אורמיה היא העיר השניה במעלה אחרי טבריז הבירה בחבל אזירביידז'אן ומרחק 150 קילומטר מבדיל בינהן. הרים גבוהים אשר אין לעברם כי אם ברגל מבדילים בין הבקעה של טבריז ובין יאור אורמיה היפה; לעומת זה מדי נקרב ליאור יגלה לפנינו דרך נחמדה ומשני עבריה נטועים גנים, פרדסים וכרמים ששמם מפואר למרחוק. כאשר הגעתי לעמק הפורה הזה יצאו לקראתי ראש הקהילה מירזה עבדולה חאן וכעשרים איש מראשי העדה. התואר חאן ניתן לראש הקהלה בהיותו רופא יורש העצר הפרסי. אך הכירו את העגלה שנמצאתי בה השמיעו לקראתי מרחוק: "ברוך הבא ושלום עליכם" ואבין כי אחב"י הם, וימהרו לקראתי ויורידוני בכבוד מן העגלה ויכינו ארוחת הבוקר באחד הגנים על עשב האדמה ויהללו ויברכו את החיכ"ח המושיטה להם יד עזרה בכל עת צרה.
הדבר היה בערב ראש השנה. ואקרא לראש הקהלה לשבת אתי בעגלה והנשארים צעירים עם זקנים רכבו על סוסים מסביבנו ונבא העירה בפאר ובתרועה למען הגדיל כבודנו בעיני התושבים.
אי אפשר לדעת בדיוק את מספר תושבי העיר שיש להעריכם עד כדי שלשים אלף מהם כאלפים יהודים, כאלפים כשדים, ואיזה ארמנים ויתרם מוסלמים. אולם בכל הבקעה הגדולה של יאור אורמיה גרים כמאת אלף איש מפוזרים בכפרים ומהם כשלשים אלף כשדים (מדברים ארמית). הכשדים היו לפנים כולם מהכת הנסתורית אבל בעת האחרונה המירו רבים דתם בדת היונית הודות לפעילת הנזירים הרוסים.
המסיתים למינהם יסדו פה בתי ספר ומוסדות צבור וגם הרוסים יסדו עד היום שלשים וששה בתי ספר. מכל זה נראה כי הדת תופשת מקום גדול בחיי תושבי הארץ הזאת, ולכבוד אחינו התישבים עלי להגיד כי נשארו באמונתם העמוקה והנאמנה למורשת אבות ולדת ישראל, מכל ילדי ישראל לא נמצא אף אחד המבקר את בתי הספר של המסיתים למרות הפתויים וההבטחות המרובות מכל עברים, והדבר מצוין ביותר אם נזכיר כי בערים אחרות בפרס עלה ביד מורינו רק בעמל רב להציל נפשות מישראל מידי המורים המסיתים.
אחינו באורמיה אינם יושבים ברובע אחד בלבד. מספר הבתים העברים עולה למאתים ומספר המשפחות הגרות בהם מגיעות עד כדי 350, אולם הם מפוזרים בארבע שכונות ולכל שכונה בית הכנסת מיוחד לה. אם כי שכונות היהודים עזובות ולא תאר ולא נקיון להם בכל זאת טובות הן משכונות ישראל בשאר עדי פרס ונראה מכל כי היהודים באורמיה דואגים לתנאי הבריאות והנקיון. מלבושי היהודים אינם דומים זה לזה: יש מהם הלבושים בטלית ארוכה, אחרים לובשים בגד ארוך המקופל מאחור, ויש גם הלובשים כקורדים. הנשים אוהבות להתקשט בעדיים ובכלי זהב ואבנים טובות ויש מהן הנושאות נזמים באפן, חיי המשפחה אינם טובים בכללם מחיי היהודים בשאר ערי הממלכה. הבנות נשאות בשנת השתים עשרה או השלש עשרה ויש גם מקרים שבהם ישיאו בנות שמונה. האנשים הנושאים יותר מאשה אחת מעטים מאד.
אולם נפלא הדבר כי המדות נשמרו בעצם טהרתן והצניעות היהודית משובחת מאד במקום הזה. זה לא כביר קרה מעשה בפועלת יהודיה עניה שחטאה בהתמכרה לאיש נוצרי ותתעורר כל הקהלה כאיש אחד חברים ויגרשו את השה הנדחת אשר נאלצה להמיר דתה.
השפה השוררת בכל החבל היא שפת טורקיא, אבל היהודים ביחוסם לבינם לעצמם מדברים ארמית, ותפלות רבות מתורגמות ארמית ע"י החזן המתורגמן. אין לעדה רב אב"ד ושני השוחטים הם יורו בעניני דת ודין, וראש הקהלה עם איזה טובי העיר עוסקים בצרכי הצבור.
בעלי מלאכה מעטים בקהלה, והנה רשימה משלח ידם למשפחותיהם: 15 חרשי זהב, 80 סוחרים בגלמי צמר וארג בשוקים, 3 קצבים, 1 רוקח, 20 פועלי יד, 50 סוחרים ופועלים היושבים בטיפליס או באריוואן והמפרנסים את משפחותיהם הנשארות באורמיה, 150 נושאי סבל ורוכלים העוברים בכפרים.
זולת זה יש עוד כעשרים משפחה המביאים לחמם בעמל יום ויום. ובהם גם איזה אלמנות העובדות בהכנת צמוקים הנשלחים לרוסיה או בהקפלת גלומי הטבק הנשלח ג"כ לחו"ל. לפי זה נראה כי באמת אין בקהלה עניים המוטלים למשא על הצבור מלבד עוברי אורח שונים; אבל האמת נתנה להאמר כי הרוכלים המחזירים על הכפרים מביאים בנפשם לחמם והם נעשקים ביד בעלי חובותיהם; לפעמים נשארים הם בדרך ירחים שלמים עד מכרם כל סחורתם, למען יוכלו להחזיר את חובם ומחיר סחורתם. לגנוהם עלי להגיד כי אין בעיר אף ת"ת אחד; האבות שידם משגת לשלם שכר למוד שולחים את בניהם למלמד מולך מעצמו, ובני העניים והיתומים מתגוללים כל היום בחוצות במספר רב. בכל החדרים מצאתי 112 נערים בשעה שאפשר היה לאסוף 200 נערים מלבד הגרים בכפרים במרחק יום או יומים מאורמיה. ואלה הכפרים שיש בהם יהודים: סלמס ובו 60 משפחה, סולדוז ובו 130 משפחה, אישניו ובו 50 משפחה, סבלאק ובו 100 משפחה – כולם מדברים ארמית.
——————————–
כפי הנשמע אומרת חכי"ח ליסד בעיר אורמיה כמו גם בסנע בתי ספר לישראל, לאורמיה ביחוד עתידות רבות צפונות בתור עיר מסחר וחרושת והתפשטות ההשכלה והאומנות תוכל לרומם את מצב אחינו אשר בה.
אבל בקראנו את הידיעות על דבר אחינו באורמיה והגליל נזכרנו מה שכבר דברנו בהביאנו את הידיעות על מצב אחינו בקורדיסטאן.
זה לנו שנים רבות מאז אנו קוראים בשם תחית שפת עבר ובשם קולטורה, זה לנו שנים מאז אנו משחיתים כל חלקה טובה ומבקרים כל הנעשה ועדין לא שמנו לב למה שיש לזה בידינו לעשות ולא עשינו.
ברור הדבר כי ישנם בקורדיסטאן הפרסי והטורקי רבבות יהודים הנאמנים למסורות אבות והמדברים בשפת התלמוד, ברור הוא כי אחינו אלה נזקקים להשכלה ולתורה, ואם לא נעשה אנחנו דבר שיש בו ממש יעשו אחרים.
והנה, לו עשינו במתקנים שבהם, לו נמצאו בקרבנו אנשי לבב ומעשה בפועל, האם לא היו מוצאים בפנה הנדחת הזאת כר נרחב לפעולה לתחית שפת עבר ולעשותה לשפה מדוברת בעזרת בית הספר? ומציאת קבוץ של תושבים עברים משכילים המדברים בשפת עבר ולא גם ארמית, שפה, נעיר בדרך אגב המדוברת גם בפי הגוים שם האינה הפתרון הראשון והמעשיי היותר נאמן לשאלת תחית שפת עבר?