רקע אזורי והקמת הקהילה
בשקלה (Başkale) היא עיירה במחוז ואן במזרח אנטוליה (בסמוך לגבול איראן), אזור שבו התקיימו בעבר קהילות יהודיות קטנות לצד רוב מוסלמי-כורדי. הקהילה היהודית בבשקלה הייתה חלק מגל ההתיישבות של יהודי כורדיסטן דוברי ארמית (נאש דידן) באזור, וקורותיה מתועדים רק החל מהמאה ה-19. על-פי מחקרים ועדויות בעל-פה, ראשית הקהילה בבשקלה הייתה לפני כ-150–200 שנה – כלומר בתקופת השלטון העות'מאני המאוחרת[1][2]. נראה שיהודים הגיעו לבשקלה ממספר אזורים שכנים: חלקם מצפון-מערב איראן (אורמיה וסלמס), חלקם מעיראק (כמו אזור מוסול) ואחרים מגאורגיה – והתיישבו בעיירה ויצרו בה קהילה מלוכדת[3]. היהודים כינו את עצמם "נאש דידן" (בארמית: "אנשינו"), ודיברו ניב ארמי יהודי מקומי לשאן דידן ("לשוננו") – דיאלקט יהודי-נאו-ארמי שהיה נפוץ בקרב קהילות יהודיות בכורדיסטן הפרסית ובדרום-מזרח טורקיה[4]. לשפה זו היו השפעות כורדיות וטורקיות, ולעיתים כונתה בטעות "יהודית-כורדית"[5]. עובדת היות שפתם ארמית מעידה שהקהילה הייתה קרובה מבחינה תרבותית ליהודי כורדיסטן ופרס, ולא ליהודי מערב טורקיה דוברי הלאדינו.
על אף שמקורות יהודיים קדומים כמעט אינם מזכירים את בשקלה, סביר שהקהילה צמחה בתקופה העות'מאנית המאוחרת כתוצאה מהגירה אזורית. הנוסע היהודי ר' דוד ד'בית הלל מצפת, שסייר במזרח התיכון בין 1824–1832, ביקר גם בבשקלה ומצא בה יהודים[6]. לפי דו"ח מסעו, מנתה אז הקהילה כ-20 משפחות והיה בה בית-כנסת אחד[7] – עדות ראשונה לקיומה של קהילה יהודית במקום בראשית המאה ה-19. יש סברה מקומית (שמקורה במסורת בעל-פה) שליהודי בשקלה שורשים קדומים יותר, אולי אף מימי גלות בבל, אך נכון להיום לא נמצאו לכך הוכחות מבוססות[1]. על כל פנים, מרבית החוקרים מסכימים שהקהילה בבשקלה הייתה "חדשה" יחסית ונוסדה על ידי מהגרים יהודים מן האזורים הסמוכים במהלך 200 השנים האחרונות[1].
אזכורים ותיעוד היסטורי
המידע על יהודי בשקלה מפוזר במקורות היסטוריים שונים, ורובו הגיע מתיאורי נוסעים ומפקדי אוכלוסין עות'מאניים. כמוזכר, ר' דוד ד'בית הלל דיווח בשנות ה-30 של המאה ה-19 על יהודי בשקלה במהלך מסעותיו[6]. נוסעים וחוקרים נוספים מהמאה ה-19 ציינו קהילה זו כחלק מקהילות היהודים ה"נידחים" בכורדיסטן וטורקיה המזרחית. למשל, המיסיונר האנגליקני וו. א. ויגرام שביקר באזור לקראת סוף התקופה העות'מאנית תיאר את בשקלה בתחילת המאה ה-20 כעיירה שמרבית תושביה יהודים, המשמשים כסוחרים ובעלי הממון המקומיים[8]. עדות זו מצביעה על חשיבותם הכלכלית של היהודים באזור – הם מילאו תפקיד מרכזי במסחר, בדומה לקהילות יהודיות קטנות אחרות בכורדיסטן.
הארכיונים והמפקדים העות'מאניים מספקים נתונים מספריים חלקיים על הקהילה. ההיסטוריון פרדריק מילינגן העריך בשנת 1870 כי במחוז חג'ארי (המקביל בערך לאזור הכורדי של ואן וחכארי, כולל בשקלה) התגוררו כ-2,000 יהודים[9]. כעשרים שנה מאוחר יותר, הגאוגרף הצרפתי ויטאל קואינה דיווח בספרו (1894) על כ-1,000 יהודים בסנג'ק ואן, מהם 500 בעיר ואן עצמה[10]. מקור עות'מאני נוסף מאותה תקופה הוא האנציקלופדיה קאמוס אל–עאלם (1889–1898) מאת ששבאתין סמי, שהעריכה שבכל מחוז ואן היו כ-5,000 יהודים (מתוך אוכלוסייה של 430 אלף)[10] – אם כי מספר זה כנראה מוגזם.
לקראת סוף התקופה העות'מאנית, נערכו מפקדים רשמיים שסיפקו תמונה מדויקת יותר. לפי מחקרו של קרפט (Karpat) על בסיס מפקד 1914, היו במחוז חג'ארי כולו 836 יהודים[11]. מחקר מאוחר יותר הבחין שמספר זה מתייחס בעצם ליהודי בשקלה עצמה – ומלבד זאת נמנו 273 יהודים בנפת גוואר (גֶוָר, כיום יוקסקובה) בדרום חג'ארי[11]. למעשה, לא חיו יהודים באזורים אחרים של חג'ארי, כך שסך כ-1,100 היהודים הללו מייצג את קהילות בשקלה ויוקסקובה ערב מלחמת העולם הראשונה[11]. נתונים אלו מצביעים על כך שבשיא גודלה מנתה קהילת בשקלה כמה מאות נפשות.
לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית, הצטמצם היישוב היהודי במזרח טורקיה במהירות. לפי מפקדי ראשית הרפובליקה, בשנת 1927 חיו בעיר ואן (ובכל המחוז) 129 יהודים בלבד[12] – רבים מהם כנראה פליטים או צאצאי יהודי בשקלה. מספר זה נותר דומה ב-1945 (132 יהודים) אך ירד ל-76 ב-1955[13], וב-1960 נמצאו רק 9 יהודים בכל מחוז ואן[12]. (נתון בלתי מוסבר מ-1965 ציין 91 יהודים, ייתכן בשל ספירה שגויה או הגירה זמנית[13]). מקורות גנאלוגיים בעל-פה מוסיפים שבשנות ה-40 עוד חיו עשרות משפחות יהודיות בבשקלה עצמה, אך רובן עברו לעיר ואן במהלך שנות ה-30 וה-40[14]. בני הקהילה מספרים כי כשמשפחות אחרונות עזבו לאיסטנבול בראשית שנות ה-40, הן נשאו עמן את ספרי התורה העתיקים של בשקלה ומסרו אותם לרב הראשי באיסטנבול – עדות סמלית לסיום הפרק היהודי בעיירה.
חשוב לציין שהמידע ההיסטורי על בשקלה דל יחסית. חוקרים מצביעים על "מחסור במקורות" ועל כך שקהילות יהודי המזרח זכו לתשומת לב מחקרית מועטה[15]. עתה, עם התעניינות מחודשת (כולל ראיונות עם בני הדור המבוגר בישראל), מתחילים חלקי הפאזל להתבהר, אולם רוב התיעוד שנותר הוא עקיף – דרך מספרים סטטיסטיים, זיכרונות אישיים ודיווחים של זרים שביקרו באזור.
מוסדות הקהילה ואורחות החיים
קהילת בשקלה הייתה קטנה, אך פעילה דיה כדי לקיים מוסדות דת וחברה בסיסיים. בית הכנסת בבשקלה שימש כמוסד המרכזי של הקהילה. למעשה, זה היה בית הכנסת היחיד בכל האזור – עד כדי כך שאף יהודי העיר ואן (מרכז המחוז) היו מזוהים כ"יהודי בשקלה", משום שאת התפילות והטקסים הם קיימו בבית הכנסת שבבשקלה[16]. בני הקהילה מספרים שכל עוד חיו יהודים בבשקלה, היו נוסעים לשם בחגים כדי להתפלל בציבור, והשם "בשקלה" הפך כמעט שם נרדף עבור יהודי המחוז כולו[16]. לפי עדות בן הקהילה שלמה ערבאן, אפילו בשנות ה-50 נזהרו הילדים היהודים בוואן לא לחשוף בפני זרים שבילו את חופשתם בבשקלה, כדי לא להסגיר את יהדותם – שכן בשקלה הייתה ידועה כעיירה יהודית[17].
בית הכנסת עצמו נבנה כנראה בסוף המאה ה-19, ייתכן ביוזמת רב שהיגר מאורמיה שבפרס (צוין שבנו של רב הקהילה, אביגדור שקרג'י, סיפר כי אביו הגיע מאיראן והקים שם בית כנסת) – אך פירוט זה אינו מתועד במקור רשמי. בבית הכנסת נערכו התפילות, שחלקן נאמרו בארמית יהודית מקומית. בני בשקלה העידו שספר התורה שלהם היה מלווה בתרגום ללשון הארמית המדוברת שלהם[18], דבר חריג בנוף היהודי של טורקיה ומאפיין יהודי כורדיסטן בכלל. בנוסף לבית הכנסת, התקיימו ככל הנראה מוסדות קהילתיים מסורתיים נוספים: שוחט שסיפק בשר כשר (ידוע שבנו של הרב, אביגדור, עסק במכירת בשר בשותפות עם קצב מוסלמי מקומי לטובת פרנסת המשפחה[19]), וחברה קדישא קטנה שדאגה לקבורת הנפטרים בבית עלמין יהודי מקומי. אמנם מידע מפורט על בית העלמין בבשקלה אינו בנמצא, אך סביר שהיה שטח קבורה יהודי בעיירה, כפי שהיה בערים אחרות במזרח טורקיה.
מערכת החינוך הפורמלית הייתה מצומצמת. לא ידוע על בית ספר יהודי רשמי בבשקלה, אך הילדים למדו קרוא וכתוב עברית וארמית במסגרת הקהילה (אצל הרב או מלמד מקומי). חלקם גם פקדו את ה"מכתב" או בית הספר הממלכתי בעיירה יחד עם הילדים המוסלמים; בשנות ה-40 למשל למדו בבית הספר היסודי רק שלושה ילדים יהודים לצד הרוב המוסלמי[20]. החיים היהודיים התנהלו בצניעות בתוך סביבה כורדית-מוסלמית: היהודים לבשו לבוש מקומי ואימצו את השפה הכורדית והטורקית לצורך תקשורת יום-יומית, אך בבית ובקהילה שמרו על לשונם הארמית הייחודית ועל מנהגי דתם. בשבתות וחגים התקבצו לתפילות בבית הכנסת; בראש השנה וביום הכיפורים היו מגיעים אף יהודים מכפרי הסביבה ומוואן כדי להשתתף בעצרות התפילה. למרות גודלה הזעיר, הקהילה קיימה את כל מצוות הדת: בריתות מילה, בר-מצוות, חתונות וטקסי לוויה – ככל הנראה בהדרכת רב הקהילה.
רבני הקהילה: שמות רבני בשקלה בדורות קודמים כמעט ואינם ידועים לנו, אך הרב האחרון של העיירה היה אדם ממשפחת שֶׁקֶרג'י (Şekerci). בנו, אביגדור שקרג'י, עלה לישראל והעיד רבות על עבר הקהילה. לדבריו, משפחתם הגיעה כאמור מאורמיה לאזור בשלהי המאה ה-19, מה שעשוי להעיד שלפני כן לא היה רב קבוע בבשקלה[3]. הרב שקרג'י האחרון מילא תפקיד של מנהיג רוחני, שוחט ומוהל, וכנראה גם שימש כמלמד לילדים. הוא היה הדמות הבולטת בקהילה עד לעזיבתה. עם השנים יצאו מבשקלה מספר צעירים ללימודים בישיבות בערים גדולות יותר (כמו באורפה או באיסטנבול), אך רוב בני הדור הצעיר הצטרפו למקצועות המשפחה (מסחר, מלאכה וחקלאות זעירה).
אישים בולטים וקשרים עם קהילות אחרות
היקפה המצומצם של קהילת בשקלה מנע ממנה להצמיח אישים ידועים במובן הרחב, אך בתולדותיה ניתן למנות כמה דמויות מרכזיות. כאמור, הרב האחרון (ששמו הפרטי אינו מוזכר במקורות, וידוע רק כ"רב שקרג'י") היה סמכות רוחנית שעל ברכיו התחנכו בני הדור הצעיר לפני פירוק הקהילה. בנו, אביגדור שקרג'י, שנולד בבשקלה בשנת 1928 לערך, הפך בישראל למספר הסיפורים העיקרי של קהילה שנעלמה. בעדותו ציין כי בני בשקלה נפוצו ממגוון מקומות – חלקם בני שבט "גורג'י" (כינוי ליהודי הקווקז/גאורגיה) שהיגרו לאזור, מה שהקנה לכלל יוצאי בשקלה בטורקיה את הכינוי "גורג'ים" בפי היהודים הספרדים באיסטנבול[21].
דמות נוספת היא גרשום שניבואה (Şenyuva), בן למשפחה מיוקסקובה עם שורשים בבשקלה. הוא נולד ב-1939, גדל בילדותו בבשקלה וביוקסקובה, ובשנות ה-50 היה מהיהודים האחרונים שנותרו באזור חג'ארי[22][23]. משפחתו חיה כחוסה בחצר של ראש שבט כורדי (אגא) וחייתה בדוחק, עד שהחליטה לעזוב מערבה. גרשום ומשפחתו עברו לאיסטנבול ב-1952, וב-1958 היגרו לישראל[23]. סיפורו מייצג את דור צעירי הקהילה שעזבו את מזרח טורקיה בשנות ה-50, והוא שופך אור על יחסי היהודים עם שכניהם הכורדים – לעיתים של תלות ופטרונות (כמו עבודת אביו כרוכל ושירתו בחתונות עבור המוסלמים בסביבה)[24].
עוד מידת מה ידוע על שלמה ערבאן, יליד 1951 בעיר ואן למשפחה מבשקלה, שסיפר כיצד הסתיר בילדותו את נסיעותיו לבשקלה מפחד גילוי יהדותו[17]. כן מוזכרים אפרים ארסלי (יליד בשקלה 1950) ואליהו אילים (יליד ואן 1951 להורים מבשקלה), שתיארו בריאיונות את גודל הקהילה טרם עזיבתה – כ-50–60 משפחות או ~200 נפש בסוף שנות ה-40[14]. אנשים אלו, אף שאינם ידועי-שם ברמה הלאומית, מהווים "גשר זיכרון" חשוב להיסטוריה של קהילתם, ועדויותיהם שימשו חוקרים בני זמננו לשחזור סיפור יהודי בשקלה.
מבחינת קשרים עם קהילות אחרות – יהודי בשקלה עמדו בקשר רופף עם קהילות יהודיות נוספות במזרח התיכון. היו קשרי נישואין ומסחר עם יהודי אורמיה וסלמס באיראן, וכן עם יהודי כורדיסטן העיראקית (כמו באמדיה, זאכו ומוסול). בתקופות קשות, פנו לבקש סיוע מיהודי ערים גדולות יותר: למשל, לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהקהילה התרוששה, פנו שרידי הקהילה למוסדות יהודיים באיסטנבול בבקשת עזרה. כמו כן, בשנות ה-30 וה-40, כשחלק מבני הנוער רצו חינוך יהודי מסודר, הם נשלחו לבתי ספר של רשת כל ישראל חברים (כי"ח) בערים מרכזיות (אם כי לא ידוע על בית ספר כי"ח בבשקלה עצמה). במרחק לא רב, בעיר ואן, לא הייתה למעשה קהילה יהודית נפרדת – כאמור, יהודי ואן היו ברובם יוצאי בשקלה, ובהיעדר בית כנסת בוואן הם עלו לרגל לבשקלה בשבתות וחגים[16]. מכאן שבשקלה שימשה כמרכז זעיר עבור יהודי הסביבה עד אמצע המאה ה-20.
גורל הקהילה לאורך השנים
סיפורה של קהילת בשקלה שזור בתמורות הסוערות שעברו על מזרח אנטוליה. תחת השלטון העות'מאני נהנו היהודים יחסית משלום וביטחון, אם כי סבלו מהיותם מיעוט דימי (בני חסות). בסוף המאה ה-19 הורעו תנאי הביטחון באזור בעקבות התפוררות הסדר העות'מאני. בשנים 1895–1896 התחוללו פרעות המוניות נגד נוצרים ארמנים (טבחי המאדם) בכמה ערים מזרחיות. יהודי בשקלה, על אף שלא היו מטרה ישירה, חוו אף הם אי-שקט. אירוע ידוע אחד הוא "התקרית בבשקלה" בשנת 1889, כשנתגלע עימות בין מורדים ארמנים לכוחות העות'מאניים בבשקלה – אירוע שהכה גלים בעיתונות התקופה. לא ברור עד כמה יהודי העיירה נפגעו באותו עימות, אך הוא משקף את המתיחות הגוברת באזור בשלהי המאה ה-19.
הטלטלה הגדולה הגיעה עם מלחמת העולם הראשונה (1914–1918), ששינתה לבלי הכר את פני מזרח אנטוליה. במהלך רצח העם הארמני ב-1915, אוכלוסיות נוצריות שלמות נטבחו או הוגלו מהאזור, ובתוך האנדרלמוסיה נפגעו גם קהילות קטנות אחרות. בחבל ואן, שדה הקרב בין צבא רוסיה לצבא העות'מאני, נמלטו הארמנים עם הנסיגה הרוסית באפריל 1918 – ובשקלה, שנותרה ללא הגנת השלטון, נשארה חשופה לכוחות כורדיים ועוסמאניים שנכנסו בחזרה. לפי עדויות מיסיונרים ודו"חות דיפלומטיים מאותה עת, יהודי בשקלה מצאו עצמם בסכנה קיומית: דווח כי התושבים בבשקלה "נטבחו" במהלך הקרבות של 1915[25]. קבוצה של כ-40 מנכבדי העיירה (ובכללם יהודים אמידים) נלקחה כבשבי על ידי כוחות עות'מאניים ועות'מאנית, ואולצה לשאת ציוד צבאי (כגון תייל דוקרני) בהרים בדרכה לאיראן; למחרת, כך נרשם, כולם נורו למוות[26]. למעשה, מספר עדויות מציינות שחיילים עות'מאנים וכנופיות מקומיות הרגו כל מי שנקרה בדרכם בעת שפלשו בחזרה לאזור – יהודים, נוצרים ואף מוסלמים בלתי-לוחמים[27]. מטבע הדברים, מעט מאוד יהודים מבשקלה שרדו את תוהו ובוהו של המלחמה. חלק קטן הצליח להימלט מזרחה לאיראן יחד עם הצבא הרוסי הנסוג (ישנו תיעוד על קבוצת יהודים מבשקלה ששהתה במחנה פליטים בסלמס ב-1917). אחרים ירדו למחתרת או נטמעו זמנית בכפרי מוסלמים כדי לשרוד. בתום המלחמה, כשהתייצב שלטון טורקיה הלאומית, כמעט שלא נותרה נוכחות יהודית רציפה בבשקלה.
עם זאת, ככל הנראה כמה משפחות יהודיות חזרו או נותרו באזור בשנים שלאחר המלחמה. אותן משפחות התרכזו כאמור בעיר המחוז ואן או בעיירה יוקסקובה מדרום (אליה עבר מוקד יהודי קטן לאחר חורבן בשקלה). במהלך שנות ה-20 וה-30 ניסו שרידי הקהילה לשקם את חייהם תחת הרפובליקה הטורקית החדשה. אלא שתהליכי העיור, המצוקה הכלכלית והשאיפות הציוניות החלו להשפיע. בשנת 1934 אירע האירוע התרקי – פרעות נגד יהודים במערב טורקיה – שהגבירו בקרב יהודי טורקיה (גם הרחוקים במזרח) את התחושה שעתידם בארץ מעורפל. בשנים 1943–1944 הוטל ה"ווארליכ ורגיסי" (מס רכוש דרקוני) על עשירי טורקיה, ביניהם יהודים, והכביד גם הוא. אמנם יהודי ואן-בשקלה לא היו עשירים גדולים, אך האווירה הכללית דחפה להגירה.
ואכן, בשנות ה-40 החלה עזיבה משמעותית. כמה משפחות מבשקלה ומהסביבה נדדו מערבה – חלקן לאיסטנבול ואיזמיר, וחלקן אף עזבו את טורקיה כליל. ב-1948 הוקמה מדינת ישראל, וכבר בראשית שנות ה-50 עלו אליה מרבית יהודי מזרח טורקיה במסגרת עליות מבצע כורדיסטן. מבין אחרוני היהודים בחג'ארי נמנו משפחת גרשום שניבואה מיוקסקובה (שעזבה כאמור ב-1952) וקבוצות נוספות שיצאו ב-1955–1956 דרך איראן לישראל. עד שנת 1960 נותרו בוואן ובשקלה יהודים בודדים בלבד[13], ובראשית שנות ה-60 הקהילה חדלה מלהתקיים לחלוטין.
גורל הקהילה מלמד פרק מר וקשה בתולדות יהודי ארצות האסלאם בשלהי התקופה העות'מאנית: בתוך כמה עשורים ידעה הקהילה טבח, פליטות והגירה – עד הכחדתה המוחלטת. יחד עם זאת, בזכות הגירת הרוב לארץ ישראל, המשיכה המורשת של יהודי בשקלה לחיות. יוצאי בשקלה בישראל השתלבו בעדות יהודי כורדיסטן, הקימו משפחות חדשות והשתתפו בבניין הארץ. שפת הלשאן דידן עוד מושרת באוזניהם של דור הנכדים, וסיפורי העיירה שנותרו בזיכרון הקולקטיבי מוסיפים להעיד על קיומה של קהילה זו.
בשקלה כיום וחשיבותה המחקרית
נכון להיום, אין נוכחות יהודית בבשקלה או בסביבתה. למעשה, מאז סוף שנות ה-60 לא מתגוררים יהודים בכל מחוז ואן ומזרח טורקיה – אזור שבעבר שכן בו פסיפס עדתי רחב[28]. העיירה בשקלה עצמה מיושבת כיום בעיקר בכורדים מוסלמים, ושרידים מוחשיים לעברה היהודי אינם בולטים. בית הכנסת ששכן בה כנראה נהרס או הוסב לשימוש אחר במשך השנים (יש ידיעות לא רשמיות ששרידיו התקיימו עד שנות ה-70 לכל היותר). בית הקברות היהודי, אם היה קיים, לא תועד והוא ככל הנראה נשכח או נהרס עם הזמן. במובן זה, בשקלה מצטרפת לרשימת קהילות יהודיות רבות באסיה הקטנה שנמחקו כליל במאה ה-20, עד כי זכרן כמעט ונשכח.
עם זאת, בעשור האחרון גובר העניין המחקרי-תיעודי בקהילת בשקלה, כחלק ממגמה להתחקות אחר "יהודי המזרח הנשכחים". חוקרים מטורקיה ומישראל (כמו סלימאן שאנלי, Süleyman Şanlı) גבו ראיונות מיוצאי בשקלה החיים בישראל, ואספו מידע היסטורי מפנקסי ממשל עות'מאניים ומספרי נוסעים. מאמצים אלו הולידו מספר מאמרים וספרים, וכן הקמת אתרי אינטרנט ועמותות של בני העדה. אתר בשם "נאש דידן" המופעל על-ידי יוצאי אורמיה ובשקלה בישראל מפרסם את תולדות הקהילה ושפתה כדי להנחיל את המורשת לדורות הבאים.
לסיכום, הקהילה היהודית בבשקלה הייתה קהילה קטנה ומבודדת יחסית, אך בעלת היסטוריה מרתקת. היא צמחה מהגירה אזורית של יהודים דוברי ארמית, פרחה כלכלית בסוף המאה ה-19, נפגעה קשות במלחמות וגלי אלימות במאה ה-20, ולבסוף התפזרה ונטמעה במדינת ישראל הצעירה. סיפורה מאיר פן פחות מוכר של הפזורה היהודית – פן של קהילות בהרי כורדיסטן הטורקית, שחיו בדו-קיום עם שכניהן ושמרו על מסורתן הייחודית עד אחרון בניהן. עבודות מחקר חדשות וקולות אחרונים של בני הדור ההוא מאפשרים לנו היום להנציח ולהבין את מורשת יהודי בשקלה, לבל תאבד בתהום הנשייה של ההיסטוריה.
מקורות: חלק ניכר מהמידע נסמך על מחקריו של Süleyman Şanlı שהתפרסמו בספר "יהודי טורקיה: הגירה, תרבות וזיכרון" (2019) ובמאמרים באתר "נאש דידן". כמו כן נעשה שימוש בנתוני מפקד עות'מאני 1914 ופרסומי ויטאל קואינה וששבאתין סמי מהמאה ה-19. עדויות מפי יוצאי הקהילה בישראל תרמו להבנת חיי היומיום בבשקלה. ראו למשל את דיווחי שאנלי לגבי גודל האוכלוסייה היהודית בחג'ארי ובבשקלה[11][10], את תאוריו של ויגראם על בשקלה בראשית המאה ה-20[8], ועדויות בני הקהילה על מוצאם ושפתם[3][4]. כל אלה מצטרפים לשחזור שלם ככל האפשר של סיפורה הייחודי של קהילה שנעלמה מן העין, אך נותרה חקוקה בדפי ההיסטוריה ובזיכרון צאצאיה.
[1] [2] [3] [4] [5] [10] [11] [12] [13] [14] [16] [17] [18] [21] Jews of Başkale and Van נאש דידן
[6] [15] [28] dergipark.org.tr
[7] L’enseignement français en Méditerranée – Les Presbytériens et leurs élèves israélites en Perse : une brève rencontre (1871-1900) – Presses universitaires de Rennes
[8] Zaptieh: Quotes & Texts
[9] [22] [23] [24] Jews of Hakkari (Gever) נאש דידן
[19] [20] [PDF] culture, migration and memory of eastern jews