http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/etmol208_benrachamim.pdf
"ויעל מלך אשור בכל הארץ, ויעל שמרון ויצר עליה שלש שנים. בשנת התשיעית להושע לכד מלך אשור את שמרון ויגל את ישראל אשורה, וישב אותם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי"
(מלכים ב, יז ה-ו)
מסורות יהודיות העוברות מדור לדור מייחסות את מוצא
קהילות היהודים שבכורדיסטן האיראנית לשבטי ישראל
שהוגלו על ידי שלמנאסר מלך אשור מארצם, עוד לפני חורבן
בית המקדש הראשון. שטחה של כורדיסטן משתרע על פני
שלוש ארצות: עיראק, איראן ותורכיה. הרי כורדיסטן היו
זה מאות שנים סלע מחלוקת בין תורכיה לאיראן. לאחר
מלחמת העולם הראשונה חלק גדול מכורדיסטן התורכית
עבר לידי עיראק, מיעוט ממנה נשאר תחת שלטון איראן
וחלק קטן נותר תחת השלטון התורכי.
הגולה הישראלית במחוזות אלה שימרה את השפה
הארמית כשפת דיבור יום–יומית. עובדה זו מחזקת את
הטענה בדבר עתיקותן של קהילות אלה ואת ייחוסן לגלות
עשרת השבטים. הנוסע היהודי בנימין מטודלה, שערך את
מסעותיו לפני כ– 800 שנה וביקר גם בכורדיסטן, מזכיר אף
הוא את היהודים ואת שפתם הארמית. במאמר זה נתמקד
בקהילות שבכורדיסטן האיראנית, וכן גם ביהודי אזרבייג'ן
הפרסית, הידועים בארץ כבני "עדת התרגום" (נאש דידן)
עדה אחת ושבעים לשון?
———————————
בצפון מערב איראן סביב אגם אורמיה (ריזייה) וליד אגם
ואן במזרח אנטוליה, התקיימו מספר קהילות יהודיות.
מהן גדולות למדי שמנו כאלף נפשות, מהן זעירות שמנו
כמה משפחות בלבד. תנאי חייהם של היהודים בהרי
כורדיסטן היו קשים, והם שועבדו לשליט הפאודלי
המקומי, ה"אע'א". בכמה קהילות היו יהודים עובדי אדמה
שבבעלותם היו שדות וכרמים, ושחרשו, זרעו וטיפחו
כרמים ובוסתנים. משפחות אלו אף החזיקו משק חי, שכלל
ראשי בקר אחדים וצאן.
בהיות הארץ הררית מאוד ובעלת אקלים חורפי קשה,
היו הקהילות מנותקות זו מזו ומן המרכזים היהודיים
הגדולים. ניתוק זה גרם בין השאר להתפתחות דיאלקטים
שונים, מקצתם דומים זה לזה ומקצתם שונים במידה
ניכרת. הדיאלקטים בפי היהודים בכורדיסטן האיראנית
שונים מן הדיאלקטים המדוברים בפי היהודים בכורדיסטן
העיראקית. לעתים השוני הוא כה גדול, עד כי שני דוברים
מאזורים אלה יתקשו להבין זה את זה. גם ליהודי אזרבייג'ן
הפרסית יש ניבים משלהם.
כאמור, סביב אגם אורמיה התקיימו קהילות יהודיות
דוברות ארמית. ביניהן היו קהילת סלמס בצפון, אורמיה
במרכז ונע'דה בדרום. בדרום האגם היו גם קהילות
בסבלאע' )מהבד(, סקיז, בנא, תקאב וסננדג', ובמזרחו
קהילות מראע'א ומיאנדאו. ליד אגם ואן בתורכיה חיה
קהילה קטנה בכפר גואר, ומלבד אלו התקיימו קהילות גם
באזורים אחרים.
על היקף האוכלוסייה היהודית בכורדיסטן האיראנית
אפשר ללמוד משני מקורות עיקריים, המוצגים בטבלה זו:
אברהם בן–יעקב בספרו
"קהילות יהודי בכורדיסתאן "
אורמיה 1918 600 נפש
בנּא 1901 400 נפש
מיאנדאו 1901 1000 נפש
מראע'א 1888 40 נפש
נע'דה 1881 800 נפש
סקיז 1902 1000 נפש
שנו 1901 1900 נפש
תקאב 800 נפש
בוכאן 1901 60 משפחות
שלום חמני, שליח מחלקת
העלייה בסוכנות היהודית,
בתזכירו משנת 1962
אורמיה 800 נפש כולם עלו
בנּא 350 נפש כולם עלו
נע'דה 150 נפש כולם עלו
סקיז 1350 נפש רובם בארץ
שנו 100 נפש כולם בארץ
תקאב 800 נפש כולם בארץ
בוכאן 400 נפש, 240 עלו
כפי שניתן לראות, מאז הרבע האחרון של המאה ה– 19 ועד
לאמצע המאה ה– 20 לא התרבתה האוכלוסייה היהודית
באזורים אלו ריבוי ניכר. הסיבה העיקרית לכך הייתה
שהעלייה לארץ ישראל מן היישובים הללו נמשכה כל העת.
על אף הניתוק של הקהילות ממרכזי הערים ומן הקהילות
היהודיות במערב, חדרו אף אליהן הרעיונות על שיבת ציון.
עוד לפני תקופת העלייה הראשונה נמצאו בארץ עולים
מקהילות כורדיסטן, שרובם התיישבו בירושלים והתפרנסו
מעבודות דוגמת סבלות, חציבה, סיתות ובנאות. מקצת
העולים התיישבו ביפו, בטבריה ובצפת.
לצד העלייה, היגרו יהודי כורדיסטן גם למקומות אחרים
בשל קשיי החיים ובעקבות רדיפות: בסוף מלחמת העולם
הראשונה כבשו הרוסים את האזור כולו ועשו שמות
בקהילה היהודית, ב– 1918 התחוללו פרעות ביהודי אורמיה,
ורבים מהם נמלטו ונדדו לבגדד. אחרים מצאו את דרכם
לארצות הברית ולמקומות אחרים.
מאורמיה לירושלים
————————
באורמיה, שבה הייתה קהילה גדולה יחסית שמנתה כ– 600
נפשות, לא ידעו רוב הגברים קרוא וכתוב. רק כשליש מן
הגברים למדו תנ"ך, גמרא ו"שולחן ערוך". מעניין לציין
שלפני הפרעות של שנת 1918 הייתה באורמיה אישה ששמה
"רבי חוה", שלימדה את הנשים אלף–בית וקריאה. באורמיה
היו ארבעה בתי כנסת, ותלמידי חכמים בעיר התפרנסו
מכתיבת קמעות וסגולות, מחזנות ומהוראת תינוקות של בית
רבן. האחרים עסקו ברובם במסחר ובצורפות.
לאחר ההגירה מאורמיה ונע'דה הגיעו יהודים מבני הקהילה
גם לירושלים והקימו בתי מלאכה וחנויות צורפות. יוצאי
שתי הקהילות מאורמיה ומנע'דה התרכזו בשכונות מחניים
וסנהדריה, ומיעוטם בשכונת הבוכרים ובית ישראל החדשה.
העולים מאורמיה ומנע'דה חברו יחד והקימו בשכונת
בית ישראל את בית הכנסת יבנה, ולימים, בגלל סכסוכים
פנימיים, פרשו המתפללים יוצאי נע'דה, וכעבור זמן הקימו
את בית הכנסת שמואל הנביא, המצוי בסמוך, והקרוי היום
"בית הכנסת שמואל הנביא לעדת התרגום".
אחר הצהריים נישאה דרשה בבית הכנסת, ורוב בני הקהילה
באו לשמעה. הדרשה כללה נושאים מפרשת השבוע, אגדה
והלכות, ונישאה מפי חכמי הקהילה. אחד מחכמי הקהילה
בבית הכנסת יבנה היה חכם ישי, ששימש עוד באורמיה
מורה לילדים, ובירושלים שימש חזן והקורא בתורה. מדי
שבת אחר הצהריים דרש בבית הכנסת, והמאזינים
שתו את דבריו בצמא. חכם ישי הוזמן גם לתרגם את
התנ"ך לארמית, והתרגום הייחודי שמור עד היום
בספרייה הלאומית. חכם אחר ששימש בבית הכנסת יבנה היה חכם עמנואל. בשנים לפני הקמת המדינה נהג לפרסם את חלומותיו וחזיונותיו על גבי עיתוני קיר שהודבקו ברחובות השכונה. חכם נודע
אחר הוא חכם חיים ישורון, שעלה ארצה לאחר הקמת
המדינה, היה פעיל בקהילת יוצאי אורמיה בחולון ופרסם
תרגום של התורה לארמית בניב יהודי אורמיה, תרגום של
ספר תהלים לארמית, תרגום של ההפטרות, ואת "האשנב
למזרח", שבו סיפר בין היתר את קורות חייו, את מנהגי
העדה ונושאים רבים אחרים.
ביצת המכות וסלי פֵּרות:
אירועים משפחתיים וחברתיים בקהילה
————————————————–
החיים הקהילתיים של בני העדה היו מפותחים מאוד: הכול
השתתפו בשמחות המשפחתיות, וב"שבתות חתן" נפרשה
בבית הכנסת חופה והחתן ישב תחתיה. במשך כל שבעת
ימי המשתה הייתה פרושה חופה גם בבית, והחתן והכלה
ישבו תחתיה. סעודות מיוחדות נערכו גם עם צמיחת השן
הראשונה של התינוק, מלוות בתבשיל מיוחד — דנוי —
העשוי חיטה נבוטה.
בליל הסדר נקראה ההגדה בעברית, וכל קטע תורגם מיד
לאחר מכן לארמית. קריאת ההגדה לוותה ב"דרמות"
שהשתתפו בהן מבוגרים וילדים, ונסבה סביב שלושה
מוקדים עיקריים: האפיקומן, קריאת עשר המכות וסיפור
יציאת מצרים. האפיקומן הופקד בידי אחד המשתתפים
בסדר למשמרת עד לסיום הסדר. טרם ההפקדה נערך
משא ומתן ונבדק כושרו של המועמד לשמירה, בעוד
שילדים ומבוגרים עשו מאמץ להביך את השומר ולגנוב
ממנו את האפיקומן, והאפיקומן הגנוב הוחזר רק לאחר
הבטחת שכר מתאים ל"גנב". כאשר הגיעה קריאת ההגדה
ל"עשרת המכות", הביאו לעורך הסדר ביצה שרוקנו חלק
מתוכנה, ועם כל אזכור של אחת המכות הטיפו טיפת
יין לביצה. לאחר מכן הוסיפו לביצה קורט אפר, ואחד
המשתתפים נשא את הביצה ועמד מאחורי הדלת. עורך
הסדר קרא שוב את המכות אחת לאחת, כשנושא הביצה
חוזר אחריו אחרי כל מכה. לאחר קריאת "ר' יהודה היה
נותן בהם סימנים" בירך עורך הסדר את השליח ואיחל לו
הצלחה במשימתו, ונושא הביצה, שהכילה את כל המכות
ואת האפר שסימלו חורבן ומכות, יצא והשליך אותה אל
עבר השונאים — הגויים. בשוב נושא הביצה, לפני כניסתו
לבית, החליף את בגדיו, נשא תרמיל על גבו ומלווה בילדים
נכנס לבית כאחד יוצאי מצרים.
חג שמחת תורה נחוג ברוב פאר והדר, כשההקפות נערכו
בבית הכנסת פעמים מספר: בליל החג, לאחר תפילת מוסף,
לאחר תפילת מנחה ולאחר ערבית במוצאי החג. לפני כל
"הקפות" הטיל חכם עמנואל על כל אחד מן המתפללים
לקרוא מתוך החומש פרשה אחת, וכך סיימו בכל פעם את
כל התורה.
בט"ו בשבט נערכה כנהוג סעודת פֵּרות: בחוץ לארץ היו
בגגות הבתים ארובות אוויר, שדרכן שלשלו החוגגים סל
וצעקו "בילדי בילדי". הסועדים בבית מילאו את הסל
בפֵּרות, איחלו דרך צלחה והסל נמשך למעלה ונושאיו
המשיכו לבית נוסף. בארץ שלשלו את הסל מבעד לדלת
הכניסה, וקיבלו פֵּרות.
במאבק על שמירת המסורת
————————————-
לפני קום המדינה נמנו בכורדיסטן האיראנית כ– 10,330
יהודים. עד כסלו 1953 עלו כ– 6,200 מתוכם ארצה, ונותרו
כ– 4,130 . אלו שנותרו מאחור מצאו את דרכם לארץ לאחר
עליית ח'ומייני לשלטון באיראן.
בחלוף השנים התערו בני הקהילות הארמיות השונות
בארץ, רכשו השכלה ועסקו במגוון מקצועות. שני בתי
הכנסת הראשונים של בני העדה בירושלים, "יבנה"
ו"שמואל הנביא", הידלדלו בשנים האחרונות ובני
המתפללים נפוצו לשכונות אחרות ומחוץ לירושלים. רק
אחדים מיוצאי אורמיה ונע'דה שומרים על גחלת המסורת
המקורית בבתי הכנסת.
בשנות ה– 50 המוקדמות הקימו כמה קהילות נוספות של
בני העדה בעיר. כך למשל, יוצאי סקיז שעלו ארצה באותן
השנים התגוררו בכמה אזורים שונים, ביניהם ממילא,
מרכז העיר והקטמונים. אלו יזמו לימים את הקמתם של
ארבעה בתי כנסת, הפעילים עד היום: בית הכנסת היכל
יוסף ברחוב הס; בית הכנסת אוהבי ירושלים ברחוב בן
שטח; בית כנסת ברחוב רשב"ג בקטמונים ובית כנסת על
שם שלום חמני בגבעת המבתר.
בעת האחרונה הוקמה העמותה "ההתאחדות העולמית של
דוברי ארמית", ששמה לה מטרה לשמר את השפה, את
המנהגים ואת המסורות המיוחדות של בני העדה. בכל שנה
מקיימת העמותה את חגיגות הסיירן המסורתיות. כמה
מיוצאי קהילת אורמיה ייסדו ארגון נוסף בשם "התאחדות
יהודי אורמיה".
השפה הארמית עודנה מדוברת בפי המבוגרים. בני הדור
הראשון לילידי הארץ שומעים ומבינים מעט ארמית, אך בני
הדור השלישי לא, ואין ספק שהשפה כשפת דיבור תיעלם.
ואולם, ניתן לומר שלפחות ביחס לעדה זו, נתקיימה הנבואה:
"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האֹבדים בארץ
אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש
בירושלם" (ישעיהו כז, יג).
לעיון נוסף:
1 . א' בן–יעקב, קהילות יהודי כורדיסתאן, ירושלים תשמ"א.
2 . י' בן–צבי, נדחי ישראל, ירושלים תשכ"ז.
3 . י' בן–רחמים, שפה אחת ודברים אחדים: טקסטים בארמית
מזרחית חדשה, ירושלים תשס"ו.
4 . א' יעקובי, נאש דידן: תולדות יהודי אורמיה (אזרבייג'ן האיראנית),
תל אביב תשס"ט.
