מוקדש באהבה לזכרם של סבא יעקב וסבתא-רבא סולטן
בתוך העם שלנו, בין כל עדותיו, קיימת עדה קטנה ועלומה, עם שורשים מרתקים. לעדה הזאת קוראים נאש דידאן, שזה בארמית: "האנשים שלנו". זכיתי להיות בת לשבט הזה, מצד אמי.
מהרגע שאני זוכרת את עצמי, בכל פעם שאני נשאלת למוצאי, אני נתקלת בסדרת שאלות וקושיות, הרמת גבות, בדיקה אם אני לא מתבלבלת או חלילה, לוקה במשבר זהות חמור. "נאשדי-מה?", שואלים אותי שוב ושוב, ואז מגיע השלב הבא, שלב ההתעניינות. "אז ספרי, מה זה המוג'די הזה?". אחר-כך בא המבט הספק מבולבל ספק עולץ, שמלווה בדרך-כלל בטפיחה על השכם. "וואלה, אף פעם לא פגשתי נאשדידאני… איזה קטע איתכם". ובאמת, עד שלא פגשת נאשדידאני, לא תדע באמת מה זה פולני, ואידך זיל גמור…
מדובר בשבט יהודי קדום, מן האזור שסביב העיר אורמיה (לב-לבה של ממלכת אשור), בגבול בין איראן, טורקיה ואזרבייג'אן. הקהילה נוסדה על ידי יהודים שהוגלו לאזור בזמן גלות בבל, ועלתה ברובה לארץ ישראל בתחילת המאה העשרים ובמחציתה. בישראל חיים כיום כ-14,000 אנשים בני העדה. אחוז גבוה מהם בחולון, ירושלים וגבעתיים, והשאר במקומות אחרים בארץ. גם כאן בלוס אנג'לס ישנה קהילה די גדולה ומכובדת, וכבר הפסקתי להתפלא על כל אח או אחות אבודים שנקרים בדרכי: השכן שלי בבניין, ידיד שהכרתי בסדנת מודעות, בחורה שפגשתי בארוחת שבת אצל חברה משותפת, ואשתו של אחד ממארגני הסמינר הרוחני. בניו-יורק, בליל סדר אשכנזי למהדרין, מצאתי את עצמי יושבת מול אחותו של מנהל להקת "נאשדידאן", שתוזכר בהמשך.
שפת הדיבור של הנאשדידאנים היא ארמית 'חדשה' – "לישאן דידאן" ("שפה שלנו"). לישאן דידאן היא שפה עתיקה ושורשית, שהיתה פעם מדוברת בכל האיזור ועתה שגורה בעיקר בפיהם של מבוגרי העדה. עדיין ניתן לשמוע אותה בקרב הנאשדידאנים, אך בהחלט קיים חשש שעם פטירתם של ילידי שנות ה-30 וה-40 תיעלם גם היא. זוהי שפה מצחיקה ועסיסית מאין כמותה, עם ביטויים שלא ברור באיזה מצב צבירה היה הראש שהגה אותם. ממש כמו אחותה העברית, היא לפעמים עשירה במונחים, ולפעמים נאלצת לשאול אותם משפות אחרות (אבל סבתא שלי לאה בטוח יודעת את כולם). ואין, אבל אין אחד שלא מתחיל לעשות לי בחינה עם אחד מ-, או שני הפתגמים היחידים שהוא מצליח לדלות מנבכי זכרונו, הלא הם 'איסתרא בלגינא' מיודענו ו'איגרא רמא' ידידו.
תמיד מבקשים ממני להגיד משהו, ואני נלחמת בדחף להמציא איזה ג'יברוש, שהרי מי יידע?. אף נאשדידאני לא חושב שמישהו יבין אותו, והבטחון המופרך הזה מסבך אותנו לא אחת. (ישנה סברה לפיה מרפי הידוע מ'חוק מרפי' הוא בעצם נאשדידאני…). במסעדה בירושלים, ממש מולי ובלי לחשוד בכלום, איש אחד פנה לאשתו, ובחיוך רחב ופנים מתוקות מדבש, סינן לעברה קללות נמרצות… וגם פה באל איי, לפני שנים רבות, נכנסתי לחנות עם דודתי, ומתוך ידיעה שעם עברית צריך להיזהר, עברתי לברירת המחדל, השפה שאף אחד לא יודע! בעוונותיי, בעלת החנות התגלתה כנאשדידאנית זעפנית, שכלל לא העריכה את חוות הדעת הכנה שלי על מרכולתה. היה מצחיק לראות איך מהרוגז על דבריי, התחלפה הארשת על פניה לשמחה על מציאת דודניות פוטנציאליות חדשות. כי זאת עליכם לדעת: במקרה שאכן שני נאשדידאנים נפגשים בפעם הראשונה, השאלה הטבעית שתישאל היא "את ברון/ברת מאני הילת?", ובתרגום חופשי, מי ההורים שלך?.
המאכלים הזויים כמעט כמו השפה, וטעימים להפליא. הפייבוריטים שלי באופן אישי הם דולמה דואה, שהם עלי גפן, עלי כרוב ועגבניות, ממולאים אורז, ומוגשים חמים ברוטב יוגורט קר, עגבניות מבושלות כתושות (צ'רצ'יחה), ושום טרי כתוש. התימני האחרון שהטעמתי מהתבשיל, מסתובב עד עכשיו מתחת לבית של סבתא שלי בגבעתיים וממלמל שמות של צ'יף אינדיאני; צ'חרטמה הוא תבשיל בשר פיקנטי ברוטב פלפלים ירוקים, עגבניות ובמיה, מוגש עם אורז לבן; בפסח אנו מיטיבים את ליבנו בפשקה, שהוא תערובת של ק'ליה (בשר בקר משומר), תפוח אדמה מבושל חתוך לקוביות וביצה קשה. המהדרין מוסיפים לחגיגה גם חזרת. ועדיף לי שאפסיק עכשיו.
אנשי העדה בישראל משתדלים לשמר את המטבח, השפה וכן מנהגי חתונה עתיקים. ניסן אביב ממשפחת צפוני מעלה בכל שנה ערב פולקלור לבני העדה עם שחקנים וזמרים; בגבעתיים מתפללים בבית הכנסת "טור סיני" הנאשדידאני, שדודי אליעזר הוא הגבאי שלו; על הספסל ברחוב הראשי ניתן למצוא את הנבחרת הנוכחית של זקנות העדה. אין מקום לסיכה, ואם היה מקום לסיכה, היו מושיבים עוד זקנה; להקת "נאשדידאן", שפעלה בישראל בשנות התשעים, שרה טקסטים בלישאן דידאן; וגם ייצוג באינטרנט יש לנו: אל אתר הבית של נאשדידאן, www.nashdidan.co.il , התוודעתי לפני מספר שנים, והתיידדתי עם מקימו, אליאב אלוני. בהמשך נטל עליו פיקוד מיכה דמירל, שעשה ועושה עבודת קודש במתן מידע, תיעוד ושימור המנהגים והשפה, וקישור בין כל הגולשים. שם ניתן למצוא מתכונים, צילומים נדירים, תרגום לביטויים ואף חיפוש קרובים.
אז לכבוד ראש השנה, הרשו לי לברך בארמית: אלהא מאנטה יא שתא כולאן פאלטך בהרולה (ב"ה השנה שנצא כולנו לאור) – שנת תש"ע מלאת תשועות לכולנו, אמן!
