים, המוזיקה, המנהגים וההומור של העולם שממנו הגיעו.
הפעילות התרבותית הייתה הרבה מעבר לבידור. היא הייתה דרך לשמר זיכרונות ולהעביר אותם מדור לדור. עבור בני הדור הצעיר, המפגשים והמופעים היו הזדמנות לשמוע את השפה, להכיר את הסיפורים ולחוות חלק מן העולם שממנו הגיעו הוריהם וסביהם.
מופעים, מפגשים והצגות של בני הקהילה התקיימו עד לפני שנים אחדות והיוו במשך תקופה ארוכה חלק חשוב מן החיים התרבותיים של יוצאי נאש דידן. דרך הבמה והמפגש הקהילתי המשיכו לחיות סיפורים, דמויות, שירים, בדיחות, מנהגים וזיכרונות שלא תמיד עברו בדרך אחרת לדור הבא.
גם כיום המורשת ממשיכה לחיות במפגשים של בני הקהילה וצאצאיה.
קבוצות של בני הקהילה נפגשות גם היום כדי לשמור על הקשר, להיזכר במשפחות ובמקומות שמהם הגיעו, ובעיקר כדי לדבר ביניהן בלישן דידן.
עבור מי שעדיין מדבר את השפה, מפגש כזה הוא יותר משימור של אוצר לשוני. כאשר אנשים יושבים יחד ומנהלים שיחה בלישן דידן, השפה חוזרת לרגע אל המקום הטבעי שלה — בין אנשים, בתוך משפחה וקהילה, בחיי היום־יום.
כך ממשיכה לישן דידן להתקיים לא רק בספרים, במילונים, במחקרים ובהקלטות, אלא גם בקולותיהם של אנשים שעדיין משתמשים בה ומעבירים אותה הלאה.
היא נמצאת גם במסמכים, ביומנים ובעדויות אישיות — ובהם יומנו של סיניור דמירל, המתעד מתוך נקודת מבט אישית את החיים באזור בתקופה הסוערת של ראשית המאה העשרים.
כל אחד מן הפריטים האלה מספר חלק מסיפור גדול יותר.
סיפורה של קהילה יהודית שחיה במשך דורות במרחב שבין אגם אורמיה לאגם ואן; ששמרה על יהדותה ועל שפתה בתוך עולם של תרבויות ושפות רבות; שעברה מלחמות, נדודים ועלייה; שבנתה בארץ חיים חדשים, בתי כנסת ומסגרות קהילתיות; ושבניה וצאצאיה ממשיכים לשאת את זיכרונה בישראל ובעולם.
נאש דידן.
האנשים שלנו.