אמי אסתר פנחסי, בת מירזה ולאליחן ילידת בגדד 1927.עלתה ארצה יחד עם בעלה , רחמים פנחסי ושני בניה ( טופיק ויסה)בשנת 1950.מוצא אביה מירזה מקהילת מיאנדואב ( השפה המדוברת שם הייתה תורכית).מוצא אמה, לאליחן מקהילת סרדשת. בארץ ילדה עוד 3 בנות: לילי, דינה וכוכבה ( מיכל)נפטרה בירושלים ב 5 ביוני, כ"ב סיוון 2018.
קבורה בבית העלמין סנהדריה (נכתב על ידי דינה פנחסי).
הספד שנכתב על ידי מרדכי (טופיק) בנה הבכור של אסתר
מחר, אני אהיה כה רחוקה
אל תחפשו אותי
מי שידע למחול –
ימחל לי על אהבתי,
הזמן ישקיט הכל
אני הולכת לדרכי.
זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם –
מן המדבר.
והוא יבין – אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר (רחל שפירא)
הזיכרון היסודי ממך, אימא, זיכרון שמקבל מראה מוחשי, חזותי, לפני ומעבר למחשבה מילולית, וככזה הוא פשוט ובהיר: דמות חרוצה, רבת עמל, מלאת תשוקה וכוח, ואהבה שמעולם לא פחתה ביחסה למשפחתה ולמורשת אבותיה. הלב הפועם של כל זה, המעיין ממנו שאבת תעצומות– היה הבית. תמיד ממשי אבל גם סמלי וערכי.
[מרחב הגלות של אבות אבותיך, בארם נהריים, בין שלוחות הפרת והחידקל עד ימת אורמיה, הפך שוב, במלחמות העולם הראשונה והשנייה, למרחב מצוקה והגירה, היו אלה חיים התלויים על בלימה, שלא מאפשרים בית, שהוא חיים מסודרים ומבוססים. הנדודים הכפויים ממקום למקום הביאו בהדרגה להתערערות המבנה הקהילתי והמשפחתי התומך. בתים חרבו או ננטשו והוקמו שוב מחדש. חיים אלה חייבו גם למידת שפות רבות הרווחות במרחב ההגירה ההוא. גודלת על ערכי יסוד של חברה מסורתית, שלא ציפתה מבנותיה אלא שתהיינה רקחות טבחות ואופות השולחות ידיהן בכל מלאכות הבית ובכלל זה תפירה, סריגה, אריגה, מעשי רקמה וגידול ילדים. קרוא וכתוב לא נדרשתן ללמוד. ממילא לא נדרשתן להבעה עצמית סובייקטיבית. חונכתן לשרת. כצמח בר הייתן. איש לא ציפה שתהיו גיבורות, שהעולם משתקף מנקודת המבט שלהן ומספר את סיפורן. ]
בנתוני התחלה כה דלים, אישה כמוך שנאלצה לבנות את חייה במו ידיה, ללא קרקע מוצקה מתחת לרגליה וכמעט ללא עזרת הורים אם בכלל, נאלצת להתגבר כארי, כלומר, למרות הכול, להיות גיבורה. בכל מקום אחר היו אלה גיבורות נשכחות. לא כך בארץ ישראל, שבדיוק בעת ההיא הוכרז בה על בית לאומי ליהודים.
בית ! את זה הבנת מיד. היית בת לדור שיצא משעבוד לחירות. ב- 1950, מיד עם עלותך לארץ, יחד עם עוד נשים כמותך, ויתרת על המעברה והעדפת להיות מן המיישבים הראשונים של "שערי ציון", היא שכונת שמעה בגבולה המזרחי של ירושלים. כמו עולים רבים מן המזרח שהושבו בפריפריה של ארץ ישראל, כך גם אתן, הכתן שורש כצמח בר בפריפריה של ירושלים, בגבולה ממש ואף מעבר לו. שכונת שערי ציון יחד עם שכונת ג'ורת אל-עינב קרויות היום "השכונות הנעלמות", בשל העדרן מהנוף כיום ומפני מיעוט התיעוד והמחקר אודותיהן, באשר הן היו בשולי המפעל הציוני, שתועד וגובש מנקודת מבטם של המייסדים הראשונים, שמבחינתם מפעל זה הגיע כנראה למיצויו בד בבד עם ההכרזה על הקמת המדינה.
[שכונת שערי ציון הוקמה אמנם כבר בשנת 1900 בידי כ-25 משפחות ספרדיות שהתגוררו לפני-כן בעיר העתיקה. החל מראשית שנות ה-20, ובייחוד במהלך פרעות תרפ"ט, סבלו תושבי השכונה מפגיעות חוזרות ונשנות מצד ערבים. וכך קרה שבמהלך שנות ה-30 ננטשה השכונה ממרבית תושביה היהודים. תחתיהם נכנסו לגור בבתים הקטנים משפחות ערביות,] ואולם – וכאן אני מסתמך על מובאה מתיעוד ראשוני –" ב 1950 משהתברר כי השכונה נותרה בצד הישראלי של הגבול, ואף שהייתה חשופה לירי צלפי הלגיון הירדני התיישבו בבתיה הנטושים כמה עשרות משפחות עולים מארצות המזרח. התושבים התבצרו בשכונה המסוכנת למגורים למרות ניסיונות העירייה לפנותם". סוף ציטוט. בך ובעוד כמה נשים כמותך התיעוד הזה מדבר. מבלי לדעת הייתן "חלוצות", "מתנחלות". נשים עבריות עזות נפש שלא היססו לבנות בית ביישוב ללא מים זורמים וללא חשמל. ראשי עירית ירושלים בתחילת שנות החמישים, דניאל אוסטר, שלמה זלמן שרגאי ויצחק קריב, סרבו לחבר את השכונה למערכת החשמל העירונית מיראת הפדאיון (המחבלים של אז). המים נשאבו מן הבורות. כילד בן שנתיים-שלוש אני זוכר אותך רכונה , בחצר הבית, מעל לגיגית גדולה. ידייך טבולות במים ובסבון. אבל אז וכנראה גם היום לגיבורים נחשבו רק גברים שחזרו משדות הקרב. ביטוי חריף לכך נתנה המשוררת רחל, בשיר המחאה "אל ארצי":
לא שרתי לך ארצי,
ולא פיארתי שמך
בעלילות גבורה
אכן דלה מאוד,
ידעתי זאת, האם,
אכן דלה מאוד
מנחת בתך.
ואת חוץ מלטעת עץ ולכבוש שביל היית צריכה עוד לגדל חמישה-ששה ילדים כמיטב ציוויה של המסורת. ובעל שכדי להבינו היית צריכה חכמה יתרה, הרבה אהבה בשביל לסלוח וסבלנות אין קץ (שלא תמיד התאפשרה) למצבי הרוח.
אבל מבחינתך על הכול כיפר הבית הוא היה הבסיס למשמעות הקיום. ו"מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'.
ובית בשבילך הוא קודם כל נתינה מכל הלב ומורשת ישראל וחגיו, שאותם נזכור לעולם. בזכותם – כדברי המשוררת – שותף הבית הצנוע " להילולת השמים" ולמטה, מתחת לרצפתו, חי את חייו הטמירים המיוחדים העפר שבו שורשים ומעיינות". תשומת לב מיוחדת הקדשת כמקובל לחג המשפחה, הלא הוא חג הפסח, שבו הבית מתנקה מחמיצותו ולובש חג – פשוטו כמשמעו –כלומר וילונות צחורים, אור יקרות ומיטב התבשילים מעשי ידיך. את חגי ישראל נזכור לך תמיד, נרגשת ומרוצה מעמלך הרב ישבת תמיד עטוית מטפחת בפאת החדר וקולך כמעט לא נשמע. היית אישה מאוהבת. מאוהבת במשפחתך, מאוהבת בחגי ישראל ומאוהבת במדינת ישראל, אוהבת חיים וימים לראות טוב.
בזכות הבית חרגת מגבולות האני האנוכי ולא שקעת מעולם בחרדותיו ובדיכאונותיו. מעולם לא נשמעה מפיך מילה רעה על הוריך או על מי ממשפחתך. ואף אסור היה בהחלט להשמיע מילה רעה אודותם בנוכחותך. יום ולילה היית עסוקה בגידול ילדיך ובפרנסתם. משמעות החיים עבורך נמצאה בעולם ולא בנפש פנימה. להיות אדם מבחינתך זה להתכוון או לפנות למשהו או למישהו ולא לעצמך. ככל שאת שקועה בנתינה, כך אנושיותך מתעלה יותר. פעם חזרת הביתה מדרך רחוקה ובשתי ידיך סלי פלסטיק גדושים במצרכים. הנחת אותם לארץ, פניך מאושרות ובשקט שפשפת את כפות ידיך הסמוקות. שאלתי, לא כבד לך אמא? ואת חייכת אלי וענית "אבני, אף פעם לא כבד להיות אמא".
והיה לך חוש הומור נפלא. בעיקר הומור עצמי. על שגיאותיך ידעת לצחוק מכל הלב. ועם כל האחריות לבית אף פעם לא שכחת להיות ילדה תמימה שמתחפשת בפורים לקאובוי משופם דווקא. ובאותה תמימות מלאת תשוקה נסעת לבקר בשווקים ומועדונים במצרים, תורכיה ואירופה. את חוויותיך ספרת בצחוק גדול.
ידיך לא ידעו מנוח. עשית הכול בחפץ כפיך. חגרת בעוז מותניך. צפית הליכות ביתך ולחם עצלות מעולם לא בא אל פיך.
רגליך הובילוך לכל קצוות העיר. אבל מעולם לא ראיתיך הולכת להנאתך. אולי בגלל רבוי המלאכה למדת את רגליך לפזז במהירות. חורף אחד נדמה היה שנעלי הכפכפים שלך מפליגות ומרחפות במהירות מעל לשלוליות ומהמורות, ובידיך שני סלי פלסטיק גדושים. עמיחי היה אומר שנשאת מחשבות כבדות גורל על רגליים קלות, כמעט רוקדות מרוב עתיד. אף שתמיד היית מוקפת בילדיך, ידעת מתוך הרגל של אחריות לדאוג לאחריתך ומעולם- על אף אריכות ימיך בשיבה טובה- לא נזקקת לתמיכה חומרית מאיש. כמו צמח בר ידעת להסתגל ולהתגבר. את אור השמש הפכת כל יום לחיים שוקקים.
בגבורה נשאת את חולייך, את פגעי הזקנה ביום שזעו שומרי הבית וסוגרו דלתיים בשוק וחתחתים בדרך. יחד עם מסירותה ללא גבולות של דינה ובעיקר הודות לטיפולה הרגיש והמסור של דונה היקרה, הייתה זו התשוקה העזה לחיים שבערה בך כל חייך והיא שצלחה את כל ייסורי הגוף והנפש שפקדוך לאחרונה. ותמונות מירזה אביך, ללי אמך ואחיותיך חתון, שמחה וסלימה וחיים אחיך, שעמדו למראשותיך כמלאכים טובים. עץ ששורשיו עמוקים לא במהרה יעקר.
בעולם מלא מכאוב זה, יגון ואבל פוקדים את כולנו. וכולכם יודעים, אבל הוא בית בו הכיסאות אינם נושאים אותנו יותר, המראות שוב אינן יודעות לשקף את דמותנו, הקירות שכחו להכיל, הדלתות כבר אינן מאפשרות כניסה או יציאה. כי אבל הוא בית שנעלם עם כל נקישה בדלת עם כל צלצול פעמון.
כל כך לבד בלעדיך, אמא
במלאת שנה למות אמי, אסתר פנחסי כתב בנה הבכור טופיק (מרדכי) את הדברים הללו והקריא לאוזננו על קברה:
האם נגמר העולם של האנשים היפים והפשוטים ההם
שדברו ארמית (ותורכית וערבית או פרסית ועברית)
שכמעט לא נסעו באוטו
שהכינו על פתיליה מאכלים שהתבשלו שעות,
כמו ספורי אגדה ישנים או שירי עם מתובלים ומפולפלים,
שספרו על שדים ורוחות וקמעות כי זמן היה בשפע
ובמקום רדיו וטלויזיה ישבו ודברו או פטפטו
מסביב ללוח שש בש או קערית פיצוחים ומאזה
וגלגלו חרוזי מיסבאחה, שבעיראק מוסלמים ספרו בהם
את 99 שמותיו של אללה,
שהאירו ביתם בעששית ,נפט ופתילה והריחו טבק מקופסה
שהתרחצו פעם בשבוא במים שרתחו בפרימוס רעשני,
שישנו על מזרונים על רצפת החדר וכך אהבו
ולא ידעו מהו פסיכולוג,
שנתנו לילדיהם שמות ערביים או תנכיים כמו לילה, לאלי, סורה, אסתר ודינה
שכבסו ביד בגיגית מלאה מי סבון,
שהחזיקו את כספם המועט בצרור, בגרב או בחזיה,
שרקדו צ'ופי במעגל עם זורנה מריירת וחינה על השיער,
ששתו תה סמיך עם קאנד ( קוביות סוכר),
ואתלוהים היה הדוד של אבא ואמא שלהם,
העולם ההוא של האנשים הפשוטים ההם נגמר
אך לא נשכח…