רב אחד היה ראש ישיבה גדול. כל לילה, כשהיה ישן, היה מתפלל על המיטה: ריבונו של עולם, תן לי בינה. הבחורים של הישיבה הם חזקים כבר, הם למדו – והם שואלים אותי שאלות גדולות. תל לי את הבינה להשיב להם מחר את התשובות. תן לי בינה, לדעת את התשובה. היה אומר כך ולאחר קריאת שמע היה ישן.
הוא לא ידע שאשתו שומעת את כל תפילותיו. כשישן, אשתו היתה באה, מדליקה את האור, מביאה נייר ועט כאילו יודעת – היתה כותבת מה ישאלו ממנו ומה צריך להשיב. היתה שמה מתחת לראשו על המיטה את השאלות ואת התשובות.
כך בבוקר בא, ראה שהאור דלוק, ואת השאלות ותשובות וחשב שזה נאמר לו משמים ונכתב על ידי מלאך. כך זה היה עוד לילה וכל לילה – היה מתפלל "ריבונו של עולם, תן לי בינה שאני אשיב תשובות לבחורי הישיבה מחר..".
יום אחד גברה סקרנותו והוא שאל מי עושה זאת כל יום? היה יוצא לישיבה, היו שואלים אותו שאלות והוא היה משיב תשובות. הוא שאל את עצמו – מלאך בא בשבילי? אולי אשתי עושה את זה? הרי האשה משכילה…
כך, באותו הלילה, הוא לא ישן. הוא התפלל אבל נשאר ער במיטתו. בחצי הלילה, הבחין לפתע שהאשה יורדת מהמיטה, מדליקה אור וכותבת תשובות ושאלות. שום דבר הוא לא אמר. הוא לא ידע שהיא כל כך משכילה, חשב – אולי לנסות אותה.
פעם הרב בישיבה היה נושא דרשה ונאום בפני תלמידים. תוך כדי דרשה, שמעה אותו אשתו אומר – "דעות נשים, קלות".
אמרה אשתו – חוץ מאשתך. כשאמרה זאת, הוא לא השיב. אמר לעצמו שבאמת כן היא משכילה, אבל כתוב בתנ"ך אמת. היא כותבת אבל איך היא יכולה? אולי היא יוצאת מכלל הנשים?
בפעם אחרת, לאחר זמן, שוב הרב עושה דרשה בפני תלמידים, ואומר – דעת נשים קלה! שוב אמרה אשתו – חוץ מאשתך!
פעמיים. הרב שמח בתוך תוכו אבל הוא קצת שם לב על הכתוב, הרי לא סתם כתוב שמה…
אמר הרב, טוב, טוב, בסדר. אשתי מכינה לי את השעורים, עכשיו שני פעמים עושה אתה חוץ מאשתך. אולי יש לה עוד יותר? אני מאושר, אבל עוד לא מספיק. אני אנסה אותה, נראה אם יצא גם מנסיון הזה טוב.
האשה צעירה ויפה. בין התלמידים היה אחד כמו שמש נוכח, יפה יפה. קרא לו אליו הרב ואמר לו – תלך לבית שלנו ותגיד לגברת שאני אמרתי שתתן לך את ספר פלוני פלוני מהספריה.
הלך התלמיד ובא לבית הרב. דפק על הדלת והאשה באה. אמר לה – כבוד הרבנית. הרב שלנו רוצה את הספר פלוני פלוני שאני אקח אליו לישיבה.
נתנה לו. הרב הבין שזו פעם ראשונה ופעם ראשונה לא יהיה שום דבר, לפי זה לא יכל להחליט דבר.
בפעם אחרת, ביום אחר אמר לתלמיד לך, תגיד לאשתי שתתן לך ספר אחר – פלוני. התלמיד שוב בא ודפק על הדלת והאשה לאט לאט רואה שהוא בחור יפה. התחילה לדבר איתו – אתה קורא בישיבה? אתה לומד?
– כן, אמר לה. אבל מורי אמר שעלי למהר ולהביא את הספר.
עברו 3 – 4 ימים ושוב שלח הרב את התלמיד לביתו.
– תכנס בפנים. אמרה האשה, – חכה בפנים עד שאמצא את הספר.
– גברת, אני רוצה את הספר שאני אקח אותו מהר לישיבה, מהר ביקש המורה שלי, הרב.
התלמיד הבחין שבכל פעם מעכבת אותו האשה יותר ויותר, ולכן לא שאל דבר ולא דיבר והאשה פתחה איתו בשיחה.
לאחר כמה פעמים, בפעם הרביעית או החמישית ששלח אותו הרב, אמר לו לפני ששלחו – שמע. אתה בחור טוב, אבל אני שולח אותך כמו בן שלי, באותם מקרים שאני שולח אותך, אל תכנס לפרטים אבל ספר לי מה שקרה. אני הרב שלך ואתה אל תסובב את עינך לדרך רעה.
– או רבי! אהרוג את עצמי! איך אני יכול? אתה רב שלי, היא הרבנית שלי! באמת היה בסדר התלמיד.
הגיע לבית הרבנית וזו מכניסה אותו לביתה, אותה רבנית שכותבת את התשובות בכל יום.
– תשב קצת. אמרה לו. – הרב לא יגיד דבר, נהיה חברים…
מסכן הבחור, ענה לה – גברת, את רבנית שלי. אני לומד תורה מבעלך…
אך האשה שכנעה אותו. כאילו שכנעה אותו. טוב, גם היא היתה צעירה ויפה, אשתו של רב.
אמר לה – בסדר. תכנסי למקוה (בכל בית של רב היה מקוה) אנחנו באים לשם, זה הכי פחות נקי.
נכנסה האשה למקוה. התלמיד עצר ואמר – תתביישי לך ותמותי, אשה ארורה! איך אני אעשה דבר כזה לרב שלי שמלמד אותי תורה?
את לא מתביישת?! ירק התלמיד בפניה והלך.
האשה מבושתה נכנסה מתחת למים וטבעה. בא התלמיד לישיבה עם הספר אותו ביקש הרב שיביא. ראה הרב שהבחור מגיע כך, פניו לבנות כסיד והבין שמשהו קרה.
– מה קרה? שאל, אך התלמיד מתבייש ואינו עונה.
– תאמר לי, מה קרה!?
– רבי… פתח התלמיד, וסיפר לו הכל… היה כך וכך… אשתך רצתה להטעות אותי אך איך אני אעשה דברים כאלו כשאני לומד אצלך תורה? מתה אשתך, במקווה.
פנה הרב לתלמידים שלו ואמר –
אמרתי לכם שדעות נשים קלות! הנה, אני חשבתי שהיא מלאך, מבינה תורה, חכמה, הכל. אבל זהו – ראו איך התנהגה!
תודה למשפחת תבור (צ'רקיאן)
הסיפור סופר ע"י ברוך תבור ונרשם על ידי ליאורה בהר
הסיפור רשום גם בארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע"י)
על שם דב נוי באוניברסיטת חיפה, מס' סידורי 10220