הצורף מהרי אררט

על העיר אורמיה, הקהילה היהודית וסיפורו של שמעון יעקבי, צורף יליד העיר. פורסם בעיתון דבר – יום שלישי, 28 בנובמבר 1972 (עמודים 7, 11) בטור "ראיון של יום חול" של אהרון מגד.

שמעון יעקבי הוא בן 73 היום. אדם גבח־קומה, זקוף, בעל הדרת פנים חמורות ושקטות. הוא נולד בעיר אורמיה — עכשיו ריזאיה — שבאזרביז'אן הפרסית. שם, לפי מסורת בני המקום, הרי אררט, חבל סוער ופראי בו נפגשים גבולות פרס, תורכיה, ארמניה ואזרבידז'אן הסובייטיות, ועיראק. חבל רב שבטים ודתות — מוסלמים־שיעיים, נוצרים, קורדים, ארמנים, תורכים, יהודים. ‭"‬מעבר להררי חושך‭," ‬אומר שמעון יעקבי.

את השפה בה הוא מדבר עם בניו, לא יבינו זרים. זהו ניב יהודי אורמיה — ניב שיש בו תערובת של ארמית עם אשורית, פרסית ותורכית. הוא עצמו יודע לדבר שבע לשונות: פרסית, תורכית, קורדית, ארמנית, אשורית, ערבית ועברית.

קור עז שורר שם בחורף. שלג וכפור, והקיץ הם ויבש. העמקים והמישורים שבין ההרים וסביב האגם המלוח של אורמיה פוריים מאד ומיושבים בצפיפות. ארץ כרמים וגני פרי ומטעי טבק, שמאז ומעולם קסמה לכובשים — מונגולים כיוונים ושבטי הנוודים. קורדים ושאחזדואנים, עדיין נודדים בה וחוסמים אותה. ועיר השוק הגדולה שמצפון היא טבריז הנודעת לתהילה.

באורמיה היתה קהילה יהודית עתיקה, בת חמש־שש מאות משפתות שחיו בגיטו, מוקפות איבה, קנאות דתית ואמונות־תפלות. נשים לא יצאו מפתח בתיחן מפחד הגויים, ועם רדת החשיכה היו הכל מסתגרים. יהודי כי נגע בפרי או בירק, אמרו כי טימאו, ויהודי שעבר ברחוב מוסלמי, היו מגדפים אותו, יורקים לעברו, לעתים קרובות פוגעים בגופו. היהודים חיו תחת חסות השאח, השלטון; ונציגו בעיר, השוטר, היה מגן עליהם, אם במצוות הממונים עליו ואם בשכר שוחד־הכסף שקיבל. אבל שלטונות נתחלפו לעתים קרובות, ובכל חילופי־שלטון ,מרד, התקוממות — היו היהודים קרבנות ראשונים.

היהודים היו צורפים וסוחרי־בדים־וצמר. עם מרכולתם היו נודדים על פני הכפרים והערים שמסביב. שמעון יעקבי הוא בן למשפחת צורפים מדור־דור. סבו ואביו היו קונים זהב, מטבעות זהב רוסיות, תורכיות, מתיכים אותן ועושים מהן תכשיטים, מלאכת־מחשבת, שהיו מוכרים לעשירי העיר, בעלי אחוזות, בעלי ארמונות, מהם שהיו להם עשרות כפרים בנכסיהם.

שמעון למד בחדר, תורה ותפילה. הרבי לא ידע שום מדע "חיצוני‭,"‬ אפילו לחבר ספרות לא ידע, ותינוקות של בית־רבן, אפילו חשבון לא למדו. כשעמדה חברת כל־ישראל־חברים להקים בית־ספר אליאנס בעיר, התנגדי לכך בני הקהילה, כדי לא להביא תרבות־רעה.

בהיותו כן 10 כבר החל עוסק באומנות אבותיו, וכשגדל, נדד על פני הערים עם התכשיטים. פעם, בהיותו באחת הערים, קיבל מברק מאביו שבישרהו כי הוא מאורס. ברך את אביו ואת אלהים, חזר לאורמיה נשא את המאורשת, בת ה-‭ 14‬לאשה. לאחד שנתיים כבר נולד לו בן בכור.

לאחד מלחמת העולם הראשונה נשתרר תוהו ובוהו בחבל. אין דין ואין דיין. הנוצרים טבחו במוסלמים, שדדו חנויות, היו תופסים יהודים, מאיימים עליהם בנשק שיתנו את כספם‭ ‬ולא — יהרגום. רעב היה. אכלו צימוקים במקום סוכר, גבינת־כבשים במקום לחם. אחר הנוצרים באו הקורדים, ובזזו ורצחו. רצחו אלפי נוצרים ועשרות יהודים.

איםמעיל אגה, המושל הקורדי, בא פעם אל אביו של שמעון, הביא אליו את חרבו וציווה לקשטה בזהב ובאבנים טובות. לאחר שנשלמה העבודה וראה כמה יפה היא, ציווה לכרות את ידו של האב, כדי שלא יוכל לקשט כך שום חרב אחרת. קמה צעקה גדולה והאב פדה את ידו בשלמונים, אלא שהשליכוהו לבית־חסוהר והטבילו אותו בבגדיו במי השלג הקרים. רע ומר היה סופו אלמלא ששוב נתחלף השלטון ואז תפסו את איסמעיל אגה, הרגוהו וגררו את גופתו ברחובות כשהיא קשורה לזנב הסוס. תליות על הגרדום בכיכר העיר, היו אז מעשים של יום־יום. פורענות רדפה פורענות והיהודים ביקשו להימלט. ולאן,אם לא לארץ־ישראל?

תחילה עלה הבן הבכור, ואחריו — בשנת ‭ — 1934‬ שמעון. נסע עד ביירות, חצה את הגבול ברגל. ליד ראש־הנקרה, ומשם — לירושלים. בירושלים היתה כבר לאחיו חנות קטנה בעיר העתיקה והשניים עבדי יחדיו בצורפות בכסף והשתכרו כל־אחד שלוש לא"י לחודש. מן העיר העתיקה עבר לשכונת הבוכארים, ומשנתבסס מעט, כתב למשפחתו שתבוא.

האשה וילדיה הגיעו ללבנון. נתנו את כל כספם למבריחים והללו הסיעום בסירה אל חופי הארץ, יחד עם יהודים אחרים. קמה רוח סערה בים ושברה את הסירה והטילה את הנוסעים אל חוף שומם. הלכו על החוף מבלי דעת לאן עד שנתפסו על־ידי האנגלים, הביאום לעכו, נתנו להם אוכל והסיעום לירושלים. בירושלים העמידום למשפט, ואשת־שמעון ישבה כמה ימים בבית־לחם עד ששחררוה בזכות הדרכון העותומאני שהיה לה.

שלושה בנים ושלוש בנות היו לשמעון, ובן אחד נפל בקרבות על ירושלים במלחמת השחרור.

לאחר שנפל הבן, החליט שמעון לעבור ליפו. שכר חנות ברחוב בוסטרוס והתבסס בה‭.‬ מאז הוא שם, ועוד בן לו, תחת הבן ‬שנפל ‬ושמו כשמו. שם, בחנות התכשיטים, הוא עושה מעשה־צורף יחד עם בנו יעקב, השומר על גחלת האומנות העתיקה. האב ובנו קונים תכשיטים מעולי ארצות המזרח ומוכרים אותם, ויושבים על האבנים ועושים בהן מלאכה עדינה שבעדינות של טוויית חוטי-כסף – צמידים, עגילים, נזמים, מחרוזות, טבעות, ענקים, סיכות-חן. הרבה דמיון דרוש לכך, הרבה חוש-יופי, ויותר מכל – סבלנות לבלי סוף. כך הם טווים בכסף אגדות בזעיר-אנפין, לשמח לב אנשים, לעדות צווארי כלות, להנאות חזות נשים, לשעשע ילדים. כי הנה ככסף ביד הצורף, ברצותו מסגסג וברצותו מצרף. ואמר כבר החכם הקדמוני: הצורף שעשה כלים נאים, מצויירים ציור נאה, שזה בלי ספק יורה על חכמת הצורף ושלימותו.

וכור-המצרף של שמעון יעקבי ובניו היא הארץ הזאת, שהוא אומר עליה כי רק בה מנוחה לאחר התלאות והפורענויות שמעבר להרי חושך.

ואשרי המאמין תמיד.