נאש דידן

נאש דידן – האנשים שלנו

נאש דידן הוא השם שבו מוכרת כיום קהילה יהודית שמוצאה באזור המשתרע סביב אגם אורמיה בצפון־מערב איראן ועד אזור ואן ובשקלה שבמזרח טורקיה. במשך דורות חיו יהודי הקהילה בערים, בעיירות ובכפרים משני צדי הגבול של ימינו – בעיקר באורמיה, סלמאס, בשקלה והיישובים שסביבן.

זה היה אזור הררי ורב־לאומי. יהודים חיו בו לצד מוסלמים דוברי טורקית ואזרית, כורדים, אשורים וארמנים. הגבולות המדיניים שאנחנו מכירים כיום לא תמיד תאמו את חיי התושבים. משפחות, מסחר, קשרי דת ונסיעות עברו בין איראן לאימפריה העות'מאנית, ולעיתים הגבול היה פחות משמעותי מן הקשרים שבין היישובים עצמם.¹

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הקהילה היה השפה. רבים מבניה דיברו ניבים יהודיים של ארמית חדשה, שאותה כינו לישן דידן – "השפה שלנו". לצד הארמית דיברו גם טורקית, אזרית, פרסית, כורדית ושפות אחרות, בהתאם למקום המגורים ולצורכי החיים.²

השם נאש דידן פירושו בארמית, בפשטות, "האנשים שלנו". היום זהו השם המזוהה עם הקהילה, אבל לא ברור מתי בדיוק הפך הביטוי הזה משתי מילים יומיומיות – "האנשים שלנו" – לשם של קהילה שלמה. לא נמצא עד כה מקור קדום שמוכיח כי יהודי אורמיה, סלמאס ובשקלה כינו את כל הקהילה בשם הזה כבר בארץ מוצאם. מסורת נפוצה בקרב בני העדה מספרת שהשם התקבע בעיקר לאחר העלייה לארץ ישראל, כאשר בני הקהילה פגשו יהודים מארצות אחרות וכינו אדם שהגיע מאותו עולם תרבותי "מן נאש דידן" – כלומר, "משלנו". יש היגיון רב בהסבר הזה, והוא מתאים גם לאופן שבו הזהות הקהילתית התגבשה בישראל, אך בשלב זה יש להציג אותו כמסורת קהילתית ולא כעובדה שהוכחה במסמך היסטורי.³

גם שאלת עתיקותה של הקהילה דורשת זהירות. מסורות קהילתיות מייחסות את ראשית ההתיישבות היהודית באזור לימי גלות אשור ולתקופת בית ראשון. ייתכן בהחלט שהיו יהודים באזור כבר בעת העתיקה, אבל נכון להיום אין בידינו ממצא ארכאולוגי שמאפשר לקבוע זאת בוודאות. אתרים עתיקים מפורסמים באזור, ובהם חסנלו, גאוי טפה וזיוויה, מעידים על ההיסטוריה הקדומה והעשירה של צפון־מערב איראן – אבל הממצאים הידועים מהם אינם הוכחה להתיישבות יהודית. אפילו כתובת ארמית מן המאה השמינית לפנה"ס שהתגלתה בקלעיצ'י אינה כתובת יהודית: היא קשורה למקדש ולאלים מן העולם המאנאי. עצם השימוש בארמית אינו הופך ממצא ליהודי.¹³

לעומת זאת, מן התקופה של ימי הביניים כבר קיימות עדויות מוצקות יותר לנוכחות יהודית באורמיה. מקורות יהודיים מן העולם המוסלמי מזכירים את אורמיה בין המקומות שבהם חיו יהודים, ומסמך הקשור לספר יהודי־ערבי שנמסר לבית כנסת באורמיה מספק עדות חשובה לקיומה של קהילה באזור לפני כאלף שנה.⁴

במאה ה־19 כבר אין ספק בקיומן של קהילות יהודיות מבוססות באזור. נוסעים ומיסיונרים שביקרו במקום תיארו בתי כנסת וקהילות באורמיה ובסלמאס. בשנת 1834 דווח על כ־300 משפחות יהודיות באורמיה ועל כ־30–35 משפחות יהודיות באזור סלמאס.⁵

ראשית המאה ה־20 הביאה אסון. מלחמת העולם הראשונה הפכה את האזור לשדה קרב. צבאות רוסיים ועות'מאניים, כוחות כורדיים, אשוריים, ארמניים ואיראניים פעלו בו, השלטון עבר מיד ליד, ותושבים רבים נרצחו, נשדדו או נעקרו מבתיהם. גם יהודי האזור נפגעו קשות. המלחמה שינתה את החיים שהתקיימו באזור במשך דורות והאיצה תהליכי הגירה.⁶

חלק מבני הקהילה הגיעו לארץ ישראל כבר בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט, ואחרים עלו לאחר הקמת מדינת ישראל. בארץ התגבשה קהילה בעלת זיכרון משותף: השפה הארמית, המאכלים, המוזיקה, המנהגים, סיפורי אורמיה וסלמאס והתחושה שמי שבא מאותו מקום הוא "נאש דידן" – אחד משלנו.

כיום כמעט שאין עוד דוברים ילידיים של הניבים היהודיים המקוריים. אבל דווקא כאשר אורח החיים הישן נעלם, גדל המאמץ לתעד אותו: להקליט את השפה, לשמר מתכונים ושירים, לאסוף תמונות ומסמכים ולספר מחדש את סיפורם של האנשים שחיו בין אגם אורמיה להרי כורדיסטן.²

הקהילה בישראל

בישראל מצאו בני הקהילה בית חדש, ובו גם התגבשה הזהות המשותפת של "נאש דידן" בצורה ברורה יותר. בירושלים התיישבו משפחות רבות בשכונות בית ישראל, הבוכרים וסנהדריה, ובני הקהילה נמנו עם המתיישבים הראשונים בסנהדריה. הם הקימו בתי כנסת ומסגרות קהילתיות, ובהם בית הכנסת "יבנה" ובית הכנסת שמואל הנביא לעדת התרגום, שנוסד בשנות השישים. אתר הקהילה העריך בשנת 2005 כי בישראל חיו כ־14,000 בני העדה וצאצאיהם, אך זהו אומדן קהילתי ולא נתון רשמי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.⁷

צאצאי הקהילה השתלבו בכל תחומי החיים בישראל. בין הדמויות הציבוריות שאותן מונה אתר נאש דידן כבנות הקהילה או כבעלות שורשים בה נמצאים המוזיקאי מיקי גבריאלוב, הזמרת אביבה אבידן, השחקן יוסף שילוח, השף חיים כהן, שאול מזרחי, פרופ' יוסף פנחסי וד"ר יוכבד פנחסי־אדיב. גם הגיטריסט ארז נץ סיפר בפומבי על השתייכותו לנאש דידן והזכיר מוזיקאים נוספים ממשפחות הקהילה. כאשר מדובר בזהות משפחתית מסוג זה חשוב לזכור שההגדרה אינה מופיעה ברישום רשמי, ולעיתים אדם הוא בן הקהילה מצד אחד בלבד של משפחתו.⁷

מי הם נאש דידן?

כשאומרים היום "נאש דידן", מתכוונים בדרך כלל ליהודים שמוצאם מן האזור שבין צפון־מערב איראן למזרח אנטוליה ושדיברו, או שמשפחותיהם דיברו, ניבים יהודיים של ארמית חדשה.

אבל חשוב להבין שההגדרה הזאת ברורה הרבה יותר בישראל של ימינו מאשר הייתה בארץ המוצא.

אדם שחי לפני מאה וחמישים שנה באורמיה לא בהכרח חשב על עצמו קודם כול כחלק מ"עדת נאש דידן". הוא היה יהודי מאורמיה. משפחה אחרת הייתה מסלמאס, מבשקלה או מכפר מסוים. לכל מקום היה הניב שלו, המשפחות שלו, בתי הכנסת שלו והקשרים המקומיים שלו.

המרחקים לא היו גדולים במפה, אבל בעולם שלפני מכוניות וכבישים מודרניים, רכס הרים או חורף קשה יכלו ליצור הבדלים גדולים בין קהילה לקהילה.

עם זאת, היה הרבה מן המשותף. בראש ובראשונה – הארמית היהודית. היו גם מסורות דתיות דומות, קשרי משפחה ומסחר ותנועה מתמדת בין יישובים באזור.

החוקר ג'פרי חאן מצביע על כך שבארץ המוצא לא התקיים בהכרח ארגון קהילתי אחד שאיחד את כל דוברי הארמית היהודית באזור. בישראל, לעומת זאת, קבוצות אלה התגבשו לזהות חברתית רחבה יותר, ואחת הזהויות שנוצרו והתקבעו הייתה נאש דידן.³

במילים אחרות, הקהילה עתיקה יותר מן השם שבו אנחנו מכירים אותה כיום.

הארץ שממנה באו

כדי להבין את נאש דידן צריך להכיר את הארץ שבה חיו בני הקהילה.

במרכז נמצא אגם אורמיה, אגם גדול בצפון־מערב איראן. ממערב לאגם נמצאת העיר אורמיה, ומצפון לה אזור סלמאס. אם ממשיכים מערבה וחוצים את רכסי ההרים מגיעים לאזור בשקלה, האקארי ואגם ואן שבמזרח טורקיה של היום.

זהו אזור של הרים גבוהים, עמקים פוריים וחורפים קשים. במשך מאות שנים עברו בו דרכי מסחר שחיברו בין פרס, מסופוטמיה, אנטוליה והקווקז.

גם אוכלוסיית האזור הייתה מגוונת מאוד. חיו בו מוסלמים שיעים וסונים, טורקים ואזרים, כורדים, אשורים נוצרים, ארמנים ויהודים. לעיתים היו ביניהם יחסי מסחר ושכנות קרובים, ולעיתים התפרצו עימותים קשים.

הקו שמפריד כיום בין איראן לטורקיה אינו מספר את הסיפור כולו. משפחות יהודיות משני עבריו היו קשורות זו לזו. מסעות לצורכי מסחר, נישואין, ביקורי קרובים ומעבר בין יישובים היו חלק מן החיים.

זו הסיבה שחוקרים העוסקים בקהילה משתמשים לעיתים במושג "מרחב ואן–אורמיה", ולא מסתפקים בחלוקה בין יהודי איראן ליהודי האימפריה העות'מאנית. ערב מלחמת העולם הראשונה חיו במרחב הזה כאלפיים יהודים, לפי מחקרו של נסים אלטרס.¹

כמה עתיקה הקהילה?

זוהי אחת השאלות המעניינות ביותר – וגם אחת הקשות ביותר.

בתוך הקהילה קיימת מסורת עתיקה שלפיה יהודי האזור הם מצאצאי גולי ממלכת ישראל שהוגלו בידי אשור במאה השמינית לפנה"ס. הסיפור מובן: אזור אורמיה אינו רחוק מן המרחבים שאליהם מתאר המקרא את הגליית תושבי ממלכת ישראל.

אלא שמסורת והוכחה היסטורית אינן אותו דבר.

לעיתים מוזכרים בהקשר זה אתרים ארכאולוגיים כמו חסנלו, גאוי טפה וזיוויה. אלה אכן אתרים חשובים מאוד מן העת העתיקה. בגאוי טפה, למשל, נמצאו שכבות יישוב קדומות בהרבה מתקופת המקרא, והאזור כולו היה חלק מעולם תרבותי שבו פעלו ממלכות ועמים רבים. בזיוויה מיוחסים ממצאים למסורות אמנותיות אשוריות, אוררטיות, סקיתיות ומאנאיות, וחלק מן הממצאים שיוחסו לאתר אף סובלים מבעיה קשה של חוסר ודאות לגבי מקורם. אין במחקרים הארכאולוגיים המקובלים על האתרים האלה זיהוי של שכבה יהודית שמוכיחה יישוב יהודי באזור במאה השמינית לפנה"ס.¹³

גם מציאת כתובת בארמית אינה מספיקה. הארמית הייתה שפה רחבת תפוצה בעולם העתיק ושימשה עמים ודתות שונות. הכתובת הארמית שנמצאה בקלעיצ'י, באזור בוכאן שמדרום לאגם אורמיה, שייכת לעולם המאנאי ונמצאה בהקשר דתי שאינו יהודי. זו דוגמה טובה לכך ש"ארמית" ו"יהודית" אינן מילים נרדפות.¹³

לכן הניסוח הזהיר הוא: ייתכן שהנוכחות היהודית באזור עתיקה מאוד, ואולי היא קדומה בהרבה מן המקורות שבידינו, אבל אין כיום בסיס מוצק לקבוע כי יהודי נאש דידן יושבים ברציפות באזור מאז גלות עשרת השבטים.

מה כן אפשר לומר בביטחון?

במקורות מימי הביניים אורמיה כבר מופיעה כמקום שבו חיו יהודים. מחקר של ורה בש מורין באנציקלופדיה איראניקה מצביע על אזכורים של אורמיה בתוך התיעוד היהודי של התקופה המוסלמית המוקדמת וימי הביניים.⁴

עדות יפה במיוחד נמצאת בהערה שנכתבה על כתב יד של פירוש מקרא יהודי־ערבי. מן ההערה עולה שהספר נמסר לבית כנסת באורמיה. החוקרים מתארכים את הדבר בקירוב לתקופה שבין המאה העשירית למאה השתים־עשרה.⁴

זה כבר אינו סיפור שעבר במשפחה אלא מסמך ממשי.

לכן, נכון לעכשיו, אפשר לדבר בביטחון על קהילה יהודית באורמיה לפני כאלף שנה. ייתכן מאוד שהשורשים קדומים יותר – אבל שם אנחנו עוברים מעולם התיעוד לעולם ההשערה והמסורת.

לישן דידן – השפה שלנו

אולי הדבר שהכי מזוהה עם נאש דידן הוא השפה.

לישן דידן פירושו "השפה שלנו". זו אינה הטורקית ששמעו בני הקהילה ברחוב, וגם לא הפרסית של המדינה האיראנית. מדובר בניבים של ארמית חדשה צפון־מזרחית.²

הארמית עצמה היא שפה עתיקה מאוד. היא שימשה במשך אלפי שנים במזרח התיכון, וחלקים מן התנ"ך נכתבו בה. היא הייתה גם שפת התלמוד הבבלי.

אבל לישן דידן אינה פשוט "הארמית של התלמוד" שנשמרה ללא שינוי. כמו כל שפה חיה, גם הארמית השתנתה במשך מאות שנים. נוצרו ניבים שונים, נוספו מילים משפות שכנות, ההגייה השתנתה ונוצרו הבדלים בין קהילות.

ליהודי אורמיה היה ניב משלהם. בסלמאס היו צורות אחרות. גם בקהילות שמעבר להרים התקיימו הבדלים.

לצד הארמית, אנשים השתמשו בשפות הסביבה. סוחר יהודי היה יכול לדבר ארמית בבית, טורקית או אזרית בשוק ופרסית מול השלטונות. באזורים אחרים נדרשה גם כורדית.

השפה הייתה אפוא חלק מעולם רב־לשוני.

במאה העשרים החלו חוקרים לתעד אותה באופן מסודר. אירן גרבל פרסמה בשנת 1965 מחקר יסודי על הארמית היהודית של אזרבייג'ן האיראנית. עשרות שנים לאחר מכן ביצע ג'פרי חאן מחקר רחב במיוחד בקרב בני הקהילה שחיו בישראל. הוא הקליט אנשים שגדלו באורמיה ושפת האם שלהם הייתה הארמית, ותיעד לא רק דקדוק ומילים אלא גם סיפורים, מנהגים וזיכרונות.²

התוצאה חשובה במיוחד מפני שהדור הזה כמעט נעלם.

ילד שנולד באורמיה לפני מאה שנה יכול היה לשמוע ארמית מדי יום בבית וברחוב היהודי. ילד שנולד למשפחה מאותה קהילה בישראל כבר גדל בדרך כלל בעברית. בתוך כמה דורות הפכה שפה של חיי יום־יום לשפת מורשת.

חיי היום־יום

החיים של יהודי האזור לא התקיימו בתוך מוזיאון של "מסורת". הם היו חיים רגילים: עבודה, משפחה, קניות, חתונות, חינוך ילדים, חגים, מריבות, שמחות וחורפים קשים.

עדויות שהקליט ג'פרי חאן מבני אורמיה מאפשרות להציץ לעולם הזה.⁸

יהודים רבים עסקו במסחר. בין המקצועות המוזכרים בעדויות נמצאים מוכרי בדים, תכשיטנים, צורפים וחלפני כספים. היו גם סוחרי מזון ופירות יבשים. במקומות אחרים וביישובים קטנים יותר היו יהודים שעסקו בחקלאות, בגידול כרמים ובצאן.

החורף היה חלק מרכזי מחיי המשפחה. השלג יכול היה לנתק אזורים לתקופות ארוכות, ולכן היה צורך להכין מזון מראש. משפחות אחסנו קמח, אורז ומזונות משומרים והכינו עצמן לחודשים שבהם התנועה והמסחר היו מוגבלים.⁸

הילדים קיבלו חינוך יהודי בסיסי. בעדויות מאורמיה מתואר לימוד עברית, תפילות, ברכות ותורה. לצד המסגרת הדתית התקיימו בהמשך גם מסגרות שבהן למדו פרסית ונושאים כלליים.

חתונות היו אירוע משפחתי וקהילתי גדול. השידוך לא היה רק עניינו של הזוג אלא חיבור בין משפחות. מנהגים, מאכלים, מוזיקה ומתנות יצרו טקסים שנמשכו לעיתים ימים אחדים.⁸

חלק מן המסורות האלה המשיכו להתקיים בישראל, גם אחרי שהשפה והמקום השתנו.

המטבח הוא אולי אחת הדוגמאות הטובות ביותר. מאכלים שנחשבים כיום "מאכלי נאש דידן" נולדו בתוך עולם שבו נפגשו מטבחים פרסיים, אזריים, טורקיים וכורדיים. בני הקהילה אימצו מאכלים מן הסביבה, שינו אותם והתאימו אותם למסורת הביתית והיהודית. אתר נאש דידן, האוסף מתכונים מבני הקהילה ומשפחותיהם, הוא כיום אחד המאגרים הקהילתיים החשובים של הזיכרון הקולינרי הזה.⁷

בין עמים ודתות

קל לתאר את העבר כאילו כל קהילה חיה בנפרד: יהודים לחוד, ארמנים לחוד, אשורים לחוד וכורדים לחוד.

המציאות הייתה מורכבת יותר.

השכנים נפגשו בשוק, בעבודה ובמסחר. הם למדו זה את שפתו של זה. לעיתים נוצרו יחסי ידידות וקשרים עסקיים שנמשכו שנים.

מן הצד האחר, זה היה גם אזור שבו השלטון המרכזי היה חלש לעיתים קרובות. שבטים מקומיים וכוחות חמושים שלטו בדרכים ובכפרים, וסכסוך מקומי יכול היה להפוך במהירות לאלימות.

היהודים היו בדרך כלל מיעוט קטן בין קבוצות גדולות וחזקות יותר. מצבם היה תלוי בתקופה, במקום ובמערכת היחסים עם השלטון ועם מנהיגים מקומיים.

לכן אי אפשר לתאר את היחסים עם אף אחת מקבוצות האוכלוסייה במילה אחת. לא היו רק "יחסים טובים", וגם לא עוינות קבועה. היו שכנות, מסחר ועזרה הדדית – ולצדם אפליה, שוד ופחד, במיוחד בתקופות שבהן השלטון נחלש.

המאה ה־19 וראשית המאה ה־20

במאה ה־19 אנחנו מתחילים לקבל תיאור מפורט יותר של הקהילות.

בשנת 1834 פרסמו המיסיונרים האמריקנים אלי סמית והריסון גריי אוטיס דווייט ספר מסע המתאר את ביקוריהם בארמניה, כורדיסטן, פרס ואזורים סמוכים.⁵

צריך לקרוא את התיאור שלהם בזהירות. הם לא הגיעו כאנתרופולוגים ניטרליים, אלא כמיסיונרים נוצרים, וחלק מן הדברים שכתבו על יהודים משקפים היטב את הדעות הקדומות של תקופתם.

אבל כאשר הם מוסרים מידע פשוט על מספר משפחות, בתי כנסת ומקומות מגורים, העדות שלהם חשובה מאוד.

בסלמאס הם מצאו קהילה של כ־30–35 משפחות יהודיות ובית כנסת. באורמיה הם דיווחו על קהילה גדולה בהרבה, של כ־300 משפחות.⁵

זו תמונה של קהילה קיימת ומאורגנת, לא של קבוצת אנשים בודדת.

כמה עשרות שנים מאוחר יותר עבר הארכאולוג והדיפלומט הבריטי אוסטן הנרי לייארד באזור בשקלה ופגש גם משפחות יהודיות. הוא ניסה להבין את מוצאן ושיער השערות שונות, אבל הודה בפשטות שלא הצליח לקבל מהן מידע ברור על ההיסטוריה הקדומה שלהן.⁹

המשפט הזה חשוב. גם באמצע המאה ה־19, אדם שפגש את הקהילה מקרוב לא מצא מסורת היסטורית כתובה שמאפשרת לתאר בביטחון כיצד ומתי הגיעו היהודים לאזור.

מלחמת העולם הראשונה – העולם הישן מתפרק

אם צריך לבחור אירוע אחד ששינה את חיי יהודי האזור, זו מלחמת העולם הראשונה.

המלחמה באזור אורמיה, סלמאס, ואן והאקארי לא נראתה כמו קו חזית מסודר בין שני צבאות.

כוחות התחלפו במהירות. הרוסים נכנסו ונסוגו. כוחות עות'מאניים נעו באזור. קבוצות אשוריות וארמניות התארגנו להגנה וללחימה. שבטים כורדיים היו מעורבים בעימותים, והשלטון האיראני התקשה לשלוט במתרחש.

בתוך המציאות הזאת חיו האזרחים.

בתים נבזזו, כפרים התרוקנו, אנשים ברחו ממקום למקום ומחלות ורעב הצטרפו לאלימות.

המחקר של נסים אלטרס על יהודי ואן–אורמיה מתאר כיצד המלחמה שברה למעשה את המרחב היהודי שחצה קודם לכן את הגבול העות'מאני־איראני. בצד העות'מאני, החיים היהודיים באזור ואן נפגעו באופן קשה במיוחד.⁶

גם זיכרונות שהקליט ג'פרי חאן מבני אורמיה מתארים את התקופה כרצף של "זמנים" לפי הכוח ששלט באותו רגע – פעם הרוסים, פעם העות'מאנים ואחרים. עבור האדם הרגיל, השאלה החשובה לא הייתה מי שולט מבחינה דיפלומטית אלא האם אפשר לצאת מן הבית, האם יישאר מזון והאם המשפחה תשרוד.⁸

אירוע מרכזי התרחש במרץ 1918. סימקו שיקאק, מנהיג כורדי רב־עוצמה באזור, הזמין לפגישה את מר בנימין שמעון, הפטריארך של הכנסייה האשורית של המזרח. לאחר הפגישה נרצחו מר שמעון ואנשיו. הרצח הוביל למעשי נקם ולגל נוסף של אלימות באזור.

גם יהודים נקלעו לתוך המערבולת.

יומנו של סיניור דמירל הוא מקור מיוחד להבנת התקופה הזאת. הוא אינו ספר היסטוריה שנכתב עשרות שנים לאחר האירועים, אלא זיכרון משפחתי ואישי של אדם שחי בתוך אותו עולם. ביומן מופיעים סימקו, האירועים סביב רצח מר שמעון, כוחות שנכנסו ויצאו מן האזור, אירוח כפוי של חמושים, פחד, מסחר וחיי המשפחה שנמשכו בתוך אי־הוודאות.¹⁰

כמו בכל מקור אישי, היומן אינו מספק מבט ניטרלי על כל הצדדים. חשיבותו היא בכך שהוא מאפשר לראות את האירועים מלמטה – דרך עיניו של יהודי מקומי שניסה להגן על משפחתו ולהמשיך לחיות.

בין המלחמות

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, אבל העולם שהיה לפניה לא חזר.

הגבולות נעשו משמעותיים יותר. במערב קמה הרפובליקה הטורקית. באיראן התחזק בהדרגה השלטון המרכזי. תנועה שבעבר התנהלה בתוך אזור אחד הפכה לתנועה בין מדינות.

חלק מן הקהילות הקטנות נחלשו או נעלמו. משפחות עברו לערים גדולות יותר. אחרים החלו לחשוב על יציאה מן האזור.

במקומות מסוימים נמשכו החיים היהודיים עוד עשרות שנים, ובמיוחד באורמיה שבצד האיראני. אבל הכיוון הכללי כבר השתנה.

הקשרים עם ארץ ישראל, שהיו קיימים קודם לכן דרך שליחים, רבנים וספרי קודש, קיבלו עכשיו משמעות חדשה: ארץ ישראל הפכה גם ליעד ממשי להגירה.

הדרך לארץ ישראל

כשמדברים היום על עלייה לארץ קל לדמיין נסיעה לשדה התעופה ועלייה למטוס.

עבור משפחה מאורמיה בראשית המאה העשרים, זה היה מסע אחר לגמרי.

אחד המקורות המרתקים לכך הוא עדותו של עובדיה ידידיה, שנמסרה לעמנואל בר־חיים ופורסמה בכתב העת "פעמים" בשנת 1980.¹¹

ידידיה מתאר כיצד החליטה משפחתו בשנת 1919 לעזוב את האזור ולצאת לארץ ישראל.

הדרך לא הייתה ישירה.

הם יצאו מאזור אורמיה, עברו בסירה דרך אגם אורמיה והמשיכו למראגה. משם נסעו בעגלות ובדרכים יבשתיות. בגלל חוסר הביטחון הם נאלצו להמתין בדרך ולעקוף אזורים מסוכנים.

המסע המשיך לסולימאניה, כירכוכ וכיפרי, ומשם ברכבת לבגדאד.

מבגדאד ירדו דרומה לבצרה. אך גם משם לא הפליגו ישר לארץ ישראל. הדרך עברה דרך הודו – בומביי, כלכותה וקראצ'י – ולאחר מכן דרך עדן, אזור ג'דה, סואץ וקנטרה.

רק בשנת 1922 הגיעה המשפחה לירושלים.¹¹

כשלוש שנים חלפו מן ההחלטה לצאת ועד ההגעה.

הסיפור הזה אינו בהכרח המסלול של כל משפחות הקהילה, אבל הוא ממחיש היטב מה הייתה משמעות המילה "עלייה" עבור משפחה מאזור מרוחק בתקופה שבה גבולות, מלחמות, כסף ואמצעי תחבורה קבעו את הדרך.

החיים בארץ ישראל ובמדינת ישראל

עם ההגעה לארץ השתנה כמעט הכול.

יהודי אורמיה, סלמאס ובשקלה מצאו את עצמם בחברה יהודית שבה חיו אנשים מתימן, פולין, עיראק, מרוקו, רוסיה, בוכרה, כורדיסטן ועשרות קהילות אחרות.

פתאום היה צורך להסביר מי אתה.

בארץ המוצא אפשר היה לומר "אנחנו מאורמיה" או "אנחנו מסלמאס", וכולם בסביבה ידעו פחות או יותר מה פירוש הדבר. בארץ ישראל המילים האלה כבר לא הספיקו.

במקורות עבריים מן המאה העשרים מופיע גם הכינוי "עדת התרגום". בפרסום עברי משנת 1940 המתאר את יוצאי אורמיה בירושלים מכונים בני הקהילה "עדת התרגום", ובפרסומים מאוחרים יותר נקשר הכינוי במפורש לנאש דידן. נראה שהשם קשור למסורת הארמית ולתרגום המקרא, אבל אין בידינו בסיס לקבוע שזה היה שמה העתיק של הקהילה בארץ המוצא.³

בישראל השתמרה תחילה הארמית בתוך המשפחה. המבוגרים דיברו ביניהם לישן דידן, בעוד הילדים למדו עברית והשתלבו במהירות בחברה הישראלית.

זה תהליך מוכר מקהילות עולים רבות: השפה שהייתה נכס בארץ המוצא עלולה להפוך בארץ החדשה למשהו שהילדים פחות רוצים לדבר בו.

ובתוך שניים או שלושה דורות מספר הדוברים ירד בצורה חדה.

לעומת זאת, דברים אחרים שרדו היטב: מאכלים, חתונות, מוזיקה, שמות משפחה, בדיחות, ביטויים ומפגשים משפחתיים.

גם בתי כנסת וקהילות מקומיות סייעו לשמור על הזהות. אתר נאש דידן מתעד, מנקודת המבט הקהילתית, את ההתיישבות בירושלים ובמקומות נוספים ואת הקמתם של מוסדות ובתי כנסת של בני העדה.⁷

אין בישראל רישום אוכלוסין רשמי של "נאש דידן", ולכן קשה לדעת כמה אנשים הם צאצאי הקהילה. מספרים המופיעים בפרסומי הקהילה הם הערכות קהילתיות ולא נתון דמוגרפי רשמי.

כיצד נולד השם "נאש דידן"?

לכאורה זו שאלה פשוטה.

נאש דידן פירושו בארמית "האנשים שלנו".

אבל השאלה המעניינת אינה מה פירוש המילים, אלא מתי הן הפכו לשם של קהילה.

כשאדם אומר על מישהו "הוא משלנו", הוא לא בהכרח נותן שם לעם חדש. זה יכול להיות ביטוי יומיומי.

וכאן נמצא הקושי.

במקורות הישנים שבדקנו, נוסעים וכותבים נוטים לדבר על "יהודי אורמיה", "יהודי סלמאס", "יהודי בשקלה" או פשוט על יהודים החיים באזור. לא נמצא עד כה מקור מוקדם וברור שמראה שכל הקבוצות האלה כבר הגדירו את עצמן בארץ המוצא כ"נאש דידן".

מצד שני, אין ספק שהביטוי טבעי לחלוטין בתוך הארמית של הקהילה.

המסורת שעוברת במשפחות רבות בישראל מספקת הסבר פשוט ומשכנע: אחרי העלייה, כאשר בני הקהילה חיו לצד יהודים מכל העולם, הם היו אומרים על מי שבא מן העולם שלהם שהוא "מן נאש דידן" – מן האנשים שלנו.

בהדרגה הביטוי הפך משאלה של שייכות אישית לשם הקבוצה עצמה.

לעדות שבעל־פה הזאת מצטרף גם תיעוד קהילתי משנת 2008. פנחס בן־יחזקאל סיפר כי כאשר הוריו עלו לארץ בשנת 1926 השתמשו בני הקהילות בכינויים שנגזרו ממקומות מוצאם, וכי "נאש דידן" לא היה אז השם הכללי המקובל. גם עורך אתר הקהילה ציין כי שמע ממקורות שונים שבארץ המוצא השתמשו היהודים בשמות מקומיים וכי השימוש הרחב ב"נאש דידן" התפתח בישראל. זו עדות חשובה למסורת הקהילתית, אם כי גם היא אינה מסמך בן שנות העשרים אלא זיכרון מאוחר יותר.³

המחקר הלשוני והחברתי של ג'פרי חאן משתלב יפה בתמונה הזאת. חאן מציין שבארץ המוצא לא הייתה בהכרח מסגרת קהילתית אחת שאיחדה את כל היהודים דוברי הארמית באזור, ואילו בישראל הם התגבשו לקבוצות חברתיות רחבות יותר, שאחת מהן מזוהה בשם נאש דידן.³

זה עדיין לא מוכיח בדיוק מתי נאמר הביטוי לראשונה במשמעות הקהילתית החדשה.

לכן הניסוח הזהיר ביותר הוא: המשמעות הלשונית של נאש דידן – "האנשים שלנו" – ברורה. כיום זהו שמה המקובל של הקהילה. קיימת מסורת קהילתית חזקה שלפיה השם התגבש והפך לכינוי עדתי בעיקר בישראל. הדבר מתאים לתהליך ההיסטורי שאנו מכירים, אבל טרם נמצא מקור כתוב מוקדם שמאפשר לקבוע בוודאות מתי התרחש המעבר הזה.

מה נשאר היום?

העולם שבו נולדה נאש דידן כמעט איננו קיים עוד.

הקהילות הקטנות של האזור נעלמו או הצטמצמו מאוד. רוב הצאצאים חיים בישראל ובקהילות אחרות מחוץ לאזור.

גם לישן דידן נמצאת בסכנה ממשית של היעלמות.

ג'פרי חאן כבר תיעד את השפה אצל דוברים מבוגרים בישראל מתוך הבנה שהדור שגדל איתה כשפת אם הולך ונעלם. מחקר חדש של הבלשן חזי מוצפי, שפורסם בשנת 2026, ממשיך לתעד אוצר מילים של הארמית היהודית של אורמיה ומתאר אותה כשפה המצויה בסכנת הכחדה חמורה.¹²

אבל היעלמותה של השפה המדוברת אינה בהכרח היעלמות הזיכרון.

דווקא בשנים האחרונות נעשים מאמצים רבים יותר לשמר את הסיפור.

משפחות סורקות תמונות. הקלטות ישנות נשמרות. מתכונים נכתבים. אנשים מחפשים את שמות הכפרים שבהם נולדו הסבים והסבתות שלהם. חוקרים חוזרים להקלטות של הדור האחרון שדיבר ארמית כשפת אם.

גם האינטרנט שינה את התמונה. אתר נאש דידן מרכז מזה שנים מידע, עדויות, מתכונים, מאמרים, מסמכים וזיכרונות שהיו עלולים להיעלם. זהו בראש ובראשונה מקור קהילתי – לא אנציקלופדיה אקדמית – ודווקא משום כך הוא משמר דברים שלעיתים אינם נמצאים בארכיונים רשמיים.⁷

"יומנו של סיניור דמירל" מוסיף שכבה אחרת לזיכרון הזה. במקום לתאר את הקהילה רק מבחוץ, דרך נוסעים, חוקרים או מסמכים ממשלתיים, הוא מאפשר לקרוא את סיפור התקופה מתוך משפחה שחיה באזור עצמו.¹⁰

החיבור בין שני סוגי המקורות – מחקר היסטורי מצד אחד וזיכרון משפחתי וקהילתי מצד אחר – הוא אולי הדרך הטובה ביותר לספר היום את סיפורה של נאש דידן.

לא להפוך מסורת לעובדה רק מפני שהיא יפה.

אבל גם לא לאבד את המסורת רק מפני שלא נכתבה בארכיון.

בסופו של דבר, זהו סיפורם של אנשים שחיו במשך דורות באזור שבין אגם אורמיה, הרי כורדיסטן ומזרח אנטוליה; דיברו ארמית בתוך עולם של שפות רבות; עברו מלחמות, הגירות ושינויים עצומים; ובארץ חדשה מצאו לשייכות שלהם שם פשוט במיוחד:

נאש דידן.

האנשים שלנו.

ציר זמן מקוצר

• המאה השמינית לפנה"ס – האימפריה האשורית מחריבה את ממלכת ישראל ומגלה חלק מתושביה. במסורת הקהילתית נקשר אירוע זה לראשית ההתיישבות היהודית באזור, אך אין כיום הוכחה ארכאולוגית שמאפשרת לקשור ישירות את קהילת נאש דידן לגולים אלה.
• האלף הראשון לפנה"ס – באזור אגם אורמיה מתקיימות ממלכות ותרבויות שונות, ובהן אוררטו ומאנא. אתרים כמו חסנלו, גאוי טפה, קלעיצ'י וזיוויה משקפים את ההיסטוריה העתיקה של האזור, אך אינם מספקים כיום הוכחה ליישוב יהודי.
• בערך המאות ה־10–12 לספירה – מסמך הקשור לכתב יד יהודי־ערבי מעיד על בית כנסת באורמיה.
• ימי הביניים – מקורות יהודיים נוספים מזכירים את אורמיה בין המקומות שבהם חיו יהודים.
• 1834 – סמית ודווייט מתארים כ־300 משפחות יהודיות באורמיה וכ־30–35 משפחות באזור סלמאס.
• אמצע המאה ה־19 – אוסטן הנרי לייארד פוגש יהודים באזור בשקלה ומתאר את נוכחותם שם.
• סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 – הקהילות באורמיה, סלמאס וביישובים הסמוכים ממשיכות לקיים חיי מסחר, דת ומשפחה בתוך מרחב רב־לשוני ורב־לאומי.
• 1914–1918 – מלחמת העולם הראשונה מטלטלת את האזור. קרבות, חילופי שלטון, אלימות ועקירה פוגעים בכל האוכלוסיות ובכללן היהודים.
• מרץ 1918 – מר בנימין שמעון נרצח לאחר פגישה עם סימקו שיקאק. האירוע מוביל להסלמה נוספת באלימות באזור.
• 1919 – משפחתו של עובדיה ידידיה מחליטה לצאת מאורמיה לכיוון ארץ ישראל.
• 1922 – לאחר מסע שנמשך כשלוש שנים מגיעה משפחת ידידיה לירושלים.
• תקופת המנדט – קהילות של יוצאי האזור הולכות ומתגבשות בארץ ישראל. במקורות עבריים מופיע גם הכינוי "עדת התרגום".
• לאחר 1948 – העלייה וההשתלבות בישראל מואצות. הארמית נשמרת בעיקר בקרב דור המבוגרים.
• 1965 – אירן גרבל מפרסמת מחקר יסודי על הניב היהודי־ארמי של אזרבייג'ן האיראנית.
• 2008 – ג'פרי חאן מפרסם את מחקרו המקיף על הארמית היהודית של אורמיה, המבוסס במידה רבה על דוברים שחיו בישראל.
• המאה ה־21 – פעילות מחקרית וקהילתית מתמקדת יותר ויותר בתיעוד השפה, הזיכרונות, המאכלים וההיסטוריה של הקהילה.
• 2026 – חזי מוצפי מפרסם מחקר נוסף על אוצר המילים של הארמית היהודית של אורמיה, שפה שכיום נמצאת בסכנת הכחדה חמורה.

שמות המקומות

• אורמיה – Urmia / Urmi
  עיר בצפון־מערב איראן, ממערב לאגם אורמיה. המרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר של הקהילה באזור.
• סלמאס – Salmas
  אזור ועיר מצפון לאורמיה. התקיימו בו קהילות יהודיות שדיברו ניבים קרובים של ארמית חדשה.
• בשקלה – Başkale
  עיירה במזרח טורקיה של היום, סמוך לגבול האיראני. בארמית של בני הקהילה מופיע גם השם בשחלן.
• ואן – Van
  העיר והאזור סביב אגם ואן במזרח טורקיה. חלק מן המרחב ההיסטורי שבו התקיימו קהילות יהודיות דוברות ארמית.
• האקארי – Hakkari
  אזור הררי מדרום לוואן. חיו בו קהילות אשוריות, כורדיות וגם קבוצות יהודיות קטנות.
• אגם אורמיה
  האגם הגדול של צפון־מערב איראן. היישובים שסביבו היו חלק מן המרחב שבו התקיימו קהילות נאש דידן.
• מראגה – Maragheh
  עיר מדרום־מזרח לאגם אורמיה. מופיעה, בין היתר, במסלול העלייה שתיאר עובדיה ידידיה.
• סולימאניה, כירכוכ וכיפרי
  ערים הנמצאות כיום בעיראק. שימשו תחנות בדרכם של חלק מן המהגרים מאזור אורמיה לכיוון בגדאד וארץ ישראל.

הערות שוליים

1. 1 Nesi Altaras, “The Jews of Van-Urmia: Remembering Borderland Migrations (1914–18),” Jewish Social Studies, Vol. 28, No. 1, 2023, pp. 79–115. אלטרס מתאר את היהודים שחיו במרחב שבין אגמי ואן ואורמיה כקהילת גבול שקשרי המשפחה, המסחר והדת שלה חצו את הגבול העות'מאני־איראני. לדבריו, עד 1914 חיו במרחב זה כ־2,000 יהודים. ↩א ↩ב
2. 2 Irene Garbell, The Jewish Neo-Aramaic Dialect of Persian Azerbaijan, Mouton, The Hague, 1965; Geoffrey Khan, The Jewish Neo-Aramaic Dialect of Urmi, Gorgias Press, 2008. שני המחקרים הם מקורות יסוד לחקר הניבים היהודיים־ארמיים של האזור. ספרו של חאן מבוסס במידה רבה על תיעוד דוברים ילידיים מאורמיה שחיו בישראל. ↩א ↩ב ↩ג ↩ד
3. 3 Geoffrey Khan, מחקריו על שפות היהודים דוברי הארמית החדשה ועל התגבשותן של הקבוצות החברתיות בישראל. חאן מציין כי בארץ המוצא לא התקיימה בהכרח מסגרת על־מקומית אחת שאיחדה את כל הקהילות, ואילו בישראל התגבשו קבוצות רחבות יותר ובהן הקבוצה המזוהה כ־Nash Didan – "האנשים שלנו". לכך מצטרפת המסורת שבעל־פה בקרב בני הקהילה בישראל. באתר נאש דידן פורסמה בשנת 2008 עדותו של פנחס בן־יחזקאל, שלפיה הוריו שעלו בשנת 1926 השתמשו בכינויים שנגזרו ממקומות המוצא ולא בשם הכללי "נאש דידן". בחיפוש שנערך לצורך מאמר זה לא נמצא מקור מוקדם המאפשר לתארך בוודאות את המעבר מן הביטוי היומיומי לשם הקהילה. בפרסומים עבריים מן המאה העשרים מופיע גם הכינוי "עדת התרגום". ↩א ↩ב ↩ג ↩ד ↩ה
4. 4 Vera Basch Moreen, “Judeo-Persian Communities iv. Medieval to Late 18th Century,” Encyclopaedia Iranica, פורסם ב־2009 ועודכן ב־2018. המקור מציין את אורמיה בין היישובים שבהם מתועדת נוכחות יהודית במקורות מן התקופה המוסלמית וימי הביניים. ראו גם Invisible East, University of Oxford, “Document of the Month 4/25: A Judeo-Arabic Bible Commentary”, העוסק בהערה על כתב יד שלפיה ספר יהודי־ערבי נמסר לבית כנסת באורמיה; התיארוך האפשרי הוא בקירוב 950–1150 לספירה. ↩א ↩ב ↩ג
5. 5 Eli Smith and H. G. O. Dwight, Missionary Researches in Armenia: Including a Journey Through Asia Minor, and into Georgia and Persia, with a Visit to the Nestorian and Chaldean Christians of Oormiah and Salmas, London, 1834. המחברים מדווחים, בין היתר, על כ־30–35 משפחות יהודיות בסלמאס ועל כ־300 משפחות באורמיה. יש לקרוא את התיאורים האיכותניים שלהם בזהירות בשל נקודת המבט המיסיונרית של המחברים. ↩א ↩ב ↩ג
6. 6 Nesi Altaras, “The Jews of Van-Urmia: Remembering Borderland Migrations (1914–18),” 2023. על מלחמת העולם הראשונה והשלכותיה על יהודי האזור ראו גם את העדויות בעל־פה שתיעד Geoffrey Khan במסגרת מחקר הארמית היהודית של אורמיה. ↩א ↩ב
7. 7 אתר נאש דידן – אתר קהילת יוצאי אזרבייג'ן הפרסית והמרחב שבין אגם אורמיה לאגם ואן. בעמוד הקהילה מתועדים ההתיישבות בישראל, בתי הכנסת והערכה קהילתית שלפיה בשנת 2005 חיו בישראל כ־14,000 בני העדה. האתר מונה בין האישים הידועים המזוהים עם הקהילה את חיים כהן, אביבה אבידן, שאול מזרחי, יוסף שילוח, מיקי גבריאלוב, פרופ' יוסף פנחסי וד"ר יוכבד פנחסי־אדיב. בראיון לגלובס סיפר גם הגיטריסט ארז נץ כי הוא שייך לנאש דידן והזכיר מוזיקאים נוספים מן הקהילה. אתר נאש דידן הוא מקור קהילתי חשוב למסורות, לזיכרונות, למתכונים ולחיי הקהילה בישראל, אך אינו מקור אקדמי עצמאי להכרעה בשאלות היסטוריות שנויות במחלוקת. ↩א ↩ב ↩ג ↩ד ↩ה
8. 8 North-Eastern Neo-Aramaic Database, University of Cambridge, חומרי תיעוד של הניב היהודי של אורמיה המבוססים על הקלטותיו ומחקריו של Geoffrey Khan. בין הטקסטים המתועדים: “The Professions of the Jews”, “The Jewish Quarter”, “Schools”, “Weddings”, “Life in Winter”, “Life in War-Time” ו־“Relations with Christians”. אלה עדויות בעל־פה של בני הקהילה, ולכן הן חשובות במיוחד לתיאור חיי היום־יום, אך יש לקרוא אותן כזיכרונות אישיים ולא כנתונים סטטיסטיים על כלל הקהילה. ↩א ↩ב ↩ג ↩ד
9. 9 Austen Henry Layard, Discoveries in the Ruins of Nineveh and Babylon, London, 1853, pp. 383–384. לייארד מתאר מפגש עם יהודים באזור בשקלה. הוא העלה השערות על מוצאם אך ציין שלא הצליח ללמוד מהם מידע ברור על ההיסטוריה הקדומה שלהם. ↩
10. 10 יומנו של סיניור דמירל, תרגום ועריכה באתר demirel.co.il. היומן מתאר את חיי משפחת דמירל והקהילה באזור סלמאס ובשקלה ואת האירועים של ראשית המאה העשרים ומלחמת העולם הראשונה. בין היתר מופיעים בו סימקו שיקאק, מר בנימין שמעון, כוחות חמושים, מעברי שלטון וחיי היהודים בתקופת חוסר הביטחון. היומן הוא מקור אישי ראשוני; מאמרי הרקע והביוגרפיות באתר הם חומר ערוך ומחקרי נלווה. ↩א ↩ב
11. 11 עובדיה ידידיה, "מאורמיה לירושלים – מהלך שלוש שנים", סיפורו של עובדיה ידידיה כפי שנרשם בידי עמנואל בר־חיים, פעמים, גיליון 5, 1980, עמ' 87–93; ארכיון יד יצחק בן־צבי. העדות מתארת את חיי היהודים באזור ואת מסע העלייה שהחל ב־1919 והסתיים בירושלים ב־1922. ↩א ↩ב
12. 12 Hezy Mutzafi, “New Lexical Findings in the Jewish Neo-Aramaic Dialect of Urmi,” Journal of Semitic Studies, Vol. 71, No. 2, 2026, pp. 549–559. מוצפי מתאר את הארמית היהודית של אורמיה כניב המצוי כיום בסכנת הכחדה חמורה ומוסיף תיעוד של פריטי אוצר מילים מן השפה. ↩
13. 13 לבדיקת הטענות הארכאולוגיות ראו: Ezzatollah Negahban, “Geoy Tepe,” Encyclopaedia Iranica, 2001; Oscar White Muscarella, “Ziwiye,” Encyclopaedia Iranica, 2017; Yousef Hassanzadeh, “The Glazed Bricks from Bukan (Iran): New Insights into Mannaean Art,” Antiquity, Vol. 80, No. 307, 2006. המקורות הארכאולוגיים מתארים את האתרים במסגרת התרבויות הקדומות של צפון־מערב איראן ואינם מזהים בהם יישוב יהודי. ממצאי קלעיצ'י, ובהם כתובת ארמית, שייכים להקשר המאנאי. מכאן שאין להשתמש בעצם קיומה של כתובת ארמית באזור כהוכחה לנוכחות יהודית. ↩א ↩ב ↩ג

לקריאה נוספת

• Geoffrey Khan, The Jewish Neo-Aramaic Dialect of Urmi, 2008 – המחקר המקיף ביותר על הארמית היהודית של אורמיה, כולל דקדוק, מילון, טקסטים ותיעוד של חיי הקהילה.
• Irene Garbell, The Jewish Neo-Aramaic Dialect of Persian Azerbaijan, 1965 – מחקר יסוד על הניבים היהודיים־ארמיים של אזרבייג'ן האיראנית.
• Nesi Altaras, “The Jews of Van-Urmia: Remembering Borderland Migrations (1914–18),” 2023 – מחקר חשוב להבנת הקהילה כקהילת גבול ולהבנת השפעת מלחמת העולם הראשונה על יהודי האזור.
• עובדיה ידידיה, "מאורמיה לירושלים – מהלך שלוש שנים", פעמים 5, 1980 – עדות אישית מפורטת על הקהילה, החיים באזור ומסע העלייה לארץ ישראל.
• Eli Smith and H. G. O. Dwight, Missionary Researches in Armenia, 1834 – מקור בן התקופה הכולל תיאור מוקדם של הקהילות היהודיות באורמיה ובסלמאס. יש לקרוא את הפרשנות שבו מתוך מודעות לעמדתם המיסיונרית של המחברים.
• אתר נאש דידן – מאגר קהילתי רחב של מאמרים, זיכרונות, תצלומים, מתכונים ומסמכים על בני הקהילה.
• יומנו של סיניור דמירל – עדות משפחתית־היסטורית מתוך הקהילה עצמה, המתארת את החיים באזור ואת תהפוכות התקופה שבין ראשית המאה העשרים לשנות הארבעים.

מקורות

• Altaras, Nesi. “The Jews of Van-Urmia: Remembering Borderland Migrations (1914–18).” Jewish Social Studies, Vol. 28, No. 1, 2023, pp. 79–115. DOI: 10.2979/jewisocistud.28.1.04.
• Garbell, Irene. The Jewish Neo-Aramaic Dialect of Persian Azerbaijan. The Hague: Mouton, 1965.
• Khan, Geoffrey. The Jewish Neo-Aramaic Dialect of Urmi. Gorgias Press, 2008.
• Moreen, Vera Basch. “Judeo-Persian Communities iv. Medieval to Late 18th Century.” Encyclopaedia Iranica, 2009; updated 2018.
• Invisible East, University of Oxford. “Document of the Month 4/25: A Judeo-Arabic Bible Commentary.”
• Smith, Eli, and H. G. O. Dwight. Missionary Researches in Armenia: Including a Journey Through Asia Minor, and into Georgia and Persia, with a Visit to the Nestorian and Chaldean Christians of Oormiah and Salmas. London, 1834.
• Layard, Austen Henry. Discoveries in the Ruins of Nineveh and Babylon. London, 1853, pp. 383–384.
• ידידיה, עובדיה. "מאורמיה לירושלים – מהלך שלוש שנים". רשם: עמנואל בר־חיים. פעמים, גיליון 5, 1980, עמ' 87–93; ארכיון יד יצחק בן־צבי, תיק 6/2/1/1.
• North-Eastern Neo-Aramaic Database, University of Cambridge. טקסטים והקלטות מן הניב היהודי של אורמיה, ובהם “The Professions of the Jews”, “The Jewish Quarter”, “Schools”, “Weddings”, “Life in Winter”, “Life in War-Time” ו־“Relations with Christians”.
• Mutzafi, Hezy. “New Lexical Findings in the Jewish Neo-Aramaic Dialect of Urmi.” Journal of Semitic Studies, Vol. 71, No. 2, 2026, pp. 549–559. DOI: 10.1093/jss/fgag022.
• Negahban, Ezzatollah. “Geoy Tepe.” Encyclopaedia Iranica, Vol. X, Fasc. 5, pp. 497–498, 2001.
• Muscarella, Oscar White. “Ziwiye.” Encyclopaedia Iranica, 2017.
• Hassanzadeh, Yousef. “The Glazed Bricks from Bukan (Iran): New Insights into Mannaean Art.” Antiquity, Vol. 80, No. 307, 2006.
• אתר נאש דידן. "העדה"; "המושג נאש־דידן"; "ידוענים / סלבריטיס נאש־דידן"; "עובדיה ידידיה"; "העיר אורמי (אורמיה) – עדות"; ומאגר המאמרים, העדויות, התמונות והמתכונים של הקהילה.
• יומנו של סיניור דמירל. תרגום, עריכה וחומרי רקע באתר demirel.co.il.
• גלובס. ראיון עם הגיטריסט ארז נץ, 2020, הכולל התייחסות מפורשת להשתייכותו לקהילת נאש דידן ולמוזיקאים נוספים מן הקהילה.