סלמאס - נאש דידן

תוכן העניינים

סלמאס הוא שמו של חבל היסטורי ושל מרחב יישובי בצפון־מערב איראן, באזור מערב אזרבייג'ן של ימינו, סמוך לאגם אורמיה ולגבול עם טורקיה. במשך מאות שנים היה האזור נקודת מפגש בין פרס, אזרבייג'ן, כורדיסטן ואנטוליה, ובתוכו התקיימו זה לצד זה קהילות מוסלמיות, יהודיות, ארמניות, אשוריות וכלדיות. עבור תולדות הנאש־דידן, סלמאס הוא אחד המקומות המרכזיים: לצד אורמיה ובשקלה הוא היה חלק מן המרחב שבו התקיימה אוכלוסייה יהודית דוברת ארמית, שקיימה קשרי משפחה, מסחר, נישואין והגירה עם הקהילות שבסביבה.

סלמאס, קוהנה־שאהיר ודילמאן – שלושה שמות שאסור לבלבל ביניהם

אחד המקורות העיקריים לבלבול בתיאור ההיסטוריה של סלמאס הוא העובדה שהשם "סלמאס" שימש לאורך הדורות גם כשמו של האזור והמחוז, ולא רק כשמה של עיר אחת. לכן, כאשר מקור היסטורי מזכיר את סלמאס, אין תמיד פירוש הדבר שהוא מתכוון לעיר המודרנית הנושאת כיום את השם הזה.

העיר ההיסטורית שעליה מדובר במקורות רבים היא קוהנה־שאהיר (Kohneh Shahr, "העיר העתיקה"), המכונה גם שֵהיר או "העיר". קוהנה־שאהיר הייתה יישוב עתיק במישור סלמאס, מדרום־מערב לדילמאן. עדות משנת 1833 מתארת את "Old Salmas" – סלמאס העתיקה – ומציינת כי בפי המקומיים נקראה פשוט "Shehir", כלומר העיר. באתר נאש דידן הוסבר כבר בעבר כי השכונה היהודית הייתה בחלק העתיק הזה, שנקרא קוהנה־שאהיר. העדות משנת 1833 על יהודי סלמאס

לעומת קוהנה־שאהיר עמדה דילמאן (Dilman, Dilmaqan או Dilmaghan), שהפכה במאות האחרונות למרכז העירוני והמינהלי החשוב של מחוז סלמאס. כלומר, קוהנה־שאהיר ודילמאן היו יישובים שונים, גם אם שניהם השתייכו למרחב סלמאס ולעיתים השמות מתערבבים במקורות. לאחר רעידת האדמה הגדולה של 1930 נהרסה דילמאן, והעיר החדשה שנבנתה מערבית לחורבותיה נקראה תחילה שאפור (Shahpur), ולאחר המהפכה האיראנית נקראה סלמאס. לכן סלמאס של ימינו היא במידה רבה היורשת העירונית של דילמאן, ואילו קוהנה־שאהיר ההיסטורית מזוהה עם תז'ה־שאהר (Tazeh Shahr), "העיר החדשה", שנבנתה במקומה לאחר רעידת האדמה.

הבחנה זו חשובה במיוחד כאשר עוסקים ביהודי סלמאס. הקהילה היהודית שהתגוררה ב"קוהנה־שאהיר" אינה זהה בהכרח מבחינה גאוגרפית לקהילה שהתגוררה בדילמאן, אף ששתי הקהילות היו חלק מאותו מרחב אזורי וקיימו ביניהן קשרים. כך גם כאשר מסמכים מאוחרים מדברים על "סלמאס" – יש לבדוק אם הכוונה היא למחוז, למרחב כולו, לעיר העתיקה או למרכז העירוני החדש.

המישור של סלמאס והעיר העתיקה

מישור סלמאס הוא אזור פורה יחסית, המושקה בנחלים ובתעלות ונמצא בסביבה חקלאית עשירה. הנוסעים המערביים שביקרו באזור במאה ה־19 התרשמו מן המישור הפורה, מן הגנים ומן המטעים. תיאור משנת 1833 מספר על אזור שטוח ופורה, מוקף בכפרים ובמטעי פרי, ובתוך המרחב הזה נמצאה סלמאס העתיקה. באותה עדות מתוארים גם שרידים ארכיטקטוניים עתיקים, ובהם מגדלי לבנים עם כתובות בערבית.

קוהנה־שאהיר הייתה יישוב בעל עבר עתיק. בין המבנים שנהרסו ברעידת האדמה של 1930 היו המסגד הגדול ומגדל הלבנים המכונה מגדל מִירי ח'אתון, מבנה מן התקופה האילח'אנית. המחקר הסייסמולוגי של ג'־ס' טשלנקו ומנואל ברביאן תיאר את האזור שבין קוהנה־שאהיר, פייאג'וק וזאווייה־ג'וק כאזור של הרס מרבי ברעידה.

קהילה יהודית עתיקה במרחב סלמאס

המסורת של הנאש־דידן מייחסת את ראשית ההתיישבות היהודית באזור לתקופות קדומות מאוד, ובפרט לגלות אשור ולגולי ממלכת ישראל. מסורת זו היא חלק חשוב מן הזהות של בני הקהילה, אך יש להבחין בינה לבין תיעוד היסטורי רציף. אין בידינו רצף מקורות המוכיח קיומה של קהילה יהודית בסלמאס במשך כל התקופה שמן העת העתיקה ועד העת החדשה. התיעוד המפורט והבטוח יותר נעשה עשיר במיוחד מן המאה ה־19 ואילך.

סלמאס הייתה חלק מן המרחב היהודי הרחב של צפון־מערב איראן ומזרח אנטוליה. לצד אורמיה, בשקלה, שינו, נרדה, סבלאח וקהילות נוספות, היא הייתה חוליה ברשת של קהילות שבהן התקיימה מסורת יהודית מקומית ולשון ארמית יהודית.

יהודי סלמאס בשנת 1833

אחת העדויות המעניינות ביותר לקהילה היא זו של המיסיונרים אלי סמית' וה"ג' או' דווייט, שפורסמה ב־1833 במסגרת מחקריהם בארמניה. יש לקרוא את הטקסט בעין ביקורתית, משום שהכותבים היו מיסיונרים ונקודת המבט שלהם על יהודי פרס כללה הכללות ודעות קדומות. אולם התיאור המקומי שהם מוסרים על סלמאס ועל בית הכנסת הוא מקור חשוב לתולדות הקהילה.

הכותבים מתארים את סלמאס העתיקה ומציינים כי בית הכנסת היה נקי ומטופח יותר מן הכנסיות המקומיות, וכי היהודים היו לבושים היטב יחסית לנוצרים שתוארו על ידם. הם מספרים גם על ספרי תורה יפים שניסו לרכוש. לפי הערכתם חיו בסלמאס כ־30–35 משפחות יהודיות. הנתון נמוך ככל הנראה מן המספרים המופיעים במקורות מאוחרים יותר, ולכן נכון להתייחס אליו כאומדן של המבקרים ולא כמפקד אוכלוסין.

חשובה במיוחד הערה המופיעה באתר נאש דידן בעקבות פרסום העדות: לפי המסורת והידע המקומי, השכונה היהודית הייתה בחלק העתיק של היישוב – קוהנה־שאהיר. בכך מקבלת ההבחנה בין סלמאס ההיסטורית לבין העיר המודרנית משמעות גם בתולדות הקהילה היהודית.

רדיפות ומצבה של הקהילה במאה ה־19

הקהילה היהודית בסלמאס חיה תחת מגבלות ומציאות של חוסר ביטחון. מסמך קהילתי משנת תרכ"ט (1869), שפורסם בעיתון "המגיד", מציג תמונה קשה מאוד של חיי היהודים באזור. במכתב, שנכתב בשם אנשי קהילת סאלמאס שישבו באותה עת בטביליסי, מתוארים מיסים מיוחדים, גזילת רכוש, זיוף מסמכים, אלימות בדרכים, בריחה של גברים מן המקום, מצוקה של משפחות שנשארו מאחור ואף ניסיונות כפייה דתית. אין לראות בכל פרט במכתב תיאור סטטיסטי או אובייקטיבי של כל חיי הקהילה, אך הוא מהווה עדות ישירה לתחושת המצוקה ולמצב הביטחון של חלק מבני הקהילה באמצע המאה ה־19.

במכתב משנת 1869 מופיעים שמותיהם של עשרות מבני הקהילה, וביניהם דניאל בן משיח, עזרא בן יעקב, יעקב בן יצחק, מרדכי בן גבריאל, ניסים בן מיכאל, סימן טוב בן יונה הכהן, יהושע בן אלעזר הכהן, יצחק בן רחמים הכהן ואחרים. רשימת החותמים היא עדות חשובה לכך שהייתה בסלמאס מסגרת קהילתית מאורגנת, עם הנהגה, חכם או מורה צדק ונציגות שיכלה לפנות לגורמים יהודיים מחוץ לאזור בבקשת סיוע.

הפנייה משנת 1869 הופנתה לנוסע יוסף יהודה טשארני, שפעל בשליחות חברת "כל ישראל חברים". אנשי הקהילה ביקשו שיעביר את מצוקתם לחברת כי"ח בפריז ויעזור להם להשיג סיוע והגנה. עצם קיומה של פנייה מאורגנת כזו מלמד על הקשרים שהחלו להיווצר בין קהילות יהודיות מבודדות יחסית בצפון־מערב איראן לבין מוסדות יהודיים במערב.

הקשרים בין סלמאס, אורמיה ובשקלה

סלמאס לא הייתה קהילה מבודדת. היא הייתה חלק ממערכת אזורית של קהילות יהודיות, שבתוכה התקיימו קשרים בין משפחות, סוחרים, רבנים ובעלי מלאכה. אורמיה הייתה המרכז העירוני והקהילתי הגדול יותר באזור, וסלמאס נמצאה מצפון לה; מעבר לגבול העות'מאני התקיימו קהילות יהודיות בבשקלה ובגאבור. עד מלחמת העולם הראשונה פעל במרחב שבין אגמי ואן ואורמיה מרחב יהודי חוצה גבולות, שקשרים משפחתיים, מסחריים ודתיים עברו בו ללא קשר לגבול המדיני.

עדות משפחתית שפורסמה באתר נאש דידן, מתוך סיפור על העלייה מאורמיה לירושלים, מונה את היישובים היהודיים באזור ואת מספר המשפחות המשוער בהם. לפי העדות, בסלמאס היו כ־150 משפחות, בדילמאן כ־50, באורמיה 250–300, בבשקלה 150–170, בגאבור 40–50, בנרדה 150 ובשינו 80–90. אלה נתונים של עדות אישית ולא מפקד רשמי, אך הם ממחישים את גודלה היחסי של סלמאס בתוך רשת הקהילות של הנאש־דידן.

לשאן דידן – שפת יהודי סלמאס

המורשת היהודית של סלמאס אינה מסתכמת במספר התושבים או בבתי הכנסת. אחד המאפיינים הבולטים של הקהילה היה השימוש בלשון הארמית היהודית הידועה בשם לישאן דידן – "לשוננו" או "השפה שלנו". הנאש־דידן השתמשו בארמית זו בתוך המשפחה ובחיי היום־יום, לצד שפות הסביבה, ובהן אזרית, פרסית וכורדית.

הבדלים מקומיים בין ניבי לישאן דידן היו משמעותיים. באתר מופיע מאמר של גבריאל באגר על הבדלי המבטא בין קהילות אורמיה וסלמאס לבין נאגאדה וסבלאח. באגר מציין בין היתר הבדלים בתנועות הסופיות, במיקום ההטעמה ובאופן הגיית האותיות. המאמר מדגיש שהשפה הייתה מערכת חיה של ניבים מקומיים ולא שפה אחידה לחלוטין בכל הקהילות.

הבדלים אלה חשובים להבנת הזהות של יהודי סלמאס. הם מלמדים שהנאש־דידן לא היו קבוצה אחידה מבחינה לשונית, אלא רשת של קהילות קרובות זו לזו, שבהן התפתחו ניבים מקומיים.

סלמאס במלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה הייתה נקודת מפנה הרסנית עבור יהודי סלמאס והקהילות הסובבות אותה. האזור שבין צפון־מערב איראן למזרח אנטוליה הפך לזירת מלחמה, פלישה, נסיגה של צבאות, אלימות בין קבוצות ונדידות אוכלוסייה. הקשרים החוצי־גבול שהתקיימו במשך דורות נפגעו באופן קשה.

אחד האירועים הזכורים ביותר בתולדות האזור התרחש בשנת 1918 בקוהנה־שאהיר, כאשר המנהיג האשורי מר־שימון נרצח בפגישה עם סימקו, מנהיג כורדי. באתר נשמר מאמר משפחתי המתאר את הרצח ואת ההתפתחויות האלימות שבאו בעקבותיו. לפי העדות המובאת שם, רצח מר־שימון היה נקודת הצתה למעשי הרג ומלחמה, והקהילה היהודית נקלעה לתוכם. המאמר מספר כי יהודים מקוהנה־שאהיר וסלמאס נאלצו לברוח למחנות פליטים, ולאחר נסיגת הכוחות העות'מאניים החלו חלקם לשוב לכפריהם. משפחת מאר־שימון, פטריארך הכנסייה האשורית

יש להבחין כאן בין תיעוד היסטורי מחקרי לבין הזיכרון המשפחתי. העדות באתר משמרת את האופן שבו המאורעות נחרתו בזיכרון של יהודי סלמאס, ובייחוד את התחושה שהקהילה היהודית נלכדה בין מחנות לוחמים שלא הייתה לה שליטה עליהם.

עדות נוספת, של עובדיה ידידיה, המתארת את בריחתו מן האזור ואת הדרך הארוכה שעשתה משפחתו בדרכה לארץ ישראל, מספרת על יהודים שנאספו בבית הכנסת בסלמאס בתקופת הפרעות ועל שריפת בית הכנסת. לפי העדות, חלק מן היהודים ניצלו בזכות אנשים מן הקהילה ומנהיגים מקומיים. זהו מקור של זיכרון אישי, ולכן יש להציג את פרטיו כעדות ולא כתחליף למחקר ארכיוני מלא.

החורבן של 1930 ושינוי מפת סלמאס

ב־6 במאי 1930 פקדה את מישור סלמאס רעידת אדמה קשה ביותר. קוהנה־שאהיר הייתה באזור ההרס המרבי ונחרבה. המחקר של טשלנקו וברביאן מעריך שביישוב היו לפני הרעידה כ־2,290 תושבים וכ־370 מהם נהרגו, תוך הסתייגות לגבי מידת הדיוק של נתוני האבדות. גם דילמאן, שהיה המרכז העירוני הגדול של האזור, נהרס כמעט לחלוטין.

לאחר האסון השתנתה מפת האזור. קוהנה־שאהיר הישנה הוחלפה בתז'ה־שאהר, "העיר החדשה", ואילו דילמאן לא נבנתה מחדש בדיוק באותו מקום. ממערב לחורבות דילמאן הוקמה שאפור, שלימים קיבלה את השם סלמאס. מכאן נובעת אחת הסיבות העיקריות לכך ש"סלמאס" של היום ו"סלמאס" המופיעה במקורות מהמאה ה־19 אינן בהכרח אותו מקום פיזי.

הקהילה היהודית במאה ה־20

עדויות מן המאה ה־20 מצביעות על המשך קיומה של קהילה יהודית בסלמאס, אף שגודלה השתנה בתקופות שונות. סיפור העלייה של עובדיה ידידיה מציין כ־150 משפחות בסלמאס במסגרת רשימת הקהילות באזור, בעוד שמקורות מוקדמים יותר מציגים מספר קטן בהרבה. הפערים בין הנתונים נובעים בין היתר מן ההבדל בין שנים שונות, בין עיר למחוז ובין אומדן משפחתי לבין ספירה של משקי בית.

יהודי סלמאס עסקו במסחר ובמקצועות שונים, כחלק מדפוס רחב יותר של יהודי האזור. מגבלות שהוטלו על יהודים והקושי להחזיק בקרקע חקלאית תרמו לכך שרבים מהם הסתמכו על מסחר, רוכלות, מלאכות ופעילות בין־עירונית. כבר העדות משנת 1833 מציינת שיהודי סלמאס לא היו עובדי אדמה, ומכתב 1869 מדגיש את הקושי להתפרנס מן הקרקע ואת הצורך של גברים לעזוב את המקום כדי לחפש פרנסה.

הקשרים המסחריים בין סלמאס לאורמיה וליישובים האחרים היו חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה. יהודי האזור נסעו בין הקהילות לצורך מסחר, נישואין, לימוד וקשרים משפחתיים. במובן זה, "קהילת סלמאס" לא הייתה רק אוכלוסייה שישבה בתוך גבולות של עיר אחת, אלא חלק ממערכת חברתית רחבה יותר.

סלמאס בתוך מרחב הנאש־דידן

הזהות של יהודי סלמאס משתלבת היטב במושג נאש־דידן – "אנשינו", "העם שלנו". זהו שם שבני הקהילה השתמשו בו כדי לתאר את עצמם ואת המרחב החברתי־לשוני שלהם. אורמיה, סלמאס ובשקלה היו מן המרכזים הבולטים של המרחב הזה, אך לצדן התקיימו יישובים רבים נוספים.

לכן אין להבין את יהדות סלמאס במנותק מיהדות אורמיה או מן הקהילות היהודיות שבמזרח טורקיה. קשרי המשפחה והמסחר, הקרבה הלשונית והמעבר של אנשים בין היישובים יצרו מרחב תרבותי משותף.

היחס בין סלמאס, דילמאן וקוהנה־שאהיר בתודעה הקהילתית

מבחינת הזיכרון הקהילתי, השמות סלמאס, קוהנה־שאהיר ודילמאן ממשיכים להופיע לעיתים בערבוביה. בני הדורות המאוחרים יותר השתמשו בשם סלמאס כדי לתאר את האזור כולו, בעוד שמי שהכיר את הגאוגרפיה המקומית הבחין בין העיר העתיקה לבין דילמאן והיישובים האחרים. גם באתר נאש דידן נכתב במפורש שסלמאס של ימינו הוקמה על חורבות דילמאן, שהייתה מעט מזרחה מן העיר העתיקה של סלמאס.

לכן, כאשר אנו אומרים "יהודי סלמאס", הכוונה יכולה להיות לקהילה שחיה בקוהנה־שאהיר ההיסטורית, לקהילה במרחב דילמאן וסלמאס, או לקבוצה רחבה יותר של יהודים שחיו במחוז סלמאס. הדרך המדויקת ביותר היא לציין, ככל שניתן, את התקופה ואת היישוב המסוים.

מסלמאס לישראל

ההגירה מסלמאס ומן הקהילות הסובבות אותה לא החלה רק לאחר הקמת מדינת ישראל. כבר במאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 יצאו יהודים מן האזור בגלל רדיפות, מצוקה כלכלית וחיפוש אחר ביטחון ופרנסה. מלחמת העולם הראשונה והפרעות של 1918 האיצו את תהליך העקירה, וחלק מן הפליטים עברו לאורמיה, לבגדד, לקווקז ולמקומות נוספים.

לאחר הקמת מדינת ישראל ב־1948 התחזק הקשר לארץ והתגברה העלייה. בני קהילות הנאש־דידן מסלמאס, אורמיה, בשקלה והיישובים הסמוכים הגיעו לישראל בגלים שונים, והקימו כאן משפחות וקהילות. חלק מן המסורת הלשונית והדתית נשמר בבתי הכנסת ובמשפחות, וחלק מן הידע עבר באמצעות סיפורים, תמונות, מסמכים, כתובות, ספרים והקלטות.

המעבר לישראל לא מחק את הזיכרון של סלמאס. עבור רבים מצאצאי הקהילה, שמות המקומות – סלמאס, קוהנה־שאהיר, דילמאן, אורמיה ובשקלה – הם מפתח להבנת שורשי המשפחה ולשחזור קשרים בין משפחות שהתגוררו בעבר במרחב אחד.

הזיכרון ההיסטורי של סלמאס באתר

באתר נאש דידן נשמרו כמה מקורות המאפשרים להרכיב תמונה רחבה של הקהילה. העדות משנת 1833 מציגה את בית הכנסת ואת מספר המשפחות המשוער; המסמך משנת 1869 מציג את מצוקת הקהילה ואת שמותיהם של רבים מחבריה; מאמרים על אורמיה ובשקלה מציגים את הקשרים בין הקהילות; והעדויות על מלחמת העולם הראשונה משמרות את זיכרון הפליטות והאלימות.

גם החומר הלשוני חשוב להבנת סלמאס. מאמרו של גבריאל באגר על הבדלי המבטא בין אורמיה וסלמאס לבין נאגאדה וסבלאח מראה שהניב המקומי היה חלק בלתי נפרד מן הזהות.

לצד המקורות הכתובים חשוב לשמר גם את הזיכרונות המשפחתיים: שמות אבות ואמהות, סיפורי הגירה, תמונות, מסמכים, כתובות, שמות בתי כנסת, מקומות מגורים וסיפורים על מסחר ועל קשרי משפחה.

סיכום

סלמאס הייתה הרבה יותר משם של עיר. היא הייתה מרחב היסטורי שלם, שבמרכזו התקיימו יישובים שונים – ובראשם קוהנה־שאהיר ודילמאן – ובו התפתחה אחת הקהילות החשובות של יהודי הנאש־דידן. קוהנה־שאהיר, "העיר העתיקה", הייתה העיר ההיסטורית המזוהה עם סלמאס הקדומה; דילמאן התפתחה כמרכז העירוני והמינהלי של המחוז; ולאחר רעידת האדמה של 1930 קמה העיר שאפור, שלימים נקראה סלמאס, בעוד שקוהנה־שאהיר הוחלפה בתז'ה־שאהר.

הקהילה היהודית בסלמאס מתועדת בבירור לפחות מן המאה ה־19, ובמקורות אלה אנו פוגשים בית כנסת, ספרי תורה, הנהגה קהילתית, משפחות, מסחר, קשרים עם אורמיה ועם קהילות נוספות, לצד מצוקה ורדיפות. במאה ה־20 ספגה הקהילה את זעזועי מלחמת העולם הראשונה, את מאורעות 1918 ואת רעידת האדמה של 1930, ולאחר מכן הלכה והצטמצמה עד להגירת רוב בניה.

עם זאת, הקהילה לא נעלמה. היא המשיכה להתקיים בזיכרון, בשפה, במשפחות ובמסורות של בני הנאש־דידן בישראל ובעולם. סלמאס, קוהנה־שאהיר ודילמאן אינם רק שמות במפה: הם חלק ממפת הזיכרון של קהילה יהודית־ארמית ייחודית, שהתקיימה במשך דורות במרחב שבין אורמיה, כורדיסטן ואנטוליה.

מקורות והמשך קריאה

מקורות מחקריים

J. S. Tchalenko and M. Berberian, “The Salmas (Iran) Earthquake of May 6th, 1930”, Annals of Geophysics, 27 (1974), 151–212.

Nesi Altaras, “The Jews of Van-Urmia: Remembering Borderland Migrations (1914–18)”, Jewish Social Studies, 28, no. 1 (2023), 79–115.

Geoffrey Khan, The Jewish Neo-Aramaic Dialect of Urmi, Gorgias Press.

Houman M. Sarshar, “Judeo-Persian Communities of Iran”, Encyclopaedia Iranica.