לישן דידן הוא ניב יהודי של השפה הארמית.
מאת ז'קלין טיילור — 4 במאי 2019, 22:46
השפה היא שומרת הסף של הידע. כל שפה נושאת עמה מכלול ייחודי של ידע שהיא אוספת ומעבירה מדור לדור. כאשר שפה אובדת, אנו מאבדים יותר ממילים; אנו מאבדים מנהגים, תרבויות, מסורות וחוכמה שאין להם שיעור.
שפות קטנות הולכות ונעלמות בקצב מדאיג בשל הגלובליזציה. בעולם של תקשורת, נסיעות, חינוך וטכנולוגיה, עלינו לשאוף לתעד ולשמר שפות הנתונות בסכנת הכחדה, בכתב ובדיבור, לפני שייעלמו. יש ערך רב בהתבוננות מקרוב בתהליך גסיסתה של שפה. חוקרים בתחום הבלשנות פועלים כדי לחלץ ידע שנותר אצל הדוברים לפני שהשפות נעלמות.
במרוץ נגד הזמן, פרופ' בריטי ג'פרי חאן פועל ללא לאות לתיעוד ולהקלטת דוברי ארמית חדשה. שימורו של אחד מניבי הארמית עשוי להיות בעל חשיבות מיוחדת מבחינה היסטורית, תרבותית ודתית. עד 1915 דיברו יהודים ונוצרים ארמית בקהילות רבות במערב איראן ובצפון־מזרח עיראק. ניבי הארמית באזור נכללים תחת NENA — ארמית חדשה צפון־מזרחית. NENA כוללת כ־150 ניבים מובחנים, שרובם כבר נכחדו. הניבים היהודיים נכללים בקטגוריה JNA — ארמית חדשה יהודית. קהילת דוברי JNA מאורמיה שבאזרבייג'ן המערבית הייתה ידועה בשם נאש דידן, שפירושו "העם שלנו". הקהילה, שמנתה בערך 400 משפחות, כינתה את שפתה לישן דידן, "השפה שלנו".
לישן דידן וניבים יהודיים אחרים שונים מבחינה לשונית מהשפה של הקהילות הנוצריות שחיו באותו מרחב. קיים מניע דתי חזק לשימור ניבי הארמית הנוצריים, אך אין משימה דומה לשימור הניבים היהודיים. האובדן משמעותי במיוחד בשל חשיבות התרגום והטקסט בתרבות היהודית.
חוקר הספרות היהודית אדם קירש חקר את החשיבות ההיסטורית של ניתוח טקסטים בתרבות היהודית ואת קדושתם של הספרים בעיני העם היהודי, מסורת הנטועה בלימוד ובניתוח מעמיק של התלמוד. תיעוד בלתי מספק של לישן דידן ישלול מדורות עתידיים של חוקרים יהודים את האפשרות לתרגם טקסטים בלישן דידן.
שימור היצירה הכתובה בלבד אינו מספיק. לישן דידן התפתחה כשפה המבוססת על מסורת שבעל פה, שנכתבה באותיות עבריות בכתיב פונטי, לעיתים תוך השמטת צלילים. אם יישמרו רק טקסטים כתובים, הניואנסים והמאפיינים הייחודיים של הניב יאבדו. הבדלים בכתיב ניתן להבהיר באמצעות הקלטות של דוברים. השימוש של חאן בטכנולוגיית הקלטה מודרנית לתיעוד הדוברים האחרונים עשוי להיות בעל ערך עצום לתרגומים עתידיים.
לישן דידן עשויה להיות המפתח לפענוח היסטוריה שאבדה, משום שנאש דידן מילאו תפקיד ברגע מכריע בהיסטוריה העתיקה. בני נאש דידן גאים בזהותם כחוליה ישירה בין יהודה המקראית לימינו. יש אף המכריזים על עצמם כעל היהודים המקוריים.
גלות בבל הסתיימה בשנת 538 לפנה"ס והאוכלוסייה היהודית הוחזרה לירושלים. נאש דידן הם היהודים שנותרו לאחר השחרור, או שנשארו מאחור. האזור נשלט כיום בידי מדינות שסביר שלא יראו בעין יפה חיפושים ארכאולוגיים אחר ההיסטוריה היהודית, ויש להן אינטרס למחוק עקבות של היסטוריה זו.
השלטון הנוכחי באיראן הרס את בית העלמין היהודי העתיק, ובמקומו נותרו בית חולים לא גמור ומגרש ריק. אדמת אורמיה יושבה במשך מאות שנים בידי אותה קהילה יהודית קטנה, מאז גלות בבל. כמו כל בני האדם, גם נאש דידן ודאי הותירו עקבות היסטוריים חשובים שניתן היה לחשוף אילו התנאים המדיניים בעתיד יאפשרו זאת.
במסורת היהודית, טקסט המכיל את שם האל חייב להיקבר. ארכאולוגים עשויים לגלות בין הממצאים טקסטים היסטוריים חשובים, שיכולים להשלים פערים בהיסטוריה. אולי בהיסטוריה הקבורה טמונות תשובות לשאלה מדוע נאש דידן נשארו לאחר גלות בבל, או כיצד השתנה יחסם אליהם עם חילופי השלטון באורמיה. בשל המצב הפוליטי הנוכחי אין ביכולתנו לחקור את ההיסטוריה מעבר לפני השטח, אך ייתכן שלא כך יהיה תמיד. המסמכים וההקלטות שחאן אוסף עשויים להיות רמזים חשובים למחקר ההיסטורי העתידי.
נאש דידן היו קורבנות לפרעות מזדמנות עד 1915. הגל הראשון של האוכלוסייה היהודית עזב את אורמיה בין 1915 ל־1918. הפלישות העות'מאניות במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשילוב עם ההתנקשות בפטריארך האשורי, אילצו חלק מבני נאש דידן להימלט. אלה ביקשו מקלט מצפון לאורמיה, בהרי הקווקז, או נמלטו לפלשתינה. חלק קטן יותר עבר לטביליסי שבגאורגיה.
בשנת 1920 חוו נאש דידן את גל ההגליה ההמוני הגדול ביותר שלהם. המרד של סימקו שיקאק הפך את אורמיה למסוכנת עבור האוכלוסייה היהודית; הדבר הביא את רוב בני נאש דידן להגר לאמריקה ולהתיישב בשיקגו. שיקגו לא נבחרה באקראי, שכן כבר הייתה בה קהילה אשורית מבוססת.
חיפושם של נאש דידן אחר קהילה הוביל להתמזגות עם הקהילה האשורית הנוצרית. שתי הקהילות חלקו מאכלים דומים ויכלו לתקשר באמצעות האשורית. נאש דידן היו קבוצה קטנה יותר ובעלת השפעה פחותה, ולכן תרבותם נטמעה בקהילה האשורית הנוצרית הגדולה יותר. בכל דור ניכרה הטמעה מהירה. לישן דידן לא הועברה לילדים; בתוך שני דורות היא נעלמה משיקגו. בני הדור השלישי והרביעי, שרובם דוברי אנגלית, אינם מודעים כיום במידה רבה למורשתם. כאשר שואלים אותם למוצאם, הם עשויים לומר שהם יהודים או פרסים.
רק בני נאש דידן העשירים ביותר הצליחו להישאר באורמיה ב־1920. הם נשארו עד 1951, כאשר כמעט כל היהודים דוברי הארמית מעיראק, כורדיסטן העיראקית, אזרבייג'ן הפרסית וכורדיסטן הפרסית נאלצו לעזוב את האזור. מעטים בלבד נשארו באיראן עד לאחר המהפכה של האייתוללה חומייני ב־1979. כיום אין באורמיה אוכלוסייה יהודית. הדוברים שעזבו ב־1951 וב־1979 מחזיקים במפתח לתיעוד ההיסטוריה והשפה של נאש דידן. גל המהגרים האחרון התיישב בישראל או בלוס אנג'לס. רוב הדוברים הללו הם מבוגרים, בשנות השישים לחייהם, ודוברים בעיקר שפה אחרת.
הסטטיסטיקה המדויקת לגבי מספר הדוברים כיום אינה ידועה; הערכות מיושנות מצביעות על פחות מ־5,000 דוברי לישן דידן, והדוברים הללו מבוגרים מאוד. המסמכים וההקלטות של חאן מספקים הצצה לקהילה שאבדה. הדחיפות לתעד ולהקליט את לישן דידן לפני היעלמותה היא עניין התלוי בזמן. קהילת נאש דידן ותרבותה כמעט נעלמו לחלוטין.
בהתחשב בכך שההיסטוריה היהודית מלאה ברדיפות ובהגירה, חוסר תשומת הלב ללישן דידן מטריד. הפער בין חוסר העניין בלישן דידן לבין הרלוונטיות ההיסטורית של נאש דידן הוא עצום. העם היהודי שרד כנגד כל הסיכויים, ואחראי גם להישגים לשוניים חסרי תקדים, ובהם תחיית העברית והתחדשות היידיש. אוכלוסיית נאש דידן נמצאת כיום בעיקר בישראל ובקליפורניה, ובכל זאת עיקר המימון לעבודתו של ג'פרי חאן מגיע מאנגליה.
כאשר הזיכרון, ההיסטוריה והשפה הם עקרונות יסוד של העם היהודי, ייתכן שהיעדר המימון ללישן דידן נובע מחוסר מודעות לקהילת נאש דידן הקטנה. קהילת נאש דידן, שהייתה קורבן לרדיפות, לגלות ולגלובליזציה, נמחקת. תרבות נאש דידן היא חלק חשוב בפאזל של תולדות העם היהודי. יש להפנות תשומת לב להיעלמותה של שפה זו.
יהי זכרה ברוך.
הכותבת היא סטודנטית באוניברסיטת קולומביה ואם לשניים, המתעניינת בקידום הבריאות ובהיסטוריה היהודית.
פורסם ב־ג'רוזלם פוסט והובא כאן באישור המחברת.