העיר אורמיה

תמצית

אורמיה היא אחת הערים החשובות בצפון־מערב איראן, בירת מחוז מערב אזרבייג'ן, השוכנת בסביבת אגם אורמיה ובמרחב היסטורי שהיה במשך מאות שנים אזור מפגש בין תרבויות, שפות ודתות. העיר וסביבתה היו בית לקהילות מוסלמיות, נוצריות ויהודיות, ובהן קהילה יהודית ותיקה שהייתה חלק מן הפסיפס המורכב של אזור צפון־מערב פרס.

הנוכחות היהודית באורמיה מתועדת לפחות מימי הביניים, ובמאה ה־19 נעשתה הקהילה מוכרת יותר במקורות של נוסעים יהודים ומיסיונרים. בראשית המאה ה־20 הייתה אורמיה לאחד המרכזים היהודיים הבולטים באיראן: בשנת 1903/4 נמנו בה כ־2,200 יהודים.^[1] הקהילה התפרנסה ממסחר וממלאכות שונות והייתה קשורה לרשת הקהילות היהודיות של אזור איראן, כורדיסטן ואנטוליה.

ייחודה של יהדות אורמיה לא היה רק במספר אנשיה, אלא גם בזהותה הלשונית והתרבותית. יהודי האזור השתייכו למרחב דוברי הארמית היהודית החדשה, ובפרט לניב הידוע בשם לשאן דידן – "לשוננו". הניב היה חלק ממשפחת הניבים הארמיים היהודיים של צפון־מערב איראן ומזרח אנטוליה, ושימש מרכיב מרכזי בזהות הקהילה.^[2]

המאה ה־20 חוללה שינוי עמוק באורמיה ובקהילות המיעוטים שבה. מלחמת העולם הראשונה והאלימות שהתחוללה באזור פגעו קשות באוכלוסיות הנוצריות והיהודיות, ותנועות הגירה נוספות לאחר הקמת מדינת ישראל צמצמו מאוד את הקהילה היהודית המקומית. כיום אורמיה היא עיר גדולה ומודרנית ומרכז מנהלי וכלכלי של מערב אזרבייג'ן; במפקד 2016 נמנו בה 736,224 תושבים.^[3] לצד אופייה העירוני העכשווי עדיין ניכרים בה שרידיה של היסטוריה רב־דתית ורב־לשונית עשירה.

אורמיה ומיקומה בצפון־מערב איראן

אורמיה שוכנת בצפון־מערב איראן, במחוז מערב אזרבייג'ן, ממערב לאגם אורמיה. מיקומה העניק לה לאורך הדורות חשיבות מיוחדת: היא נמצאת במרחב המחבר בין הרמה האיראנית לבין אזורי אנטוליה, כורדיסטן ואגן אגם אורמיה.

אגם אורמיה עצמו הוא אחד המאפיינים הגאוגרפיים המרכזיים של האזור. מדובר באגם מלוח גדול, המשתרע מצפון לדרום בין מחוזות מערב אזרבייג'ן ומזרח אזרבייג'ן. תנודות משמעותיות בגודל האגם ובמפלס המים שלו לאורך ההיסטוריה השפיעו על הסביבה האנושית והכלכלית של האזור.^[4]

מיקומה של אורמיה על דרכי מעבר אזוריות תרם לכך שהעיר וסביבתה לא התפתחו כמרחב תרבותי אחיד. מוסלמים, יהודים, ארמנים ואשורים חיו באזור במשך תקופות שונות, ולעיתים התקיימו אלה לצד אלה מערכות של מסחר, קשרי משפחה, שפות ומוסדות דת.

אורמיה כמרחב רב־דתי ורב־לשוני

אחד המאפיינים הבולטים של אורמיה ההיסטורית היה המגוון הדתי והלשוני שלה. לצד האוכלוסייה המוסלמית התקיימו באזור קהילות נוצריות משמעותיות, ובהן אשורים וארמנים, וכן קהילה יהודית.

במאה ה־19 הפכה אורמיה גם למרכז חשוב של פעילות מיסיונרית וחינוכית נוצרית. המיסיונים שהגיעו לעיר הקימו בתי ספר, מוסדות רפואיים ובתי דפוס, ותרמו להתפתחותה של תרבות כתובה מודרנית בשפות הארמיות המדוברות באזור. אורמיה נעשתה בתקופה זו למרכז רוחני ותרבותי חשוב במיוחד עבור האשורים באיראן.^[5]

המציאות הרב־קהילתית הזאת חשובה גם להבנת יהדות אורמיה. יהודי העיר לא חיו בבידוד תרבותי. הם השתייכו למרחב שבו נעשה שימוש בפרסית, באזרית, בכורדית ובניבים שונים של ארמית. המפגש המתמשך בין השפות הללו ניכר גם בשפת הדיבור היהודית המקומית.

ראשיתה של הקהילה היהודית

המסורת של יהודי אורמיה קשרה לעיתים את ראשית ההתיישבות היהודית באזור לתקופת גלות אשור ולגולי ממלכת ישראל. מסורת זו הייתה בעלת חשיבות רבה בזהותם ההיסטורית של יהודי האזור, אך אין בידינו תיעוד רציף המאפשר להוכיח קיומה של קהילה יהודית באורמיה לאורך כל התקופה מן העת העתיקה ועד העת החדשה.

עם זאת, עצם נוכחותם של יהודים במרחב המערבי והצפון־מערבי של איראן מתועדת בתקופות קדומות. מקורות מן התקופה האסלאמית ומן ימי הביניים מזכירים את אורמיה בין המקומות שבהם התקיימו קהילות יהודיות.^[6]

במאה ה־12 נקשרה אורמיה גם לדמותו של דוד אלרואי, מנהיג משיחי יהודי שפעל באזור. המקורות המאוחרים מתארים אותו כמנהיג שמשך אליו תומכים יהודים באזורי כורדיסטן וצפון־מערב איראן. אין להסיק מכך בהכרח על גודלה המדויק של הקהילה באורמיה באותה תקופה, אך האזכור מלמד שהאזור היה חלק מן המרחב היהודי הפעיל של ימי הביניים.^[7]

הקהילה במאה ה־19

המידע המפורט יותר על יהודי אורמיה מגיע מן המאה ה־19. בשנת 1828 ביקר בעיר הנוסע היהודי דוד דבית הלל, ותיאורו כולל שלושה בתי כנסת בעיר. עדות זו חשובה משום שהיא מצביעה על קהילה מאורגנת ובעלת מוסדות דת משלה.^[8]

הקהילה, עם זאת, התמודדה עם תנאים קשים. מקורות מן התקופה מתארים אפליה, מצוקה כלכלית ואירועים של רדיפות. בשנת 1871 נפגעה הקהילה גם מן הרעב שפקד את האזור.^[9]

במהלך המאה ה־19 התקיימו קשרים בין יהודי אורמיה לבין קהילות יהודיות אחרות במרחב, כולל הקהילות שבאזור הקווקז. קשרים אלה היו חלק ממערכת רחבה של מסחר, נדידה וקשרי משפחה שחצתה את הגבולות המדיניים של התקופה.^[10]

אורמיה בראשית המאה ה־20

בתחילת המאה ה־20 הייתה אורמיה לאחד המרכזים היהודיים החשובים באיראן.

לפי נתוני Alliance Israélite Universelle לשנת 1903/4, חיו בעיר כ־2,200 יהודים. באותה תקופה הייתה אורמיה בין הקהילות היהודיות הבולטות באיראן.^[11]

מקור נוסף מציין כי בשנת 1902 חיו באורמיה כ־350 משפחות יהודיות, בכ־200 בתים, בארבעה אזורים נפרדים, כאשר בכל אחד מהם היה בית כנסת.^[12]

הנתונים מלמדים שלא מדובר היה בקהילה קטנה או ארעית, אלא בציבור עירוני בעל מוסדות, בתי כנסת ורשתות חברתיות וכלכליות משלו.

יהודי אורמיה עסקו במסחר ובמלאכות שונות. מסחר בטקסטיל, צורפות, חלפנות ורוכלות היו בין העיסוקים שנקשרו לקהילה. קשרי המסחר חיברו את יהודי אורמיה לקהילות נוספות באזור, והמשפחות נעו לעיתים בין יישובים שונים בהתאם לצורכי פרנסה, מסחר ונישואין.

לשאן דידן – שפתם של יהודי אורמיה

אחד המרכיבים המיוחדים ביותר במורשת יהודי אורמיה הוא השפה.

יהודי אורמיה השתייכו למרחב רחב של קהילות יהודיות דוברות ארמית חדשה בצפון־מערב איראן, במזרח אנטוליה ובאזורי הגבול שבין איראן לאימפריה העות'מאנית. אחד הניבים המרכזיים במרחב זה הוא לשאן דידן (Lishán Didán), שפירוש שמו הוא "לשוננו".^[13]

השם "נאש דידן" שימש לתיאור בני הקהילה, ואילו "לשאן דידן" התייחס לשפתם. הניב של אורמיה היה ניב ארמי יהודי צפוני, שנעשה בו שימוש באזור אורמיה, סולמס ויישובים נוספים בצפון־מערב איראן ובאזורים סמוכים במזרח טורקיה.

לשון זו לא הייתה רק כלי תקשורת. היא הייתה מרכיב בזהות המשפחתית והקהילתית, ושמרה בתוכה אוצר של סיפורים, שירים, מסורות, ביטויים וזיכרונות של חיי הקהילה.

לצד הארמית היהודית התקיימו בחיי הקהילה עברית – בעיקר בהקשרים דתיים – וכן פרסית, אזרית וכורדית, בהתאם למקום, לתקופה ולסביבה החברתית. המחקר הלשוני מראה כי לשאן דידן הושפעה מן השפות שבסביבתה, ובמיוחד מן השפות הטורקיות והאיראניות של האזור.^[14]

היום נחשבת לשאן דידן לשפה המצויה בסכנת היעלמות. רבים מדובריה המקוריים עזבו את אזור אורמיה במהלך המאה ה־20, ובני הדורות הצעירים עברו במידה רבה לעברית ולשפות אחרות.^[15]

מלחמת העולם הראשונה והשבר בקהילות אורמיה

מלחמת העולם הראשונה הייתה נקודת מפנה דרמטית בתולדות אורמיה.

העיר נמצאה באזור גבול רגיש בין האימפריה הרוסית, האימפריה העות'מאנית ואיראן. הלחימה, הפלישות, האלימות וההתמוטטות של הסדר האזורי פגעו קשות באוכלוסיות האזרחיות.

הפגיעה הייתה קשה במיוחד בקהילות האשוריות והארמניות באזור. אורמיה, שהייתה מרכז רוחני ותרבותי חשוב של האשורים, הפכה במהלך המלחמה לזירה של אלימות, עקירה ומוות.^[16]

גם יהודי האזור נפגעו מטלטלות המלחמה. מחקר על יהודי מרחב ואן–אורמיה מצביע על כך שהמלחמה, האלימות והעקירה בשנים 1914–1918 שינו באופן עמוק את עולמן של הקהילות היהודיות דוברות הארמית באזור הגבול.^[17]

השבר הזה לא היה אירוע חד־פעמי. הוא השתלב בתהליך ארוך יותר שבו גבולות מדיניים חדשים, מלחמות, שינויים פוליטיים והגירה שינו את המרחב החברתי שבו התקיימו במשך מאות שנים קהילות יהודיות ונוצריות.

דעיכת הקהילה היהודית

לאחר מלחמת העולם הראשונה השתנתה המציאות של יהודי אורמיה.

חלק מן היהודים עברו למקומות אחרים באזור, ואחרים היגרו אל מחוץ לאיראן. הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 האיצה את תהליך ההגירה של יהודי איראן בכלל, וגם את הצטמצמותן של קהילות מקומיות רבות.

לפי המקורות ההיסטוריים, מרבית יהודי אורמיה היגרו לישראל לאחר הקמת המדינה, ואחרים עזבו בתקופות מאוחרות יותר, ובמיוחד לאחר המהפכה האיראנית בשנת 1979.^[18]

כך, בתוך כמה עשורים, הפכה קהילה שמנתה אלפי בני אדם בראשית המאה ה־20 לקהילה קטנה בהרבה.

היעלמותו של הציבור היהודי מאורמיה לא מחקה את מורשתו. רבים מצאצאי יהודי אורמיה ממשיכים לשמר בישראל ובמקומות אחרים את שמות המשפחה, הזיכרונות, הסיפורים, המסורות הדתיות ובעיקר את לשון אבותיהם – לשאן דידן.

אורמיה כיום

כיום אורמיה היא העיר המרכזית ובירת מחוז מערב אזרבייג'ן באיראן. העיר המודרנית שונה מאוד מן העיר הרב־קהילתית של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, אך המורשת ההיסטורית של האזור עדיין ניכרת בה.

במפקד האוכלוסין האיראני של 2016 נמנו בעיר 736,224 תושבים, נתון המשקף את הצמיחה העירונית הגדולה שעברה אורמיה במהלך המאה ה־20.^[19]

אורמיה היא כיום מרכז מנהלי, מסחרי, חינוכי ותרבותי אזורי. לצד האוכלוסייה המוסלמית הרובית קיימת באזור גם מורשת נוצרית עתיקה, המתבטאת בכנסיות ובאתרים אשוריים וארמניים.

האגם הסמוך ממשיך להיות אחד מסמליה הגאוגרפיים של העיר, אף שמצבו הסביבתי השתנה מאוד בעשורים האחרונים. ההיסטוריה של אורמיה קשורה אפוא לא רק לקהילות שחיו בה אלא גם לנוף שסביבה – אגם, מישורים, הרים ודרכי מעבר שחיברו במשך מאות שנים בין איראן, אנטוליה וכורדיסטן.

אורמיה בזיכרון יהודי

עבור יהודי אורמיה וצאצאיהם, העיר היא יותר מנקודה גאוגרפית.

היא הייתה מרכז של חיי משפחה, מסחר, בתי כנסת ושפה; מקום שבו התקיימה במשך דורות קהילה יהודית בתוך מרחב רב־לשוני ורב־דתי. זיכרון אורמיה נשמר לא רק בספרי ההיסטוריה אלא גם בזיכרונות משפחתיים, בתצלומים, במסמכים ובשפה.

במיוחד בולטת מורשת נאש דידן – "אנשינו" – ולשאן דידן, "לשוננו". השפה היא עדות חיה לעולם שהיה קשור לאורמיה, אך מעולם לא הוגבל לגבולות העיר בלבד. היא חיברה בין קהילות יהודיות באורמיה, סולמס, אזורים סמוכים באיראן ובמזרח אנטוליה.

מחקרי השפה והמסורות שבעל־פה מאפשרים כיום לשחזר חלקים מחיי העולם הזה: את המשפחה, החתונה, החגים, הלימודים, המסחר, היחסים עם הקהילות השכנות ואת הזיכרונות מתקופות המלחמה והעקירה.^[20]

אורמיה כמורשת

ההיסטוריה של אורמיה היא סיפור של עיר ושל אזור, אך גם סיפור של מפגש בין עולמות.

העיר הייתה במשך מאות שנים חלק ממרחב שבו נפגשו תרבויות איראניות, אזריות, כורדיות, ארמיות, יהודיות, ארמניות ואשוריות. הקהילה היהודית הייתה אחת הקבוצות שהטביעו את חותמן על המרחב הזה, גם אם כיום כמעט שאינה קיימת בו כקהילה מאורגנת.

לכן סיפורה של יהדות אורמיה אינו מסתכם במספר היהודים שחיו בעיר בשנת 1903 או במספר בתי הכנסת שהתקיימו בה. הוא כולל גם שפה ייחודית, קשרים בין קהילות, מסורות משפחתיות ומורשת תרבותית שהמשיכה להתקיים לאחר שהקהילה עצמה עזבה את העיר.

אורמיה של ימינו היא עיר גדולה ומודרנית. אורמיה של הזיכרון ההיסטורי, לעומת זאת, היא עיר שבה יהודים, אשורים, ארמנים ומוסלמים חיו באותו מרחב, דיברו בשפות שונות וניהלו קשרים של מסחר, שכנות ולעיתים גם של מתיחות ועימות.

הפער בין שתי אורמיות אלה – העיר המודרנית והעיר ההיסטורית – הוא המפתח להבנת מקומה של אורמיה במורשת יהודי צפון־מערב איראן.

הערות שוליים

1. Daniel Tsadik, “Judeo-Persian Communities v. Qajar Period (1),” Encyclopaedia Iranica. למקור ↩
2. Geoffrey Khan, מחקרים על הניבים הארמיים היהודיים בצפון־מערב איראן; ראו גם North-Eastern Neo-Aramaic Database Project, University of Cambridge. למקור ↩
3. Statistical Center of Iran, מפקד האוכלוסין 2016; הנתון העירוני מובא גם ב-Wikidata. למקור ↩
4. Eckart Ehlers, “Urmia, Lake,” Encyclopaedia Iranica. למקור ↩
5. R. Macuch, “Assyrians in Iran i. The Assyrian Community (Āšūrīān) in Iran,” Encyclopaedia Iranica. למקור ↩
6. Vera Basch Moreen, “Judeo-Persian Communities iv. Medieval to Late 18th Century,” Encyclopaedia Iranica. למקור ↩
7. “Rizaieh,” Encyclopaedia Judaica. למקור ↩
8. שם, על עדותו של דוד דבית הלל משנת 1828 ועל שלושת בתי הכנסת באורמיה. ↩
9. שם; וכן Daniel Tsadik, Encyclopaedia Iranica, על מצבן של הקהילות היהודיות בתקופה הקאג'ארית. ↩
10. “Rizaieh,” Encyclopaedia Judaica, על הקשרים בין יהודי אורמיה לבין יהודי הקווקז. ↩
11. Daniel Tsadik, “Judeo-Persian Communities v. Qajar Period (1),” Encyclopaedia Iranica. למקור ↩
12. “Rizaieh,” Encyclopaedia Judaica. למקור ↩
13. Hezy Mutzafi and Dan Shapira, מחקר על טקסטים בלשון היהודית־ארמית של אורמיה, המציין את השם Lišán Didán, "השפה שלנו". למקור ↩
14. Jewish Language Project, “Jewish Neo-Aramaic”; וכן מחקרים על הארמית היהודית של אורמיה. למקור ↩
15. North-Eastern Neo-Aramaic Database Project, University of Cambridge. למקור ↩
16. R. Macuch, “Assyrians in Iran i. The Assyrian Community (Āšūrīān) in Iran,” Encyclopaedia Iranica. למקור ↩
17. Nesi Altaras, “The Jews of Van-Urmia: Remembering Borderland Migrations (1914–18),” Jewish Social Studies 28.1 (2023), עמ' 79–115. למקור ↩
18. “Rizaieh,” Encyclopaedia Judaica. למקור ↩
19. Statistical Center of Iran, מפקד האוכלוסין 2016. למקור ↩
20. North-Eastern Neo-Aramaic Database Project, University of Cambridge. למקור ↩

מקורות מרכזיים לקריאה נוספת

• Daniel Tsadik, “Judeo-Persian Communities v. Qajar Period (1)”, Encyclopaedia Iranica.
• Vera Basch Moreen, “Judeo-Persian Communities iv. Medieval to Late 18th Century”, Encyclopaedia Iranica.
• R. Macuch, “Assyrians in Iran i. The Assyrian Community in Iran”, Encyclopaedia Iranica.
• Nesi Altaras, “The Jews of Van-Urmia: Remembering Borderland Migrations (1914–18)”, Jewish Social Studies.
• North-Eastern Neo-Aramaic Database Project, University of Cambridge.
• Jewish Language Project – Jewish Neo-Aramaic.