מאורמייה לירושלים
מהלך שלוש שנים
סיפר: עובדיה ידידיה
רשם: עמנואל בר-חיים
ארכיון יד בן-צבי, תיק 6/2/1/1
פורסם ב'פעמים' מס' 5, תש"ם 1980, עמ' 87-93
מובא באתר נאש דידן באדיבות מכון בן-צבי
נולדתי בגבר אנאטוליה, ליד אורמייה, על גבול תורכיה ואיראן. סביב גבר הרים גבוהים ואין בהם מעבר לאוטו או לעגלות, אלא רק לסוסים ולחמורים. הישובים היהודים באיזור זה היו (בסוגרים מספר המשפחות): בשקלה (150-170), גבר (40-50), אורמייה (250-300), צלמאס (150), דלימאן (50), נרדה (150), שנו (80-90), צבלה (200), מיונדב (80), סקס (סרקס) (100), בוקן (60-70).
היהודים ברובם הגדול היו סוחרים, רוכלים, בעלי כרמים, שדות וכבשים. הערים הללו חדשות בערך והיהודים שבהם מוצאם מכורדיסתאן. השפה ארמית, שפת התושבים: כורדית, תורכית וארמנית. בתי הספר – חדרים. למדו להתפלל. ספרים התקבלו מבגדאד ומירושלים. הקשר עם ארץ-ישראל באמצעות שדרי"ם. בזמן הכרזת 'החוריה' ('החופש', כלומר: הפיכת התורכים הצעירים בסוף העשור הראשון של המאה) פורסמו מודעות על איסור העלבת הדתות. מצב הביטחון היה לא-רע באופן יחסי. הנשים ההרות היו נרשמות במיפקד לשם תשלום מיסים ולשם הוצאת תעודות.
בשנת 1914 התחילו לגייס את היהודים. גוייסו כל הצעירים מגיל 18 עד 25-26, בגיוס השני עם המלחמה גוייסו עד גיל 45. דודי התקשר עם הקונסול התורכי (בתורכית שבנדר) באורמייה (פרס) לשם העברת דואר בלי תשלום, כדי לא ללכת לצבא ולא להפסיד את מיסחרו בין תורכיה לאיראן. הוא היה מבריח צבע לפרס – בניגוד לחוק. כשפרצה המלחמה הקיפו הרוסים שהיו באורמייה את הקונסול התורכי ורצו להוריד את הדגל. הקונסול עמד להיכנע אבל האחרים התנגדו וגם דודי התנגד וירה ברוסים. בסוף נכנעו. הרוסים תלו את הדוד יחד עם 12 חאג'ים מוסלמים ואסרו עוד 4 יהודים נתיני תורכיה והגלו אותם לסיביר. בלילה נסוגו הרוסים, התורכים באו ושיחררו את האסירים. כעבור חודשיים חזרו הרוסים וכל היהודים נתיני תורכיה, ומשפחת עובדיה אתם, ברחו את מעבר לגבול התורכי, לכפרים של אנאטוליה. זה היה בחורף. בקיץ התקרבה המלחמה לאנאטוליה. עזבנו את גבר עם כל המשפחות, רכבנו על חמורים ועל סוסים ועל פרדות, את הרכוש השארנו, חוץ מהמזומנים. הרוסים נכנסו העירה, שרפו את בית הכנסת. את אם-החזן, בת 100, שרפו יחד עם ספר התורה.
כל היהודים באו תחת חסותו של סעיד אתה, שיח' כורדי בנווציאה, בכפרים שונים שבין ההרים. נשארנו שם חצי-שנה עד שנה, ושוב התקרבה המלחמה. מאורמייה ברחו רק הגברים, אבל מאנאטוליה ברחו כולם מפחד הרוסים, שהתנהגו באכזריות רבה. כדי להיפגש עם אמי, שנשארה באורמייה עם ילדיה הקטנים, החלטתי לחזור אליה. לבשתי קרעים והלכתי כ-12 יום מנווציאה לשנו ומשנו לנרדה ומשם לאורמייה. הגעתי הביתה בלילה אל בית אמי, ומצאתי אותם מחוסרי-כל. בבוקר דפקו על הדלת ודרשו שאופיע לפני סוחר ארמני בשם חוסרוב. הופעתי לפניו וראיתי כי החנות שלו מלאה אנשים. הוא הושיב אותי על ידו ושאל על האב והאחים. אז קם ארמני צעיר והושיט לי את ידו ושאל עם אמו ואחיותיו, שהיו בשבי התורכים. הציעו לי להעביר אותן את הגבול. עניתי שהן נמצאות תחת שמירה מעולה וזה אפשרי רק אם הרוסים יתקדמו פתאום. שאלו אותי הרבה דברים ועניתי רק מעט. קיבלתי ממנו 10 טומן, ומאז לא בא אף אחד להטריד אותי. בינתיים התקרבו הרוסים לנווציאה. המשפחות ברחו הלאה לצד מוצול. לפי הידיעות שנתקבלו מעיראק החל רעב בין הפליטים. כתבנו לאבי ולאחי הבכות שיחזרו. הם התחילו לחזור בחורף, בשלג קשה, והספיקו להגיע עד נרדה, יחד עם הצבא התורכי המתקדם. אחר-כך נסוג הצבא וגם הם חזרו אתו מהלך של יום אחד, ושם נהרג אחי הבכור מכדור טועה ואבי חזר לנרדה. בינתיים פרצה המהפכה ברוסיה, הרוסים עזבו את החזית והשאירו את הנשק שלהם לארמנים. גם הצרפתים המציאו להם נשק. היו מלחמות בין הפרסים לארמנים על השלטון באורמייה. הקרבות נמשכו שלושה ימים והפרסים נכנעו. כנופיה של ארמנים רצחה ושדדה את היהודים ואת המוסלמים ולא נגעה בכורדים. ראש הכורדים ישמעאל קרא למר שמעון ראש האשורים לבוא אליו בתור אורח בצלמאס, וכטוב לבם במאכל ובמשקה ירה בו ובידידיו, כ-150 נוצרים אשורים, שומרי ראשו. למחרת עלו הנוצרים והארמנים על כורדיסתאן למלחמת-חורמה, הכורדים התחילו לברוח ורבים מהם נהרגו. היהודים, כ-80 משפחות, התאספו בבית-הכנסת בצלמאס, הארמנים והנוצרים הקיפו אותם, ערכו חיפוש אצלם ואחר כך שרפו את בית הכנסת באש עם כל האנשים, הנשים והטף שבתוכו. ראשי האשורים הצילו את היהודים שלא היו בבית הכנסת. המהומות נמשכו כ-9 חדשים.
כשאבא הגיע לאורמייה החלטנו לעזוב את הסביבה ההיא. זה היה כבר בשנת 1919 בינתיים התחילו להגיע ידיעות על ארץ ישראל ושמועות שקיימת ממשלה יהודים עם מלך יהודי ושמו הרברט שמואל. מאורמייה יצאנו באוניה על האגם אורמיים והגענו למרגה באיראן. כל שבועיים היו יוצאות משפחות אחדות. נשארנו כשבועיים במרגה, שכרנו עגלות ונסענו משם דרך ההרים בכיוון סרקס, מהלך חמישה ימים. נודע לנו שקבוצה של 25 משפחות בערך שעברה לפנינו נשדדה על-ידי שודדים עד הכתונת שלעורם, וזה היה זמן המרד העיראקי נגד האנגלים. בראש המרד עמד שיח' מחמוד הכורדי (שיח' מחמוד בן שיח' סעיד באראזאני, שמונה תחילה למושל סלימאניה ואח"כ מרד בבני בריתו הבריטים). נשארנו בסרקס 6-7 חודשים, משפחות אחדות החליטו לחזור, אך הרוב גמר אומר למות ולא לחזור מהדרך. היינו 22-25 משפחות. לא היה שם שום ועד. ראש העדה, יום-טוב הסוחר, היסס לשלוח אותנו לדרך, והחלטנו לעבוד מסביב דרך המדאן, מהלך חודש ימים בעגלות, במקום הדרך הקצרה בהרים, מהלך שבוע עד סלימאניה בעיראק. בדרך להמדאן היתה שמירה ממשלתית וצריך היה לשלם באש-חרג'י (מס גולגולת) בכל כפר וכפר. בינתיים בא כורדי אחד לסוחר יום טוב והבטיח לו להעביר אותנו בשלום עד סלימאניה. נסענו מהלך יום וחצי. היה שם כורדי אחד בכפר בנה ושמו המטטלה. ביום שישי אחר-הצהריים נגש השודד המטטלה אל מורה-הדרך שלנו ודרש שימסרו לו את כל הבהמות, לכל הפחות למשך שבועיים, בשביל להכין עצים לחורף. בעל הבהמות הלך אתו ואנחנו היינו בבית-קפה בדרך. מורה-הדרך כאילו הסכים למסור את הבהמות ויחד עם זה נתן לנו הוראה לצאת לדרך בלילה ולהשגיח על הילדים שלא יבכו למען לא ירגישו שאנו בורחים. נסענו כל הלילה בשבת עד 12 בצהריים, וכאשר כבר עברנו את הגבול יכולנו לרקוד ולשמוח. ישבנו ליד כפר כורדי, קנינו אוכל והרתחנו תה. בשתיים בצהריים ישבנו, הכורדים מימיננו ומשמאלנו, מסרנו להם את סיר הלבן והם המשיכו לשבת. שאלנו אותם למה הם שומרים עלינו, ענו, לבל יאונה לנו דבר. לננו שם ואחר-כך שלחו אותנו בשלום והגענו לסלימאניה. שם יצא חוק כי לזרים מותר להישאר במקום 10-12 ימים. נשארנו שם חודש ימים. הגענו לסלימאניה 12 משפחות. שכרנו חמורים ב-3 לירות, ושמענו את הכורדים אומרים, כי בלילה ישדדו אותנו. בתירוצים שונים קיבלנו את כספנו בחזרה ושבנו העירה. המשטרה באה ואמרה לנו: אם יצאתם – החוק אוסר עליכם לחזור. לא יכולנו להוכיח את כוונות הכורדים. דחינו את הנסיעה למחר. שכרנו חמורים עד כרכוך. המשטרה הטילה על מורי הדרך את האחריות לשלומנו. הלכנו לצ'מצ'מה בדרך המלך. נשארנו שבועיים בכרכוך, משם שכרנו בהמות עד קפרי, משם יש רכבת-משא עד בגדאד. בבגדאד שלחו אותנו באונייה לבצרה. הועד של בצרה טיפל בנו. היינו כארבעים משפחות, סידרו את האשרות ושלחו אותנו באונייה לבומביי. לפנינו היתה קבוצה אחרת של 30 משפחות.
נשארנו כשנה בבומביי, מפני שנתקבלה מהארץ דרישה לא לשלוח מחוסרי-אמצעים. במשרד דוד ששון עשינו שביתת-שבת, שישלחו אותנו ארצה. מהארץ הגיעו ידיעות על חוסר-עבודה, ורבים רצו לחזור לבגדאד, אבל אבא לא הסכים לחזור. מבומביי נסענו לכלכותה, שהינו בה שבועיים עד שסידרנו דרכונים פרסיים בעזרת נכבדים יהודים (השופט עמנואל כהן). מכלכותה נסענו לקאראצ'י עם אשרה לדמשק. לקחנו כרטיס-אונייה לעדן. באונייה היו 1800 עולי-רגל. בעדן לא נתנו לנו לרדת, והיתה סכנה לנסוע עם המוסלמים לחאג': בינתיים נודע שאנחנו יהודים, אבל היחס אלינו היה טוב.
הגענו לג'דה. הורידו אותנו להעמידו בצד. הקצין התורכי שאל אותי מי ומה אני. סיפרתי לו את כל התלאות שעברו עלינו. הקצין התרגש והתחיל לבכות ולנחם אותנו, כיבד אותי בקפה ואיחל לנו כל טוב. עולי-הרגל ההודים שמרו עלינו ולא רצו למסור אותנו לידי הערבים. למחרת הביאו אותנו לג'דה לקחו אותנו למשטרה והפקידו עלינו שומרים. קצין אחד רצה להכניס אותנו לחורבה הרוסה והתנגדנו לכך. היה שם חואג'ה אחד היודע עברית, ארמני מארץ-ישראל, וחשבנו אותו ליהודי. שוטר אחד הביא אותנו ליהודי, מרכוס שמו, ספרדי מאדנה או מאיזמיר. בדרך הכניס השוטר כדורים לרובה שלו והייתי בטוח שעומדים להוציא אותי להורג. בערב שלח הקצין לקרוא לארמני שיקח אותנו לביתו. קנינו פחמים בעד 8 גרוש. היהודי מרכוס סיפר את כל העניין לאשתו והיא קיללה אותו ועודדה אותו לעזור לנו. בלילה הלך היהודי לקימקאם (תוארו של המושל המקומי) והמליץ עלינו. בבוקר הוא בא אלינו עם בתו והזמין אותנו אליו. הורדנו את החפצים ובערב בא עם עגלה והביא אותנו אליו, כיבד אותנו יפה, באוכל ובמים.
נשארנו בג'דה 8 ימים. מרכוס בא בדברים עם השריף וכעבור 8 ימים, כאשר היתה אונייה, שילמנו את כל הכסף שהיה לנו, 150 רופיות, שעון ומזרון, ובאנו באונייה לסואץ. בידי הודי אחד הפקדנו 200 רופיות והוא החזיר לנו אותם. בסואץ סידר הועד אשרות לארץ-ישראל, נסענו דרך קנטרה והגענו לירושלים בתמוז תרפ"ב.
(ארכיון יד בן-צבי, תיק 6/2/1/1)