האשורים ומלחמת האחים הכורדים

בין האקארי ועירק באיזור גרמיאן, טיאר וטוהוב, היתה קהילה שיכלה לגייס מקרבה כשישים אלף חיילים חמושים. הם היו אשורים ודתם הייתה נוצרית, בתוכם היו שני פלגים שונים. השטח בו חיו היה הררי, ללא אדמת מישור המאפשרת חקלאות. פרנסתם היתה בגידול כרמים, ענבים ופירות יער. לבושם היה מצמר עיזים, אשר היה טווים ב"סאל ספיק". מכנסיהם  היו עם שרוולים גדולים ורחבים, קשורים בחוטים לאזור ברוחב ארבעים סנטימטרים סביב למותניהם. חולצתם היתה עם חזית פתוחה, נסגרת כנף על כנף מלפנים עם שרוולים צרים ומתחתיה לבשו בגד תחתון מאותו סוג בד. על מותניהם סיבבו בד מצמר באורך של יותר מחמישה מטרים. לראשם חבשו האשורים כובע שנראה כעין משפך בצורת קונוס, שנקרא קולה. התוויה של כובע זה היתה כה צפופה עד שנראה כאילו היה עשוי מעץ. גם את נעליהם היו מייצרים לבד מצמר העיזים. הם היו בעובי של שני סנטימטרים, עם שכבה פנימית קשה כטין, וחוטי צמר אשר שימשו כשרוכים שנקשרו סביב. גם את שרוכי הצמר היו הם מכינים לבד ובמיוחד לנעליים – הם קראו לו רסיג. הנעל נקראה על שם החוט והיתה חזקה ונוחה להליכה בהרים, כך שהם היו מתהלכים בשטח ההררי כעיזים. הגברים, ללא יוצא מן הכלל, היו קושרים באמצע ראשם זנב סוס קלוע כצמה, באורך של כחצי מטר.

בניימין מאר-שימון
בניימין מאר-שימון
Courtesy of the Mar-Shimun
Memorial Foundation

האשורים היו דתיים מאוד. הם התפללו בכנסיה אשר בראשה עמד מאר שימון שתפקידו עבר בשושלת המשפחתית מדור לדור. הוא לא התחתן ותפריט המזון שלו היה קפדני מאוד, בהתאם לתקופה ולעונות השנה. הוא נהג להאריך את זקנו ואת שיער ראשו וכראש הכנסיה האשורית היה נחשב לקדוש.  אנשי הפלג הדתי שבראשם עמד היו סוגדים לו וכשהיו רוצים להשבע ולשכנע בכנותם היו נשבעים "בפאותיו של מאר שימון" – אם היו אומרים כך, כנראה שדבריהם היו אמת.    שפתם של האשורים היתה קרובה לשפה הארמית. רבים מהם היו נוסעים לארצות הברית ושולחים כסף לפרנסת משפחותיהם. הם היו עם בעל היסטוריה ארוכת שנים ורק אחד מהם יכל להיות כמאר שימון ואחת במעמדה של סורמה האנים. שניהם, כאמור, לא היו מתחתנים ושניהם נחשבו לקדושים.

בערך ב –1919 1 לא יכלו האשורים לעמוד נגד הכוחות העותומנים והם הוגלו ממקומם עד לנווהי שארקיה ונכנסו גם לעיירה בה אנו נמצאים באיראן. מאחר והאוכלוסייה שלהם הייתה גדולה, הם התחלקו והתבססו בכמה מהכפרים שמסביב לעיירה שלנו. מאר שימון קבע את מקום מושבו בעיירה הוסרובה ואחרים בכפרים גוליזאן, פטרוור, סברה, אולה והאפטופן.

מנהיגי השבטים הכורדים הבחינו בבואם של הנוצרים לאיזור וחששו למעמדם. הם היו מסוכסכים עם השלטונות וחיפשו אחר פתרונות לאור המצב החדש.

ממערב לעיירה שלנו היו כפרים כורדים שבראשם עמד אדם בשם איסמעיל ארא. אדם זה, שהיה מכונה סימקו2, היה צעיר ודינאמי. הוא אסף את תושבי הכפרים ובנאומו קרא לכולם להתאחד כנגד הג'ולונה3 (כך כינו  הכורדים את הנוצרים). "אלו הנוצרים הם הסכנה הגדולה ביותר עבורנו", אמר, "עלינו, מנהיגי השבטים, להתאחד למען מטרה זו".

לסימקו היו שלושה אחים, ראשי כפרים בעצמם. קריאתו של סימקו לאיחוד שכנעה את אחיו אחמד ארא, אך השנים האחרים – עלי האן ומוהו, התאחדו כנגדו.

כוחותיהם של עלי האן ומוהו השתלטו על העיירה שלנו. ממערב התבססו סימקו ואחמד ארא, ובין שני המחנות שרר מתח עצום. לעיתים המתח הגיע עד לכדי חילופי יריות, וכל צד אסף את כוחותיו לתגבורת. אט אט ההתנגשויות האלימות בין המחנות התעצמו לקראת מלחמת אחים.

באיזור באותה תקופה שלטו הרוסים. ההתערבות שלהם בחיי היום יום היתה במישור הצבאי בלבד והם מיעטו להתערב בסדרם של החיים. כל אדם יכל לרכוש לעצמו כלי נשק ולהתחמש, אך בתנאי שהיה נשמע להוראות השלטון הצבאי, אם היה נדרש לכך. היו גם כוחות איראנים באזור, אך הכורדים זלזלו בהם וביזו אותם.

בתוך המאבק הזה בין המחנות הכורדים, עמדנו אנו היהודים. הכוחות האיראנים בעיירה לא  אזרו אומץ להתערב בנעשה והרוסים לא התעניינו. אנשי הכח הצבאי תחת פיקודו של סימקו נכנסו לעיירה ושמו פעמיהם לשכונה היהודית. הכורדים, על מנת לאכול, ללון ולחדש כוחותיהם פלשו לבתי היהודים, עשרים חיילים בכל בית, סוסיהם עמם. אלו היו אורחים בכח. היינו חייבים לתת לסוסים שעורה וירק ולחיילים אורז ובשר עוף. מי שהעז להתנגד היה חוטף מכות הגונות עד שהיה משתכנע לשתף פעולה – ואז היה מארח ומזין אותם. מלחמת האחים הכורדית ארכה תשעה ימים, שבמהלכם התארחו הכוחות עם סוסיהם בבתינו. בסופו של המאבק נלקח עלי האן כאסיר ואילו מוהו הוצא להורג.

במחנה עלי האן היו הרוגים ופצועים רבים. שארית הפליטה התפזרו ונמלטו כשכוחותיו של סימקו דולקים בעקבותיהם. אנשי המטה הנמלטים נתפסו ונשפטו על ידי אנשי דת כורדים, עלי האן נשפט ביניהם. על שבעה מאנשי המטה נגזר עונש מוות בתליה. לצורך כך מונתה ועדה שהונחתה לשפוט ולהוציא להורג את עלי האן.  חברי הועדה הזו הועמדו במצב קשה. הם ידעו, בהכירם את סימקו, שאם יהרגו את עלי האן מצבם הם עלול להיות קשה, אם אחיו יחזור בו או יוכה בצער על הרג האח. לכן החליטו לדחות את ביצוע גזר הדין.

הועדה התכנסה בסופו של דבר והחליטה להוציא להורג שישה בלבד ואת האח להשאיר חי, עד שיתאפשר לסימקו לשקול את החלטתו שוב בקור רוח ואולי לחון את אחיו. נציגי הועדה הלכו ודיווחו לסימקו כי ביצעו את משימתם. "הוציאנו להורג שישה" אמרו. "אך באנו בשם עלי האן"…

סימקו רתח מזעם והורה מיידת להוציא להורג את אחיו, ולא – אנשי הועדה ישאו במחיר. את הוראותיו היו מבצעים ללא עוררין, אולם חברי הועדה התכנסו שוב, ושוב שקלו וחשבו כי הכי טוב יהיה עבורם שלא לעשות מעשה שאין ממנו חזרה. הם לקחו את בגדי עלי האן וטבלו אותם בדמם של אנשי המטה שהוצאו להורג. את הבגדים לקחו והציגו בפני סימקו כראיה למותו של אחיו.

ראה סימקו את הבגדים, תפס את ראשו בשתי ידיו והחל לבכות בצער. "עלי האן… היה קרוי על שם אבי! איך אנו במו ידי הרגתי את אחי?". סימקו באבלו הסתגף בחדרו ולמשך זמן רב לא החליף מילים עם אף אדם. חברי הוועדה עזבו את המקום מבלי לחשוף את האמת, אולם חבריו של סימקו שבאו לנחמו, ראו שצערו כן והעצב עמוק ואזרו אומץ לאמר את האמת. "עלי האן חי ובריא", אמרו. "אם תסלח לו ארא, תוכל לחון אותו…".

סימקו שמע זאת ופניו חזרו לקדמותם בו ברגע. זעמו גבר ועלה והוא פנה בזעם אל ראש הועדה לשמוע את דבריו. זה ראה כי אין לו דרך לצאת מן המלכוד אליו נקלע, אמר "אם כך ארא, אביא את האסיר אליך. תוכל להרגו במו ידיך!". המנחמים נכנסו אל החדר וניסו להרגיע את זעמו של סימקו. באותה עת הכניסו את האסיר תוך שהם לוקחים חרב ושמים בפיו.

עלי האן התקרב לסימקו כשהוא על בטנו, זוחל על גחונו על עבר אחיו. "אחי הגדול", אמר, "קח את החרב הזו ואיתה תהרוג אותי". סימקו הביט באחיו ולאחר רגע הושיט את ידו קדימה. עלי האן אחז ביד ונישקה, קם על רגליו ונישק את אחיו.

תגובה אחת

  1. מרדכי זקן

    אני מצוי רק בראשית הספר, אבל זהו ספר מרתק ומעניין וגדוש פרטים אודות יחסי היהודים והמוסלמים בכורדיסתאן.
    ספר חובה לכל מי שמתעניין בתולדות היהודים ושכנים המוסלמים והנוצרים במזרח התיכון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *