מובא להלן טקסט מתוך ספר שיצא לאור ב – 1853! ומתאר מפגש עם שבט יהודי בסמוך לעיר בשקלה במזרח טורקיה.
תגליות בהריסות נינווה ובבל / אוסטן הנרי ליארד 1853, עמודים 383-384
———————————————————————————–
בני לוויתי ומשרתי היו זקוקים למנוחה, ולכן עצרתי ליום בבשקלה. כשהמשכנו במסענו, בחרנו בדרך ישירה אך קשה לואן, דרך הפתוחה רק באמצעו של הקיץ.
הלכנו בעקבות נחל קטן ונכנסנו ללב ההרים. שלוש שעות רכיבה, בעליה מתמדת לאורך גדות הנחל, הביאו אותנו למחנה גדול. העדרים היו בדרכם מטה משדות המרעה הגבוהים ונאספו יחד לחליבה בפתח האוהלים השחורים.
קבוצה של נשים כבר כרעו וישבו סביב הכבשים, שערן הארוך מקופל קפלים מתולתלים שבסופם ציציות שזורות במטבעות זהב. מטורבן גבוה בעל צבעים עליזים גם הוא מעוטר מטבעות נפלה כילה דקה לבנה אל מעבר לכתיפהן ולבגדיהן העשויים משי בוהק. הילדים רצו והתרוצצו סביב עם קערות עץ ונערה שעמדה בקירבת מקום שרה שיר עגמומי תוך שהיא מכה בקיצביות בתוף מרים.
תווי הפנים של הנשים והגברים, אשר יצאו מאוהליהם כאשר עלינו ברכיבה על סוסינו לקראתם, כמו כן השפה שבה פנו איש אל רעהו – הצביעו מיד על כך שהם לא היו כורדים. הם היו יהודים, רועי צאן ונוודים, שרידיהם, אולי, של אלו אשר עם הכהן הגדול הורקנוס הוגלו מירושלים על ידי טיגרנים במאה השניה והוצבו בסביבותיה של העיר ואן. צאצאיהם, מאתיים שנה מאוחר יותר, היו כה רבים עד ששאפור השני הרג לא פחות מ-10000 משפחות בואן לבדה.
חנינו ליד הנוודים היהודים, וביקרתי באוהליהם, אך לא יכלתי ללמוד כלום על ההיסטוריה שלהם. הם האכילו את המקנה שלהם כמו שאבותיהם עשו לפניהם באותן גבעות, ושילמו מיסים למושל של בשקלה. היו עוד משפחות רבות אחרות, רועי צאן כמותם, פזורים בהרים, כפי שהיו כשהיו מאוסים על המצרים.
Discoveries in the ruins of Nineveh and Babylon / Austen Henry Layard
Pages 383-384
My companions and servants being much in want of rest, I stopped a day at Bash-Kalah. On resuming our journey we took a direct though difficult track to Wan, only open in the middle of summer. Following a small stream, we entered a ravine leading into the very heart of the mountains. Three hours' ride, always rapidly ascending along the banks of the rivulet, brought us to a large encampment. The flocks had been driven down from the higher pastures, and were gathered together to be milked before the black tents. A party of women already crouched round their sheep. Their long hair was platted in tresses ending in tassels mingled with gold coins. From a high turban of gay colors, also adorned with coins, a thin white veil fell over their shoulders, and their flowing garments were of bright silk. The children ran to and fro with wooden bowls, and a girl standing near sang a plaintive air, beating the measure on a tambourine. The features of the women and of the men, who came out of their tents as we rode up, as well as the tongue in which they addressed one another, showed at once that they were not Kurds. They were Jews, shepherds and wanderers, of the tock, may be, of those who, with their high priest Hyrcanus, were carried away captive from Jerusalem by Tigranes in the second century of our era, and placed in the city and neighbourhood of Wan. Their descendants, two hundred years after, were already so numerous that Shapour (Sapores) II. destroyed no less than 10,000 families in Wan alone.*
We encamped near the Jewish nomades, and I visited their tents, but could learn nothing of their history. They fed their flocks, as their fathers had done before them, in these hills, and paid taxes to the governor of Bash-Kalah. There were many other families, keepers of sheep like themselves, scattered over the mountains; they were shepherds again, as they had been when they were an abomination to the Egyptians.