מכתבו של ישראל בכו"ר שבת"י הכהן לעיתון המגיד החדש, כפי שפורסם בעיתון. מכתב מרתק אשר מספר על החיים באורמיה, מצבם של היהודים מול השלטונות ויחסית ליהודי אורפה. על השכנים ויחסם אל הקהילה ועל המסורת היהודית בעיר. המגיד, יום שלישי, 8 בנובמבר, 1892 – עמוד 6.
אורמיה
לכבוד יכו' עורך "המגיד החדש!" בכל לבבי אמלא את בקשתך להודיעך דברים אחדים ממצב עמי בפרס ואם אראה כי דברי יפיקו מאתך רצון אוסיף לך לכתוב חדשות הנוגעות אל יהודי הארץ הזאת, הליכותירם וטבעם, השכלתם וחנוכם הרוחני והמוסרי.
בכל הארץ הזאת אין בית ספר אחד ללמוד בו שפות, וזה האות כי אור ההשכלה לא יחל עוד בכל הארץ המאפלה הזאת. אומללים המה כל יושבי הארץ, גם המהמדנים, אשר חפשה נתנה להם להקרא בשם אזרחים, נבערים טדעת ולא חלק להם ה' בינה. היהודי טמא ומגואל הוא להם וכל יהודי הנוגע בהם לא ינקה, ובבוא יהודי לקנות איזה דבר לח עליו להראות באצבעו אך לא לגעת בו, ואם יגע בו חלילה, אז יכוהו מכות נאמנות, ער אשר ישלם בעד הכל.
היהודים היושבים פה הם מגולי בית ראשון אשר לא עלו עם עזרה הסופר ושפתנו מעידה עלינו, כי כשדית וארמית אנחנו מדברים. עד היום אין לנו כל זכות ומשפט אזרחי, עודנו נתונים למרמס בידי הנציב: לחיות חיי עבדות או לטות מות נבלים, הוא עושה בנו שפטים כאות נפשו ורחמים לא ידע, היהודי והנוצרי כאחים יתהלכו, כי שניהם שרויים בצער. האדמה, אשר אנחנו נודרים עליה וקוברים בה את מתינו, נכריה היא לנו ואין לנו כל זכות ומשפט לקנות נחלה שדות וכרמים, בעלי מלאכות אין בינינו ורק אל מסחרינו נושאות עינינו להשתכר על לחם צר. םה נורא גורל אחי הגרים פה בין זאבי טרף! דברים אשר לא יאמנו כי יספרו באורפה עינינו רואות פה; על פי חקי המרינה חותכים יד איש ראשו, אזנו, לשונו, ונוקבים אפו, ובכל זאת העם הפראי הזה לא יקח מוסר ודרך ארץ…
מצבנו הרוחני עודנו רע ממצבנו החמרי, כי כל השכלה מוזרה לנו. אמנם התלמוד קדוש בעינינו ככל ספרי תנ"ך בלי כל הבדל, מכל דבר שאסרו חז"ל נבדל, ובכל לבנו אנחנו דבקים באמונתנו, וגם עזה היא אהבתנו לכל בני עמנו, אך בכלל אנחנו הולכים חשכים בלי בל תנועה וחיים ויאוש אכזרי יקונן בלבנו ומוסיף צער על עצבנו ורוגזנו וירבה פצעי לבנו הזבים דם, עד כי לפעמים יתנו אחינו בכוס עינם…
מצב הנשים שפל הוא אצלנו עשרת מונים ממצב הזכרים. מה מאוד מאושרות הן אחיותי באורפה כאשר ראיתין בהיותי שם, כמו גבירות תלכנה בקומה זקופה מלובשות בעדי עדיים בלי כל מורא ופחד וגם חכמות הן בלמודים שונים, ואם תשליך אף מבט אחד על הנשים האומללות בפרס תסמר שערת בשרך ופלצות תאחז.
כשפחות הן נחשבות בבית בעליהן, וכצאן תובלנה מבית אביהן, בעודן בנות ט' או עשר שנים בטרם תדענה לקרב ולרחק ובטרם התפתחו כראוי, לבית בעליהן. לכל אחת יש נזם זהב על אפה כבימים הקדמונים, ליהודי אחד שתים ושלש נשים, ואשת תצור את רעותה… הנערות לא תדענה קרוא וכתוב רק תלמדנה ע"פ פסוקי "שמע ישראל", ו"זאת התורה" וברכות חלה וטבילה ולא יותר. במקום ברכת המזון תנשקנה הנשים מפת השלחן פעם ושתים… אוכלות ושותות בידיהן בלי סכין ובלי מזלג ובלי שלחן, רק מפה פרושה על הארץ, והן ישנות על הארץ בלי מטה ובלי ספסלים… בתולה עניה או שאינה יפה אם תשב בבית אביה עד ט"ו שנים, אז אין לה תקוה עוד להנשא לאיש כי הבחורים יאמרו כי כבר עברו עליה עת דודים…
האנשים והנשים מאמינים בכל הבלי עמים אחרים, בשדים בקמיעות וכדומה. לכל איש ואשה יש קמיעות יותר מעשרים על לבו, כתפותיו, ראשו וזרועו… והנה אנחנו יחידי העיר אורטי יסדנו בית ספר לחנך לנערים על פי החכמה וההשכלה, בהשתדלות שני האנשים היקרים הגביר רחמים בן גדליהו והאברך הבחור המשכיל היקר כש"ת ר' נריהו בן ניסים, המכונה בשם יחיאה ישמאהעל. בבית ספרנו ילמדו צרפתית, פרסית ועברית וכאשר ראו זאת הצבועים המתחסדים החלו לריב בנו, כי אינם חפצים בלמוד שפות אחרות, כי בעון זה ילדים מתים והמלכות תגזור גזרות וכו' וכו'. אולם תקותנו תאמצנו כי אל שדי יהיה בעזרנו להפיץ רוח חיים בין אנשי עירנו ורק אהבה ואחוה ושלום יהיה בינינו ויקים בנו מאמר הנביא והקימותי לכם רועים ורעו אתכם בדעה והשכל.
ישראל בכו"ר שבת"י הכהן ס"ט.