החיים באורמיה: זיכרונותיו של ניסן אביב

המאמר הזה מבקש לשמר, במקום אחד ובצורה נגישה, את זיכרונותיו של ניסן אביב על החיים בקהילה היהודית של אורמיה. הדברים מבוססים על סדרת הקלטות וראיונות שנאספו במסגרת פרויקט NENA – North Eastern Neo-Aramaic, של אוניברסיטת קיימברידג', ובהם ניסן אביב מספר על חיי הקהילה, המשפחה, המסחר, בתי הספר, החגים, המנהגים, יחסי השכנות והאירועים הקשים שפקדו את האזור. באתר קיימברידג' מופיעים ארבעה-עשר קטעי שמע המתועדים כחומר על אורמיה, כולם מפי ניסן אביב, בתעתיקו של ג'פרי קהן.

זיכרון אישי שהפך לעדות היסטורית

החשיבות של העדות אינה רק בסיפורים הגדולים, אלא דווקא בפרטים הקטנים: מה אכלו בחורף, כיצד הכינו מצות לפסח, כיצד נראו החתונות, באילו מקצועות עסקו היהודים, איך נראו חיי הלימודים, מה היה מקומו של הרובע היהודי, כיצד התנהלו הקשרים עם נוצרים, ומה קרה כאשר השלטון המקומי ניסה לכפות על יהודים לפתוח את חנויותיהם בשבת.

הדברים המובאים כאן מוצגים כזיכרונות ועדויות אישיות של ניסן אביב. אין לראות בכל פרט תיאור של כלל יהודי אורמיה בכל תקופה, אלא עדות של אדם שגדל בתוך הקהילה וזכר את אורח חייה כפי שנצרב בזיכרונו.

אורמיה של ילדות

בעדותו של אביב נגלית אורמיה לא רק כשם של עיר או מקום היסטורי, אלא כעולם שלם של רחובות, שכנים, בתי תפילה, מסחר, משפחות, חגים ועונות השנה. זהו עולם שבו חיי היהודים התקיימו לצד חיי מוסלמים, נוצרים, אשורים וארמנים, עם קשרים של מסחר, שכנות ולעיתים גם מתח ועימות.

היהודים חיו בחלקם בשכונה יהודית, ובה היו בתים רבים: היו בתים ישנים ובעלי ערך, היו בתים קטנים ופשוטים, והיו משפחות שמצבם הכלכלי היה קשה יותר. אביב מספר כי בעיר היו שני בתי כנסת, אחד גדול ואחד קטן. בית הכנסת הגדול היה מזוהה עם שייח' עבדוללה והיו בו שנים-עשר ספרי תורה. בית הכנסת הקטן היה מזוהה עם שייח' ראובן. בשבת היו היהודים הולכים לבית הכנסת, והדרך אליו הייתה חלק מחיי היום-יום של הקהילה, אך גם מקום שבו הילדים והצעירים היהודים נאלצו לעיתים להתמודד עם הטרדות מצד אחרים.

העדות מאפשרת לראות את חיי הקהילה מבפנים: לא רק את מוסדותיה הרשמיים, אלא גם את הבית, המשפחה, העבודה, האוכל, המסחר והמפגש עם השכנים. זוהי נקודת מבט של אדם שזכר את החיים לא כפרק בספר היסטוריה, אלא כחלק מחיי היום-יום שלו.

הפרנסה: רוב היהודים עסקו בבדים

אחד הפרטים הברורים ביותר בדבריו של אביב נוגע לפרנסת היהודים. לדבריו, כ-90 אחוזים מיהודי אורמיה עסקו במסחר בדים. הוא מסביר שמדובר במכירת חומרי בד ומוצרים הקשורים לעסקי הטקסטיל.

הסיבה לכך, לפי העדות, הייתה בין היתר מבנה השוק המקומי. יהודים מעטים עסקו בממכר ירקות, לחם, חמאה או גבינה. אביב הסביר שהיה קשה ליהודים להחזיק חנויות מזון, משום שהקהילה היהודית לא הייתה גדולה מספיק כדי לפרנס עסקי מזון יהודיים, ובמקביל, לדבריו, מוסלמים נמנעו לעיתים מקניית מזון מיהודים משום שראו בהם בלתי נקיים. לכן המסחר בבדים הפך לעיסוק המרכזי והרחב ביותר בקרב היהודים.

הלקוחות של הסוחרים היהודים הגיעו מרחבי האזור: מוסלמים מן הכפרים, נוצרים, מוסלמים וכורדים. כך הפך המסחר היהודי לחלק משמעותי מן הפעילות הכלכלית העירונית. אביב זוכר גם תחרות בין הסוחרים היהודים לסוחרים המוסלמים. לדבריו, היו מוסלמים שקינאו בסוחרים היהודים משום שהביאו סחורה איכותית ועשו עסקים טובים.

לצד סוחרי הבדים היו גם יהודים שעסקו בזהב ובתכשיטים. מסחר הזהב היה תחום נוסף שבו פעלו יהודים, והוא משלים את התמונה של קהילה שבה המסחר היה הבסיס הכלכלי המרכזי.

המאבק על פתיחת החנויות בשבת

אחת העדויות המרתקות ביותר של אביב מתארת עימות סביב שמירת השבת. לדבריו, סוחרים מוסלמים התלוננו על כך שהחנויות היהודיות נסגרות בשבת, וטענו שהדבר פוגע בחיי המסחר בעיר.

מפקד המשטרה המקומית דרש מן היהודים לפתוח את חנויותיהם בשבת כמו כולם. היהודים הסבירו לו ששבת היא יום המנוחה הדתי שלהם ושמעולם לא עבדו ולא פתחו את חנויותיהם ביום זה. אולם מפקד המשטרה עמד בדרישתו ואף איים במאסר על מי שישאיר את חנותו סגורה.

היהודים ניסו לשנות את רוע הגזרה ואף ניסו לשחד את אנשי השלטון, אך הדבר לא עזר. בסופו של דבר הם נאלצו לפתוח את החנויות בשבת, אך עשו זאת באופן שהבהיר כי מבחינתם החנות עדיין סגורה: הם תלו וילון, ישבו בפתח והודיעו ללקוחות שאינם מוכרים דבר משום שהחנות למעשה סגורה.

מבחינת השלטון המקומי, עצם סגירת החנויות היהודיות גרם לכך שהשוק נראה פחות פעיל ופגע, לטענתו, בעסקים המוסלמיים. היהודים לא קיבלו את הטענה הזאת ופנו לשלטון המרכזי בטהרן.

לפי זיכרונו של אביב, הפנייה הגיעה עד המלך. נשלח אדם מטעמו של המלך אל מפקד המשטרה באורמיה כדי לברר מדוע ניתנה ההוראה ללא אישור מן השלטון המרכזי. מפקד המשטרה נקנס, ולבסוף נקבע כי היהודים רשאים להשאיר את חנויותיהם סגורות בשבת ולפתוח אותן בימי השבוע. הפרשה נמשכה ימים או שבועות, אך בסופו של דבר הסתיימה בכך שהשבת נשמרה כיום המנוחה של הסוחרים היהודים.

בית, משפחה וחיי היום-יום

מעבר לשוק ולעבודה, החיים התנהלו סביב הבית והמשפחה. הזיכרונות של אביב מראים עד כמה נושא הבית היה מרכזי בחיי הקהילה: אכילה בבית, הכנת מזון, אירוח, חגים, שמחות וקשרים בין משפחות.

סיפור משפחתו של אביב על סבתו, בלכז, ממחיש גם הוא את המקום שהיה למשפחה בתוך המרקם העירוני. לסבתו היו חדרים רבים, והיא השכירה אותם לאנשים שהגיעו מן הכפרים. רבים מן השוכרים והמבקרים היו נוצרים וארמנים, והקשר ביניהם לבין המשפחה נשמר כחלק מחיי היום-יום.

שנים רבות לאחר מכן פגש אביב אדם באוסטרליה וגילה שהוא מאורמיה. כאשר סיפר לו שהוא נכדה של בלכז, אותו אדם התרגש וסיפר עד כמה אהב אותה וכיצד משפחתו הייתה מגיעה ישירות לביתה בכל פעם שבאה מן הכפר כדי לשכור שם חדר. סיפור זה, כפי שאביב זוכר אותו, מדגים כיצד קשרים שנוצרו באורמיה המשיכו להתקיים בזיכרון גם לאחר שהאנשים התפזרו ברחבי העולם.

בתי הספר והלימודים

החינוך היהודי כלל לימוד של השפה הקדושה, התורה, ברכות וטקסים הקשורים לחיי הדת. לצד המסגרת היהודית התקיימה גם מערכת חינוך ממשלתית שבה לימדו פרסית.

אביב זוכר במיוחד את הקליפה, המלמד שהיה אחראי על הלימודים, ומתאר אותו כאדם מחמיר מאוד. הזיכרון שלו מבית הספר כולל גם ענישה גופנית קשה. הוא מספר על ילדים צעירים שהוכו כאשר לא הצליחו להשיב על שאלות או לקרוא כפי שנדרש מהם.

אביב עצמו זוכר מקרה שבו ילד קטן הוכה משום שלא הצליח לענות, וכן את האופן שבו הוא עצמו פחד מן העונש. בסופו של דבר ברח מן הלימודים, ואביו התערב. לאחר מכן הפסיק להגיע לאותו בית ספר. הוא חוזר בסיפורו על התחושה שמדובר היה ב"חבל גדול", משום שחלק מן הילדים פשוט לא היו מסוגלים ללמוד בתנאים של פחד ואלימות.

העדות הזו אינה רק סיפור על מוסד לימודי, אלא גם תיאור של התרבות החינוכית והיחסים בין מבוגרים לילדים כפי שנחוו על ידי מי שהיה שם.

פסח: הכנת המצות בבית

פסח באורמיה התנהל במידה רבה בתוך הבית. אביב מספר כי בערב פסח לא קנו מצות מן השוק. במשך שמונת ימי החג נשארו היהודים בבית, החנויות והמקומות שבהם עבדו היו סגורים, והמצות הוכנו בעצמם.

ההכנה התחילה בחיטה. המשפחה קנתה חיטה ובחרה את הגרגרים בקפידה, גרגר אחר גרגר, כדי לוודא שהם נקיים ומתאימים להכנת המצות. לאחר מכן הובאה החיטה לטחינה. לפי זיכרונו של אביב, היה צורך לדאוג לניקיון הטחנה, ולאחר מכן כל משפחה טחנה את החיטה שלה בתורה.

את הקמח החזירו הביתה, ושם הכינו את הבצק. אביב מציין במיוחד את תפקידו של הבן הבכור במשק הבית בהכנת הבצק והמצות.

כך הופך פסח בזיכרונותיו לאירוע משפחתי של הכנה משותפת, עבודה, הקפדה והעברת מנהג מדור לדור.

ט"ו בשבט: חג שלא נראה כמו היום

אביב מדגיש שט"ו בשבט באורמיה לא היה דומה למה שמקובל בישראל כיום. ובכל זאת, היה זה מועד של שמחה, אוכל, ביקורים ומתנות.

בבתים הכינו מאכלים טובים, אנשים ישבו יחד, אכלו ושתו, חברים ומכרים עברו מבית לבית, ומתנות נשלחו בין המשפחות. אביב זוכר כיצד המתנות עברו מבית לבית, לעיתים דרך הגגות והחלונות, כחלק ממנהג חברתי שהפך את החג לאירוע קהילתי.

הדגש בעדות אינו על טקס אחד קבוע, אלא על האווירה: חג ביתי וקהילתי, אוכל, ביקורים, שמחה וקשרים בין המשפחות.

לידת ילד ומנהגי המשפחה

גם הלידה הייתה מוקפת במנהגים ובציפיות חברתיות. אביב מספר כי כאשר כלה נכנסה לבית, הייתה קיימת ציפייה חזקה שהיא תלד בן. בזיכרונו, לידת בת לא תמיד התקבלה באותה שמחה, והיו אמירות ומנהגים שונים שנקשרו ללידת בן או בת. חשוב לקרוא את הדברים כעדות אישית על חברה מסוימת בתקופה מסוימת, ולא כהכללה על כל המשפחות וכל הדורות.

היום השמיני ללידה היה יום משמעותי ביותר. בעדות מופיעים טקסים ומנהגים הקשורים ליום זה, התכנסות של בני המשפחה והקהילה, הכנת מזון ומתנות, והיבטים טקסיים שעברו מדור לדור. בבית האב הוכנו מאכלים שונים, ובהם מאכלי תבשיל ומזונות שהיו חלק מן הסעודה המשפחתית.

כמו בתחומים רבים אחרים בזיכרונותיו של אביב, גם כאן יש חשיבות לא רק לטקס עצמו אלא לכך שאירוע משפחתי הפך לאירוע חברתי, שבו המשפחה והקהילה השתתפו יחד.

חתונות שנמשכו שבעה ימים ושבעה לילות

החתונה הייתה אחד האירועים הגדולים והמשמעותיים ביותר בחיי הקהילה. אביב אומר במפורש שבאורמיה החתונות היו גדולות מאוד, ובקהילה שלהם החתונה נמשכה שבעה ימים ושבעה לילות.

במהלך ימי החתונה התקיימו סעודות, נגינה, שירים וריקודים. הגיעו אורחים רבים, והמוזיקאים היו חלק חשוב מן החגיגה. הייתה התכנסות של חברים ובני משפחה, והחגיגות לא הסתיימו ביום אחד כפי שמוכר כיום ברוב החברות.

אביב מזכיר גם את בית המרחץ כחלק ממנהגי החתונה, ואת הקשר בין החגיגות לבין בית הכנסת והטקסים הקהילתיים. בעדות מופיעים גם פרטים הקשורים לווילונות, פתיחת וסגירת דלתות, מתנות וסמלים שונים שנכללו ברצף האירועים.

החתונה מתוארת אפוא לא רק כטקס של שני בני זוג, אלא כתהליך שלם שבו המשפחה, השכנים והקהילה כולה השתתפו במשך ימים רצופים.

החיים בחורף: להתכונן מראש

החורף של אורמיה הצריך הכנה מיוחדת. אביב מספר שבחורף, במיוחד בתקופות של שלג כבד, היה קשה יותר להביא אספקה אל העיר, ולכן המשפחות נדרשו להכין בבית את המזון הדרוש להן מראש.

בבית היו בשר, קטניות, קמח ולחם, ובמהלך החורף אפו לחם בבית והחזיקו מלאי של מזון. חלק מן המזון נשמר מראש ולא נאכל דווקא טרי מן השוק, משום שהגישה לשוק ולאספקה הייתה פחות נוחה.

המשפחה הייתה מתכוננת לתחילת החורף, קונה את הדרוש ומכינה את הבית לתקופה שבה השלג והדרכים עלולים להקשות על המסחר. כך העדות על החורף מספרת למעשה גם על כלכלת הבית ועל היכולת של המשפחה להתקיים באופן עצמאי יותר בתקופות של קושי.

יחסי יהודים ונוצרים

כאשר נשאל אביב על היחסים עם הנוצרים באורמיה, הוא השיב שלדעתו היחסים עם הנוצרים היו טובים יותר מן היחסים עם המוסלמים, אך הוא גם הבהיר שהנוצרים לא תמיד היטיבו עם היהודים. זוהי התרשמותו האישית כפי שנמסרה בראיון, ולא תיאור מוחלט של כלל היחסים בין הקבוצות.

בפועל, התקיימו קשרי שכנות ומסחר בין יהודים לנוצרים. היו נוצרים שהיו שכנים של יהודים, והיו בעלי מלאכה נוצרים שעבדו עם יהודים. משפחתו של אביב קיימה קשרים עם נוצרים וארמנים, ובמיוחד דרך סבתו בלכז.

אביב מספר גם על דמות יהודית בשם עזיז פרה, שהייתה מוכרת בקרב נוצרים ורבים מהם נהגו לפנות אליה לקבלת עצה. עבורו, אלה היו חלק מהקשרים המורכבים והיומיומיים של החיים בעיר.

שפה משותפת וזיכרון של קרבה

אחד ההיבטים המעניינים בעדות הוא התיאור של הקרבה הלשונית בין היהודים לנוצרים. היהודים כינו את שפתם ארמית, ואילו הנוצרים כינו את עצמם סורייה או אשורים ואת שפתם אשורית.

אביב זוכר גם אמירות שלפיהן היהודים והנוצרים הם מעין קרובי משפחה, "מאותו אב ואם". הוא עצמו מעיר שאולי חלק מן הדברים האלה נאמרו גם כדי למצוא חן זה בעיני זה, אך עצם השימוש בשפה הדומה והתחושה של קרבה תרבותית היו חלק מהמציאות שבה חיו.

בהמשך השנים, כאשר בני הקהילות עזבו את אורמיה והגיעו למדינות שונות, השפה והזיכרונות הפכו לאחד הגשרים האחרונים שנותרו ביניהם.

שנות המלחמה והזעזוע של 1914–1920

בזיכרונותיו של אביב, תקופת המלחמה היא רצף של אירועים קשים ושינויים מתמידים. הוא מתאר שנים שבהן עבר האזור טלטלות רבות, ומזכיר ארמנים, כורדים, ג'לונים, רוסים וכוחות נוספים שהיו מעורבים באירועים. הוא מקשר את הזיכרונות האלה בעיקר לשנים 1914–1920. הדברים מובאים כאן כפי שנזכרו וסופרו על ידו.

המלחמה שינתה את חיי היום-יום. היו מקרי אלימות והרג, שליטה שעברה מיד ליד, פחד וחוסר ודאות. המסחר נפגע, אספקת המזון השתבשה, והחיים הרגילים של הקהילה נעשו קשים יותר.

אביב מספר גם על מחסור בלחם. הוא ואביו יצאו לקנות לחם בתקופה שבה עצם ההגעה אל המקום שבו ניתן להשיג מזון הייתה כרוכה במתח ובפחד. בדבריו משולבים מפגשים עם שוטרים ואנשים חמושים, והזיכרון האישי של ילד שחווה מלחמה מתוך הרחוב והבית.

המלחמה, מנקודת מבטו, אינה רק אירוע צבאי. היא חדרה אל המטבח, אל השוק, אל הדרכים, אל המשפחה ואל תחושת הביטחון הבסיסית.

בית הכנסת והקהילה בזמן משבר

מתוך הסיפורים על הרחוב, השבת, המלחמה והחגים, אפשר להבין את מקומו המרכזי של בית הכנסת בחיי הקהילה. בית הכנסת לא היה רק מקום לתפילה. הוא היה מקום שבו נפגשו אנשים, נשמרו מסורות, נקראו ספרי תורה, ונוצר רצף בין הדורות.

גם בימים שבהם המציאות החיצונית הייתה בלתי יציבה, חיי הקהילה המשיכו להתקיים ככל שניתן. השבת, החגים, החתונות, הלידות והאירועים המשפחתיים יצרו מסגרת קבועה בתוך מציאות משתנה.

קהילה שנעלמה, זיכרון שנשאר

אחת התופעות הבולטות בסיפורו של אביב היא התפזרותה של הקהילה. בתקופה מאוחרת יותר, רבים מן היהודים עזבו את אורמיה והגיעו לישראל. במקביל, לפי זיכרונו, רבים מן הנוצרים היגרו לאוסטרליה והארמנים עברו לירוואן, כך שבאורמיה עצמה נשארו רק מעטים מבני הקהילות שהכיר בילדותו.

המשמעות היא שהעולם שאביב מתאר כמעט ואינו קיים עוד במתכונתו המקורית. השכונה, בתי הכנסת, החנויות, בתי המשפחה, הקשרים בין השכנים והמנהגים של חיי היום-יום אינם יכולים להישען עוד רק על זיכרון חי של קהילה שלמה.

לכן יש ערך מיוחד לעדות מסוג זה. זיכרון של אדם אחד עשוי לכלול בתוכו מאות פרטים שאינם מופיעים בדרך כלל במסמכים רשמיים: איך הכינו אוכל, איך אפו מצות, איך התנהלה חתונה, איך נראו הלימודים, איך התפרנסו, כיצד נראו יחסי השכנים ומה עשתה משפחה כאשר ירד שלג.

מדוע חשוב לשמר את העדות

החומרים של אוניברסיטת קיימברידג' הם מקור חשוב להבנת הדיאלקט היהודי-ארמי של אורמיה ולתיעוד הזיכרונות של ניסן אביב. אולם אתר אינטרנט, קבצי שמע או מסד נתונים יכולים להשתנות, לעבור למקום אחר או להפוך ביום מן הימים לפחות נגישים.

לכן מטרתו של המאמר הזה אינה להחליף את המקור האקדמי, אלא לשמר את תוכנו העיקרי בצורה נגישה בעברית, בתוך ארכיון הקהילה. כך, גם מי שאינו מכיר את פרויקט NENA, את עבודתו של ג'פרי קהן או את השפה הארמית של יהודי אורמיה, יוכל להכיר את העולם שאביב זכר ותיאר.

הערך הגדול ביותר של העדות הוא בפרטים. לא רק בשאלה מי שלט בעיר, אלא כיצד משפחה התכוננה לחורף. לא רק בתיאור של חיי הדת, אלא כיצד הכינו את המצות בעצמם. לא רק בשאלה באיזה מקצוע עסקו היהודים, אלא כיצד סוחר יהודי התמודד עם הוראה לפתוח את החנות בשבת. לא רק בתיאור של יחסים בין קהילות, אלא בסיפורו של אדם שזכר עשרות שנים לאחר מכן את הבית של בלכז ואת הכנסת האורחים שלה.

מקור ותיעוד

המקור המרכזי למאמר הוא סדרת ההקלטות של NENA – North Eastern Neo-Aramaic, בפרק המוקדש ל-Urmi, Jewish, הכולל ארבעה-עשר קטעים. בהם: חתונות, פסח, חג האילנות, לידת ילד, מקצועות היהודים, בתי הספר, הרובע היהודי, חיי החורף, חיי המלחמה ויחסים עם הנוצרים. כל הקטעים הללו מתועדים כדברי ניסן אביב, בתעתיקו של ג'פרי קהן.

החומר מתייחס גם לסיפורים מסורתיים או בדיוניים שסיפר אביב. סיפורים אלה חשובים כתיעוד של מסורת סיפורית ושפה, אך אינם משמשים במאמר זה כהוכחה לאירועים היסטוריים או לתיאור עובדתי של החיים באורמיה.

המחקר פורסם במסגרת עבודתו של ג'פרי קהן, The Jewish Neo-Aramaic Dialect of Urmi, בהוצאת Gorgias Press, 2008.

לזכור את אורמיה דרך קולם של אנשיה

ההיסטוריה של יהודי אורמיה אינה נמצאת רק בספרים, בארכיונים ובמסמכים. היא נמצאת גם בזיכרונותיהם של מי שחיו שם: בתיאור של השוק, בבית הכנסת, במטבח המשפחתי, במצות שנאפו בבית, בחתונה שנמשכה שבעה ימים ושבעה לילות, בשלג של החורף, בילדים שישבו ללמוד, בשכנים הנוצרים, בפחד של שנות המלחמה ובגעגוע לעולם שכבר איננו.

עדותו של ניסן אביב היא חוליה חשובה בשרשרת הזו. היא מאפשרת לשמר לא רק עובדות, אלא גם מרקם חיים — את הקולות, המנהגים, הקשרים והחוויות שמהם בנוי זיכרון של קהילה.

מאמר זה נועד להיות חלק מאותו זיכרון: מסמך נגיש לדורות הבאים, שירכז במקום אחד את עדותו של ניסן אביב על יהודי אורמיה ואת הפרטים הרבים שהשאיר אחריו.

מקורות וקרדיטים

מקור בעל-פה עיקרי: ניסן אביב (1928–2020).

מקליט ומתמלל: ג'פרי קהן.

מקור מחקרי מרכזי: Geoffrey Khan, The Jewish Neo-Aramaic Dialect of Urmi, Gorgias Neo-Aramaic Studies, Vol. 2, Gorgias Press, 2008.

מאגר: North-Eastern Neo-Aramaic Database Project (NENA), University of Cambridge: הקלטות אורמיה ב-NENA.

מקום ההקלטה: תל אביב, ישראל.

בדפי ההקלטות שנבדקו במאגר NENA לא מצוינים תאריכי ההקלטה. לכן לא נוסף כאן תאריך הקלטה שלא ניתן לאמת.

הערה מערכתית: המאמר הוא שחזור תמטי המבוסס על זיכרונותיו המוקלטים של ניסן אביב. החומר מאורגן לפי נושאים עבור קוראי נאש דידן, ואין לראות בו תמליל מילולי או תחליף להקלטות המקור.