העיר אורמי (אורמיה) – עדות

אורמיה

מאמר זה הוא כתבה אשר פורסמה בעיתון "דבר" ב – 6 בספטמבר, 1940.
הכתב ז. רובשוב אשר אושפז לכמה ימים בבית החולים בילינסון פגש שם את שלמה בן אגאג'ן, יליד אורמי (נולד כמה שנים לפני 1890), אשר סיפר באותה עת לכתב על העדה, הקהילה, המסורת ועוד.

שכן היה לי בבית החולים בילינסון, מטה ליד מטה. שלמה בן אגאג\'ן (הוא אהרן) הלוי שמו, איש אורמיה אשר בצפון פרס, על גבול אזארבייג\'ן ותורכיה. והקהילה העברית באורמיה קהילה עתיקה ונדחה, רחוקה ממרכזי ישראל ונאמנה למסורת ישראל ורוויה גם צרות ישראל. בימי נעוריו של שכני, כשהממשלה הפרסית החדשה עוד לא היתה, וכבישים ואוטומובילים טרם נראו בארץ ובני אדם היו נוסעים רוב הדרכים בעגלות ומקצתן ברכבת. היתה קהילת ישראל באורמיה רחוקה מהלך שבעה ימים מקהילת אריואן אשר בקאוקאז מזה ומהלך שנים עשר יום משושן הבירה ומהלך שמונה-עשר יום מבגדאד מזה. 

עד כמה שזכרונו של שכני מגיע, לא נקלע מעולם יהודי-אשכנזי לעיר ההיא ויהודי מדבר שפניולית היה בא פעם בשנה מבגדאד למכור לולבים לסוכות. ופעם בשלש שנים – מארץ-ישראל לאסוף כסף לר\' מאיר בעל הנס. ועד כמה שזכרוני מגיע לא בא מעולם זכר קהילת אורמיה בעתונות העברית ואף בספרי האנציקלופדיה היהודיים אין ערך כזה, כאילו לא היתה כלל קהילה יהודית עתיקה זו השבויה בין מוסלמים ונוצרים, שומרת זכרונות קדומים-קדומים ובקפולי מנהגיה חבויים שיירים עתיקים והיא שוזרת לפי דרכה את נגונה העתיק למרחוק.

ושכני הספיק כבר בארץ ללמוד עברית טובה, והוא איש-שיחה ונבון דבר וזכרונותיו מפכים מאליהם, וכל שאלה גוררת אחריה תשובה ארוכה ומפורטת, ואני – אוזני כאפרכסת. אמרתי, אציל משהו מכל אשר למדתי בימים הספורים הללו. ארשום מקצת מן הדברים – עד כמה שאפשר – כפי שיצאו מפי איש שיחי, ואציב ציון-מה לגלות רחוקה ונדחה זו אשר זרות של תרבויות ומרחק של ימים ונתיקות של דורות רבים לא עצרו כוח לכבות בקרבה את זיקי הנאמנות והמסירות. יבואו מומחים, ויבדקו ויגרעו ויוסיפו. ומביני חכמת-גולה יעמיקו דעה.

ומפורטת, ואני – אוזני כאפרכסת. אמרתי, אציל משהו מכל אשר למדתי בימים הספורים הללו. ארשום מקצת מן הדברים – עד כמה שאפשר – כפי שיצאו מפי איש שיחי, ואציב ציון-מה לגלות רחוקה ונדחה זו אשר זרות של תרבויות ומרחק של ימים ונתיקות של דורות רבים לא עצרו כוח לכבות בקרבה את זיקי הנאמנות והמסירות. יבואו מומחים, ויבדקו ויגרעו ויוסיפו. ומביני חכמת-גולה יעמיקו דעה.

בגלות נוצרים ומוסלמים

באורמיה – כחמש מאות משפחות יהודיות. והן פזורות על פני כל העיר המונה רבבות רבות של משפחות מוסלמיות ונוצריות. ביניהם אשורים וארמנים וכורדים, ורובי-דרובם מוסלמים שיעיים אדוקים וקנאים. בין המשפחות היהודיות ישנן שרק מקרוב באו, מבין ערי הכורדים הסמוכות, כי בשנים שלפני המלחמה העולמית הוטבו התנאים הכלכליים בעיר-ההרים הזאת הסמוכה לאגם המפורסם אורמיה. אולם רוב המשפחות היהודיות יושבות בעיר הזאת מדורי-דורות. הוא, שכני, נולד בעיר ההיא ובה נולד גם אביו, גם אבי-אביו וגם ר\' צדקיהו אבי-סבו היה יליד העיר הזאת.

אימתי באו היהודים לשם איננו יודע ולא שמע על כך, אבל מספרים על בית הקברות היהודי שבעיר, כי הוא בן חמש מאות שנה. ורוב רובם של היהודים – סוחרים הם. אביו של שכני היה בורסקאי ודודו היה רוכל בכפרים. פעם, כששכני היה עוד ילד, יצא דודו לסחור בכפרים ולא שב. מצאוהו הרוג בדרך. אחר כך באו אנשי הכפר ושלמו כופר נפש וכרתו ברית שלום. עתה, בימי שלטון פרס, הוטבו היחסים. ברחוב לא יוכר יהודי בפני נוצרי ונוצרי בפני מוסלמי. הרשות לכולם לשאת נשק. לכולם גם תלבושת אחת. אולם לר כך היה לפני מלחמת העולם, אז צררו המוסלמים את הנוצרים והנוצרים את המוסלמים ושניהם את היהודים.

ובימי המלחמה העולמית עברה העיר פעמים רבות מידי התורכים אל הרוסים ומידי הרוסים אל הכורדים וכל שעת-מעבר כזו היתה עת צרה ליהודים. ובשנת 1918, כאשר נשארה העיר במשך תשעה חדשים בידי הנוצרים, כלתה הרעה. ערכו פרעות בבתי היהודים, הרגו ושללו ועשו שמות. במשך הימים ההם נהרגו מאה וחמשים יהודים, מהם נרצחו באכזריות איומות, וביניהם ראשי העדה, חכמיה ועשיריה. אז ברחו רבים מן העיר, ובעצם ימי הדמים ההם באה הבשורה כי עלתה ארוכה לציון. קמה שיירה גדולה של פליטי העדה ועלתה לארץ, כמאה איש היו בשיירה ההיא של עולי אורמיה, ושכני, שהיה אז בן עשרים, עלה אף הוא אתם.

שומרי אמונים

בני ישראל שבאורמיה שומרי מצוה הם ואחוזים ודבוקים זה בשה. אמנם \"לומדים\" גדולים אין בעיר, כשני-שלישים של העדה אינם יודעים קרוא וכתוב, אבל זה השליש היודע – לומד תנ"ך בהתמדה, ונזהר במצוה קלה כבחמורה. ספרי גמרא ושולחן ערוך אפשר למצוא רק אצל החכמים, אולם סדורי תפלה וספרי התנ"ך מצויים אצל כל יודע קרוא.

ואף זה שאיננו יודע קרוא מבקר בשבתות את דרשותיו של החכם ושומע ממנו דברי אגדה ומדרש ומזין את רוחו בהם. ארבעה בתי כנסיות ישנם בעיר ובעשרים חכמים דורשים בהם בפני הקהל. ובין כל חמש מאות המשפחה שבעדה ישנם אולי עשרה יהודים פורקי עול שאינם מבקרים את בתי הכנסת. ואף אלה אינם מבקרים בימות חול ובשבתות אבל הם באים להתפלל בראש-השנה וביום –הכפורים, ונהנים מדרשותיו של החכם. ונוהג החכם לתבל את דרשותיו בספרי מעשיות ובהלצות, ונואם החכם בשפת העם, היא שפת ארמית מיוחדת, הנקראת בפיהם שפת תרגום אונקלוס, והיא גם דומה מאד לשפת רבים מבין השכנים הלא-יהודים. אבל משלב הוא לתוך הדרוש הרבה פסוקים בעברית ומתרגמם מלה במלה לשפת העם.

והיה בימי נעוריו של שכני חכם אחד באורמיה, החכם ישי, שהיה מלהיב את הרבים בנועם דרשותיו והיה מקרב את לב הנוער ומחנכם לדעת ישראל. הוא, שכני, היה שומע לקחו רבות בשנים ומפיו – רובי תורתו ואין הוא פוסק מלשבח את ידיעותיו ואת כשרונו של אותו חכם. והחכם המכובד הזה היה גם אחד העולים שיצאו אז אתו יחד, עם כל השיירה מאורמיה לארץ ישראל. הנה הוא עתה שוכן כבוד בשכונת יוצאי אזארבייג'ן אשר בבוכריה בירושלים. ולא עוד אלא שמו הגיע עד הר הצופים, ואפילו פרופסורים של האוניברסיטא ניסו לרשום מפיו את נוסח התרגום הארמי של התורה המקובל בפי העדה.

והחכמים הם גם החזנים והם גם מלמדי התינוקות. בהיותו בן חמש התחיל שכני ללמוד אצל חכם אחד אלף-בית. וכשנה תמימה נמשך הלמוד. אח"כ למד אצל חכם שני חמש שנים חומש ואונקלוס ואח\"כ עבר לכחם שלישי ללמוד נביאים, הד היותו בן י\"ד. אז היה הוא עצמו עוזר למלמד.

וילדות אינן נוהגות ללמוד כלום. וכי למה תלמדנה. כלום תהיינה פעם חזנים? אולם דרשותיו של החכם מגיעות גם אליהן ואף הן שותות בצמא את דבריו. רק בשנים האחרונות קמה אשה אחת באורמיה למד נשים אלף-בית וקרוא בספר התפלה. כעשרים תלמידות היו לה בעיר. על כן קראו לה בשם \"רבי חוה\". הנה היא עכשיו בשכונת נוה-שאנן בתל-אביב.

והחכמים גם מתפרנסים מכתיבת קמיעות וסגולות. יש קמיעות שתולים על הצואר, ויש ששורים במים ושותים את המים או רוחצים בהם את הגוף.
וישנם גם חכמים ואף לא-חכמים הכותבים קמיעות למוסלמים. הכיר איש-שיחי יהודי אחד, רוכל בכפרים – שאול כהן שמו – שהיה עם-הארץ גמור ולא ידע לכתוב צורת אות. אולם המוסלמים שבכפרים האמינו בו ובסגולותיו. פרה שהיתה אובדת דרך בלילה ובעליה היה מתירא פן יטרפנה הארי, והיה רץ לר\' שאול כהן זה לבקש קמיע. והיה הרוכל היהודי רושם לו אילו סימנים במקום אותיות ומברך אותו לראות את בהמתו בריאה ושלמה. וכשהיתה הפרה שבה לחצר, היה הפלח המוסלמי מנשק את ידיו ורגליו של הרוכל, משלם לו מלא חפניו מפרי חצרו ועושה לו שם כקדוש וכבעל מופת.

ובהקפדה רבה שומרים בני העדה על חוקי טומאה וטהרה. כאשר נשמרו בישראל בימים קדומים מאד. איש כי יגע במת יטמא עד אשר ירחץ את כל גופו במים. ואם לא רחץ את גופו ויגע באיש אחר, יטמא גם האיש ההוא. עכבר מת כי ימצא בתנור וינותץ התנור. שרץ כי יפול במאכל וייטרף המאכל. ואם יקר הוא נמכר לנכרי. ואם לא יקר – ויזרק החוצה. איש כי יגע – "מחוץ לכבודך" – בעכבר, והחליף את כל בגדיו ואפילו את נעליו על רגליו וירחץ במים וטהר. וגם בבגדי האיש אסור לנגוע, עד אשר יכובסו במים וטהרו.

וזהירות מיוחדת נוהגים בעניני אישות. אף הקל שבקלים לא יאכל מתבשיל אשה בימי דוותה. אז נפרשת האשה מכל חיי חברה. אין איש יושב על כסאה ואין ניגע בשמלותיה. נבדלת היא מכל חיי המשפחה וכלואה בחדרה. ומכיוון שהבתים מרווחים והחדרים מרובים, אין כל קושי בשמירת החוקים הללו. ואפילו מי שיש לו נשים אחדות יכול למלא את כל החוקים במלואם. אולם כאן בארץ, כשהצפיפות מרובה ואפילו פועל שיש לו עבודה אינו יכול לגור עם משפחתו יותר מאשר בשני חדרים, איך אפשר לשמור את כל חוקי ישראל? על כך כואבים בני העדה ועל כך בוכות מר נשי בני העדה שבארץ.

ואת סעודות המצוה עורכים בשאון ובהמון חוגג.  חתונה כי תהא בבית יהודי ויהום כל הרחוב. לליד הסדר מתאספים בבתי הלומדים והחכמים. מי שאיננו יודע לקרוא את ההגדה, ואפילו אם עשיר הוא, איננו מסדר בביתו, אלא הוא מוזמן עם בני ביתו לבית אחד היודע קרוא. וכה מתאספים בבית למדן אחד חמש משפחות או עשר משפחות ומסדרים יחד.

ואת צום אסתר שומרים הכל. ויש מחמירים – וביחוד נשים צדקניות – הצמים שלשה ימים ושלשה לילות רצופים ללא כל הפסק. אחותו של שכני נהגה לעשות כן כל שנות חייה. (ככתוב במגילה: \"וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים, לילה ויום\", אסתר, ד, ט"ז, ועי' גם בית-יוסף הלכות פורים).

ולחגיגיות מיוחדת זכה יום ט\"ו בשבט. מימים קדומים מאד נשתמרה חגיגיותו. באותו יום אוכלים הרבה פירות, ממיטב פרי הארץ, ושותים הרבה עראק ויין, שולחים מתנות לאביונים ומשלוח-מנות איש לרעהו, מורידים חבילות של תשורות, דרך החלון שבגג, איש לידידו ובעל בעמיו לחכם העדה, עורכים סעודות ושותים לשכרה ומתענגים על כל טוב. \"כאשר נוהגים כאן לשמוח בפורים כן נוהגים אצלנו לשמח בט\"ו בשבט\".

אפיקורסים

ובקרב העדה נטושה מחלוקת אחת ישנה נושנה, שהתחדשה בדורות האחרונים ומכה גלים. והמחלוקת היא: אם דברי חכמים, בעלי המשנה והגמרא, קדושים הם כדברי התורה והנביאים, או אינם קדושים, ואיש ישראל רשאי לקיימם ולא לקיימם כאות נפשו. מספר האנשים, שאינם מקבלים את דברי תורה שבעל-פה מצער הוא בעיר. רק בני משפחות מספר, אולם הם עומדים על דעתם בתוקף ועושים להם נפשות. בני העדה קוראים להם אפיקורוסים (שכני מבטא: \"אפיקורוסים\" בפ\' רפויה), והם עצמם קוראים לעצמם – אנשי התנ\"ך. ויש ומחלוקת זו נטושה בין קרובים וגורמת לפירוד הלבבות ולסערה שאינה פוסקת.

אפירקורוסים אלה נזהרים מאד למלא את הכתוב בתורה. הם גם יודעים היטב את התורה ומרבים ללמוד בה. מעשה באפיקורוס אחד שהיתה לו חנות של קמח. נמצא עכבר – \"מחוץ לכבודו\" – בין שקי הקמח. קם ושרף את כל השקים ואבד את כל הונו. אולם כשמגיעים לתפילת \"פטום הקטורת\" – יוצא האפיקורוס מבית הכנסת ואינו רוצה להתפלל תפילה זו שדברי משנה היא. תפילין של ראש נוהגים אפיקורוסים אלה להניח בין העינים ממש (\"ולטוטפות בין עיניך\") ולא על הראש, ותפילין של יד על היד ממש (\"והיו לאות על ידכה\") ולא על הקבורת. את השבת מקבלים הם יחד עם כל היהודים ומזמרים \"לכה דודי\". אולם כשמגיעים ל\"במה מדליקין\", מלעיגים הם ומלעיזים ויוצאים מבית הכנסת. את הפסח הם שומרים שבעה ימים ולא שמונה, וביום השמיני לפסח אוכלים חמץ, בסוכות יושבים שבעה ימים ולא שמונה, ואף את ראש השנה חוגגים יום אחד ולא יומיים.

ויש בינהם דרשן גדול אחד, ר\' ניסן בר צדי, זקן בן תשעים הננו היום. ראש לכת האפירוקוסים והיה נואם ברבים \"למה אתם עוזבים את משה רבנו, שהיה אדון הנביאים ואשר דיבר את השם פנים אל פנים ואשר עליו נאמר \"ולא קם כמשה\". ואתם הולכים אחרי איזה ר\' ישמעאל או ר\' חנניא, שאין איש יודע מי הם ובמה כוחם? אולי שקרנים הם, ואולי סתם יהודים? איך תעיזו להשוות את הביי ואת רבא. שלא עמדו על הר סיני והאלהים לא נגלה אליהם, לישעיהו הנביא או לנביא יחזקאל? מה לתבן את הבר? עזבו דברי בשר ודם ולכו בדרך הישרה אשר צוה אותנו האלהים על ידי משה עבדו ועל ידי נביאיו הקדושים\". וכו\' וכו\'. גם ישיש-דרשן זה היה בין העולים לארץ, הוא ובנו ומשפחתו, ואף הם עתה בשכונת בוכריה.

ונואם אחר מבין נואמי האיפוק ורוסים היה נושא את משלו ואומר: \"דברי חכמים למה הם דומים? לשוק. יוצא אדם לרחוב ורואה לפניו שוק מלא פירות. כל פרי – נחמד למראה ותאוה לעיניים. יש לו כסף – קונה הכל, אין לו כסף – איננו קונה כלום. רוצה קונה מין זה ורוצה – קונה מין אחר. היום קונה הרבה, מחר קונה מעט. כי על כן – שוק הוא. זלזול במידות אין כאן, אולם בחירה יש כאן. איש לפי טעמו ויכלתו באותה שעה. מה שאין כן דברי תורה ודברי נביאים. שכולם ברורים וכולם קדושים וכולם נאמרו מגבוה וכולם חובה הם ואין לשנות בהם כמלוא נימה\".

והחכמים רודפים את האפירוקוסים ואומרים כי \"אן להם חלק לעולם הבא\" והמלחמה נטושה. ויש בני העדה המצטרפים לאפירקורוסים. ויש בני אפיקורוסים החוזרים בתשובה. אולם בתי כנסיות לחוד לא הקימו האפיקורוסים והרי הם מתפללים יחד עם כולם. שמרה העדה מאד, מתוך אינסטינקט מיוחד של קיום עצמי, שגם המחלוקת העצומה הזאת לא תפורר את שלמותה וכי בית כנסת אחד יכיל בקרבו את השלמים והמסורתיים יחד עם השוללים והמתפרצים, על אף כל ההבדלים הדתיים והמחשבתיים העמוקים שביניהם. כך היה הדבר באורמיה וכך הוא גם בארץ-ישראל.

מעשה בעלילת-דם

היה הדבר כעשר שנים לפני מלחמת העולם הקודמת. שכני היה אז ילד בן שבע. והוא זוכר את המהומה עצמה אשר קמה אז בעיר, אולם את פרטי הדבר שמע אח\"כ לא פעם מפי הגדולים. היה אז באורמיה יהודי אחד ושמו משיח בן באטו. הוא כבר איננו בין החיים. והיהודי הזה השכיר דירה לדייר יהודי אחד שבא מעיר זרה. רצה בן-באטו שהדייר יפנה את הדירה לפני חג הפסח ולא רצה הדייר להשאר בלי דירה בערב החג. והיתה מריבה ביניהם. והיו מכות. ורצה האיש בן-באטו להכריח את הדייר לצאת מביתו. כעס הדייר מאד והחליט להתנקם בו ובקרוביו שתמכו בו. יצא החוצה וצעק בשפת הנכרים, כי הוא רוצה לעבור לאיסלאם, וכי היהודי ההוא, משיח בן-באטו, – בעל הבית שהוא דר בו, שחט ילד נוצרי ולקח מדמו ושם לתוך המצות.

שמעו הגויים את הדבר הזה ושמחו מאד. הם כבר מזמן חיכו לעלילה כזו ופה יהודי עצמו מעיד על יהודי. התאספו בהמון והחלו להתנפל על בתי היהודים ועל החנויות. הרגו יהודי אחד יפצעו יהודים אחדים ושללו שלל רב – באו אנשי רחמים, מהממשלה, ופיזרו את המכים. הם העמידו שוטרים ברחובות. הפרידו בין היהודים ובין המוסלמים, הבריחו את המתנפלים מן הרחובות והקימו את השקט.

אולם הסכנה לא חלפה. נפוצו שמועות, כי הגויים מתכוננים להתנפל שוב. הופיעו מסיתים במסגדים והחלו הכנות. נתאספו היהודים והחליטו לדבר על לב הדייר שיכחיש את דבריו ויסיר את העלילה. הלכו שלוחי העדה לדבר אתו. אמרו לו, הלא אנשים אחים אנחנו, איך תאמר להמיט אסון על כל העדה, בדברי השקר שבדית מלבך. וכלום בשל כעסך על איש אחד תביא כליה על עדה שלמה? אולם הוא לא אבא שמוע. \"אני כבר מוסלמי – אמר – ואני יודע את אשר עלי לעשות. אם יהודי זה יכול לגרש אותי מן הדירה שלי לפני חג הפסח, אעקור מן השורש אותו ואת כל התומכים בו ולא יישאר אף יהודי אחד בעיר\".

ראו אנשי העדה כי כן, שלחו לקרוא לאשתו ואמרו לה: כך וכך, בעלך יצא לשמד וגם העליל עלילה שפלה העלולה להביא סכנה על כל העדה. ניתן לך סכום כסף לכלכלתך וניפטר מבעלך, ואת אל תגידי לו מטוב ועד רע.
ואח\"כ שלחו שלשה אנשים מטובי העדה אל הדייר ההוא. הביאו לו מאה טומנות (כל חמשה טומנות – לירה זהב). היה זה אז סכום גדול. ואמרו לו: קח את הכסף הזה וחזור בך. אבל הוא לא רצה לשמוע ועוד החל לקלל את הדת היהודית.

היה בן השליחים עשיר אחד ובן תורה ומשכיל גדול. והוא היה גבור חיל. ויהי כי שמע את דברי הנאצה האלה ויקם ויתיר את החגורה מעל מתניו ויזרוק אותה על צוארו של הרשע ויתן את הקצה האחד בידי חברו ואת הקצה האחד משך בידו ויחנקהו. 
ויודיעו בעיר, כי מת אחד גדול. מיד סגרו היהודים את חנויותיהם ויצאו כולם לבית-הקברות ויחפרו בור עמוק חמש אמות מחוץ לגדר בית-הקברות ויטמנוהו שם.

וסכנה גדולה הוסרה מעל העדה.

קבורת השיך עבדולה

באורמיה ישנם ארבעה בתי-כנסיות. והגדול שביניהם הוא הנקרא על שמו של המולא משה, הוא משה הרופא, אביו של הרופא המפורסם והיהודי הכשר והנאמן, שיך עבדולה.

היה הרופא שיך עבדולה המכובד בין רופאי העיר. והיה אהוב על היהודים ועל המוסלמים כאחד. שנה-שנה היה מקבל מתנות מחצר המלך. בימי ילדותו של שכני היו מספרים, כי אחת מבנות המשפחה של השיך עבדולה לוקחה פעם לארמון המלך לאשה. ועל כן שמר לו המלך חסד. מי יודע, אם זו אמת? בכל אופן היה השיך רופא יהודים ורופא מוסלמים וחביב על כולם. ואם כי המוסלמים בעיר שונאים את היהודים ומבקשים תואנות להתנפל עליהם, אהבו מאוד את הרופא הזה, את שיך עבדולה. והוא השיך, היה מתפלל תמיד בבית-הכנסת אשר על שם אביו, המולא משה.

לפני שנים אחדות נפטר השיך. התאספו המוסלמים ואמרו: הלא כמו אחד משלנו היה, כמו אב שלנו, הוא ריפא אותנו ואנחנו אהבנו אותו, לא ניתן שיקברו אותו היהודים בבית הקברות שלהם. והיהודים אמרו: יהודי כשר היה ואנחנו מחויבים להביא אותו לקבר ישראל כדת וכדין. פרצה מריבה גדולה והיתה סכנה. הלכו לממשלה. אמרה הממשלה: חכו עד מחר בבוקר ובלילה אל תריבו.

בלילה נתנה הממשלה שומרים ליהודים, והיהודים קברו אותו בחושך ובהסתר.
ולא נודע לאיש דבר.

שמאי ועבדי

היו באורמיה הרבה יהודים גבורים, בעלי חוזק לב ותופשי נשק. לא רק עתה, כשיש רשות לכל יהודי לשאת נשק, כי אם גם אז, כשהיה אסור ליהודי לחגור חרב, אז חגרו חרב בגניבה. אבל היו בעיר שני גבורים שהתעסקו בגבורתם. שם האחד שמאי ושם השני עבדי. שניהם היו חיילים תורכיים ושניהם זריזים מאד ובעלי גבורה עצומה וכל המוסלמים היו מפחדים מפניהם.

שמאי היה אוהב ישראל גדול. ואם כי לא היה בא לבית-הכנסת להתפלל ולא היה זהיר במצוות, היה מגן על היהודים בכל עת צרה והיה עושה הרבה טובות. הוא לא היה שותה לא יין ולא עראק, ורק בשבתו בין המוסלמים היה משים עצמו שכור, אבל היה זהיר מאד לא להיות שכור באמת. רק לפעמים בשבתות היה שותה מעט ואז היה מכה את המוסלמים מכות רבות.
פעם, בראשית המלחמה העולמית, היה הדבר, באו הרוסים ודרשו להסיר את הדגל התורכי מעל העיר. אמרו שני הגבורים היהודים, שמאי ועבדי, שהיו שניהם חיילים תורכיים: זה בלתי אשרי. אנחנו לא ניתן להסיר את הדגל התורכי מעל העיר הזאת. רבו אתם ולא יכלו להם. לבסוף גברו הרוסים ולקחו בשבי הרבה תורכים. אז לוקחו בשבי גם הרבה יהודים נכבדים, שהיו נתיני תורכיה. בינהם גם הרופא שיך עבדולה. אם כי לא היה נתין תורכיה, אולם חתניו, לוקחי בנותיו, היו נתינים תורכים. אז לוקח בשבי גם הגבור שמאי.

אחרי כן באה השמועה, כי הרוסים תלו הרבה מן השבויים וגם את שמאי תלו ברוסיה. ותתאבל העדה עליו מאד מאד, כי היה גבור חיל ואוהב ישראל, ועבדי נשאר בעיר, והיה במאסר. ובחג המוסלמים, כשהמתגודדים נהוגים לפצוע את עצמם בחרבות ובסכינים, הם יוצאים לבתי הסוהר ומשחררים את האסורים. (עתה אסור הדבר. עתה מותר למתגודדים להתאסף במסגד ולהתאבל בשקט, כאשר מתאבלים היהודים, להבדיל, בט\' באב. אולם אסור להם להתגודד בחוצות בחרבות ובסכינים. אבל לפני כן היה המנהג כן). הלכו ושחררו גם את עבדי.

ועבדי היה מתעסק בהברחם מכס. היה לו מאוזר וחרב ושש-שבע מחרוזות של כדורים והיה זריז מאוד. הכל הכירו אותו. רבים אהבו אותו, אבל גם רבים שנאו אותו, ורבים הלשינו עליו. פעם, בערב ט\"ו בשבט, הל לקנות פירות לכבוד החג. ובשובו מן השוק אל מפתן החצר שלו, עם פירות הארץ ביד, פגע בו כדור ומת.

ולא ידוע, אם הרג אותו נוצרי או הרג אותו מוסלמי. לא ידוע.

מאורמיה לירושלים

ואם כי רחוקה אורמיה מארץ ישראל, ועתון עברי, או עתון יהודי באיזו שפה שהיא, לא הגיע מעולם אל העיר ואת השם ציונות לא שמע שכני עד ימי המלחמה העולמית – רבים הגעגועים לציון בקרב העדה ונאמנים הקשרים עם ארץ-ישראל בכלל, ועם ירושלים בעיקר.

בכל יום ב\' ויום ה\', בהתאסף הקהל לבתי-הכנסת להתפלל, סובב הולך הגבאי בשעת תפילת \"ובא לציון גואל\" את כל בית-הכנסת עם קופה של צדקה ביד. וכל יהודי נותן את נדבתו כמדת יכלתו לטובת ארץ-ישראל, וגם מכספי העליות מנכים את משכורתם של החזנים והשמשים ומלמדי תינוקות והשאר קודש לארץ-ישראל.

ופעם לשנתיים או לשלו שנים בא המשולח מירושלים ולו מוסרים הגבאים את הכסף השמור בידיהם לטובת עניי ארבע הארצות (ירושלים, חברון, צפת וטבריה). ואם המשולח איננו שבע רצון ו\"עושה מריבה\", סובבים הגבאים את בתי היהודים בעיר, מאספים עוד כסף ומוסיפים לו. ולתלמיד-חכם שבא מארץ-הקדושה מתיחסים בחיל ורעדה ומשתדלים למלא את כל משאלותיו. וכשהוא דורש בבית הכנסת, באה כל העדה לשמוע, אחד לא נעדר.

משולח זה מביא איתו גם ספרים למכירה. ספרי תנ\"ך וספרי תפילה ולוחות השנה בשביל המוני העם. והוא גם מביא ספרי גמרא ומדרש וחדושי הלכה בשביל החכמים ויודעי תורה. ואם יש מחלוקת בבית-הכנסת תובא המחלוקת בפני הת\"ח שבא מירושלים והוא פוסק. 
ואיש עשיר וצדיק כי תשיג ידו ויעלה לארץ-ישראל לבקר את ארבע הארצות ולהשתטח על קברות האבות ועל קבר ר\' מאיר בעל הנס ועל קברו של ר\' שמעון בן יוחאי ועל קברו של שמעון הצדיק ויתפלל ליד הכותל המערבי בירושלים וישוב אל העיר ויכובד על כל העדה ויקרא שמו שיך. אם רק עד בגדאד יגיע וישתטח על קברו של הנביא יחזקאל ויקרא חצי-שיך, אולם אם יגיע עד ארץ-הקודש ויעלה לירושלים – ויכובד מאוד ויקרא שיך שלם. כזה היה הרופא שיך עבדולה, כזהו עתה העשיר שיך-ראובן ורבים כמותם.
אשרי האיש שזכה לכך.

וכשפרצו הפרעות – בשנת 1918 – ודם ישראל נשפך באורמיה כמים ובשורת הגאולה הגיעה ועלית בני אורמיה החלה – היו כל העינים נשואות לירושלים. כמאה איש עלו אז בבת-אחת. הדרכים היו בחזקת סכנה וכסף לא היה אתם, אולם קהלות היהודים אשר בארצות המעבר תמכו בהם וסדרו את מסעותיהם. וכה נסעו מאורמיה לשושן ומשושן לבגדאד ומבגדאד לבומביי אשר בהודו ומבומביי למוסקט וממוסקט לעדן ומעדן לקנטארה ומקנטארה לירושלים. שנתים ימים נמשכה הנסיעה הזאת והיו רבים שחלו בטלטולי-הדרכים והיו שמתו. אולם איש מהם לא רצה להשאר בערים אשר התעכבו בהן בדרכם, וגם בבואם לארץ לא רצו להשתקע בשום מקום מלבד ירושלים. רק שליחי ההנהלה הציונית אשר קבלו אז את פניהם וטפלו בסדורם דברו על לבם כי כל אדמת ארץ ישראל קדושה היא, ואחדים מן העולים נאותו להם לחפש עבודה גם מחוץ לשערי ירושלים. אז נפוצו עולי אורמיה על פני הארץ הלא הם בני עדת-התרגום אשר בבוכריה ובסנהדריה בירושלים ואשר בנוה-שאנן בתל-אביב ובשכונות אשר בצפת ובמושבות אחדות ביהודה.

בירושלים בליל החורבן

ובליל תשעה באב עליתי לירושלים לבקר את בני העדה המיוחדת הזאת, לראותה בשכונתה ובבית-הכנסת שלה, ולבחון ברבים את פרטי העדויות שקבלתי מפי שכני הטוב.

מצאתי בית-כנסת חדש, מרווח ויפה אשר הספיקו בני אורמיה לבנות מכסף עבודתם, והם פועלים כולם, ומרביתם – פועלים מחוסרי עבודה המקבלים את מנת עבודתם הזעומה בלשכת העבודה, לפי תור ההסתדרות. באפלת בית-הכנסת ישבו על הרצפה לאור נרות שעוה קטנים, צפופים כולם יחד, כל העדה כולה, זקן ונער וטף, שלומי-אמונים שומרי המסורת כולה, וגם אנשי התנ\"ך \"אשר דבר אין להם עם הגמרא\". בני העליה הראשונה אשר לפני עשרים שנה וילדים אשר נולדו בארץ.

הנה כאן גם החכם ישי, המכובד על כל העדה, הנה גם החכם עמנואל בנו של הנואם הישיש ר\' ניסן בן צדי \"ראש אנשי התנ\"ך \". – האב עצמו כבר זקן מאד ואינו יוצא מן הבית – הנה גם החכם בנימין מאותה הכת, והנה עדה גדולה סביבם, בנאים וסבלים וחוצבים ועושים בכל מלאכה. לפני כל אחד מהם מגילת איכה וקינות בעברית כזו שלפני, היא הוצאת וינא של השנים האחרונות, אבל \"מלוקט מס\' חמדת הימים לפי נוסח קונשטנדינא ואיזמיר\" והם מסתכלים בספרים העבריים הללו אשר לפניהם ושומעים לקריאתו רבת הנכאים של החזן, הקורא לפניהם ארמית. אף הוא החזן מביט בספר הקינות העברי וקורא ארמית. קורא כאילו מתוך הכתב, אבל לפניו אין כל כתב ארמי, כי איננו בנמצא. מפי הזכרון הוא קורא. כל התרגום הזה הוא – תורה שבעל פה, חקוק בזכרונם של החכמים ויודעי קרוא ונמסר מדור אל דור, איש מפי איש בימי הילדות, צמוד ודבוק אל הנוסח העברי.

הנה הוא כאן נפרד מעל הנוסח העברי ונקרא בפי החזנים-החכמים פסוק-פסוק בקצב המקור ובטעמי הקריאה ובלבביות מזעזעת, כשכל איש ואשה מבין היושבים על הרצפה מבינים כל מלה ומלה. כי שפת אמם היא הארמית הזאת, אשר המלים העבריות – ציון, ירושלים, משיח ה\' – מנצנצות בה בנרות הללו באפלת בית הכנסת. גמרו איכה ועברו לפזמונות הקינות. אף הם בארמית ואף הם בעל פה לפי הזכרון. ולמחרת היום – גם מדרש איכה ואגדות החורבן, ואף הם ארמית ואף הם לפי הזכרות בלבד – ספרות שלמה וענפה הנשאת מארץ אל ארץ ובדורי דורות מאות מרובות מאד בשנים, מקושרה בקצב ומסויגה בטעמי נגון ושמורה וחתומה כולה כבמבצר איתן בתוך גנזי הזכרון של שכני אלה, החונים והבנאים והחוצבים אשר לפני.

וכאשר תמו התפלות והנרות הקטנים והמועטים שהיו פזורים על הרצפה כובו והעדה כולה נשארה שרויה באפלה, הרים החכם את קולו והכריז, כי הלילה הזה מלאו אלף ושמונה מאות ושבעים ואחת שנה לשריפת בית מקדשנו ולחורבן עיר קדשנו ולגלותנו בין הגוים – וגעה בבכי. ולשמע ההכרזה המוטעמה והבהירה והמפילה אימים הזאת פרצה כל העדה בבכי מר קורע לב, שבמשך רגעים מספר לא ידע הפוגות.

\"על שריפת בית מקדשנו ועל חורבן עיר קדשנו ועל גלותנו לבין הגויים\".