נאש דידאן - ברוכים הבאים לאתר הקהילה!
the nash didan עדת הנאש דידן
לוגו נאשדידן nashdidan logo
נאש דידן > השפה > ארמית - סקירות
20.10.2017 English
 

 
 
לישן דידן - עמוד ראשי ארמית - סקירה פתגמים וביטויים מילון נאש-דידני קטעי קול

השפה הארמית - מט"ח

תקציר

הקביעה שכל אחד מאתנו משתמש בשפה הארמית אינה סברה - אלא עובדה: המילים סברה ועובדה הן דוגמאות למילים בארמית שחדרו לעברית. ארמית היא שפה שמית, כמו עברית או ערבית(1). במאה ה-6 לפני הספירה הייתה הארמית לשפה הרשמית בממלכת פרס - ולשפה המדוברת והבינלאומית של המזרח התיכון עד לכיבוש המוסלמי(2). במשך כאלף שנים שימשה הארמית (לצד העברית) כשפת היהודים, והניבה - בין השאר - את הספרים עזרא ודניאל(3), את תרגומי התורה לארמית ואת אחת היצירות המרכזיות שנכתבה ברובה בארמית - התלמוד (הבבלי והירושלמי). הארמית מדוברת עדיין על ידי נוצרים בצפון אירן ועל ידי יהודים שמוצאם מכורדיסטן הנמצאים כיום בעיקר בישראל, אך "נראה שהדיבור הארמי ייפסק כליל בעוד דור או שניים"(4). גם הכתב העברי, שבו אנחנו משתמשים, התפתח מן הכתב הארמי והחליף את הכתב העברי הקדום.

תולדות הארמית

מכל השפות השמיות, החיות והמתות, הארמית התקיימה ברציפות במשך התקופה הארוכה ביותר - כ-3,000 שלושת אלפים שנה. התעודות הקדומות ביותר בארמית הן מן המאות 9-10 לפני הספירה. תחילה הייתה הארמית שפתם של שבטים ארמיים בלבד, אך כנעשתה השפה של ממלכות אשור ובבל, ואחר כך - השפה הרשמית של ממלכת פרס - השתמשו בה עמים רבים במזרח התיכון. מקובל לחלק את השפה הארמית לחמש תקופות:
ארמית עתיקה (925? - 700 לפני הספירה) עד לעליית ממלכת אשור.
ארמית רשמית (700 - 200 לפני הספירה): הארמית של אשור ובבל ובעיקר של פרס, שָׁם הפכה הארמית ללשון המינהל של הממלכה ול"שפה הבינלאומית" של כל המזרח הקדום. לתקופה זו שייכת גם הארמית המקראית.
ארמית בינונית (200 לפני הספירה - 200 לספירה): הארמית ששימשה בתקופת ממלכת יוון, הכוללת את הנַבָּטִית, התדמורית ואת הארמית הארץ-ישראלית של תקופת הבית השני. זוהי הארמית של תרגום אונקלוס לתורה ותרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים ושל מערות קומראן.
ארמית מאוחרת (200 לספירה - 700 לספירה): שימשה עד לכיבוש הערבי, הכוללת במערב - את הארמית הגלילית (שבתלמוד הירושלמי), הארמית הנוצרית והארמית השומרונית, ובמזרח - את הסורית (שפת הכנסייה המזרחית), את הארמית הבבלית (שבתלמוד הבבלי) ואת המנדאית (שפתה של כת גנוסטית קטנה בחוזיסטאן, על גבול עירק ואיראן).
ארמית חדשה (700 לסה"נ - ): מצטיינת במספר רב של ניבים והיא מדוברת בכורדיסטן ובאזורים סמוכים שבהם חיים דוברי לשונות אחרות (כורדית ערבית-פרסית וטורקית) המשפיעות עליה(5). זוהי שפתם של נוצרים בכפר מעלולא ובכפרים מוסלמיים סמוכים לו וגם לשונם של יהודי כורדיסטן - מהעיר זאכו ומערים אחרות - המוכרת אצלנו תחת השם המוטעה כורדית.

הארמית כשפת היהודים

השפה הארמית נזכרת במקרא לראשונה כשפה שהייתה מוכרת וידועה למלכי יהודה(6). וכבר בספר בראשית (לא 47) מופיעות המילים הארמיות "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" - שפירושן בעברית: גַלְעֵד(7).
חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל מציינים נקודת מפנה בתרבותו ובלשונו של עם ישראל: "העברית פסקה לשמש לשון דיבור יחידה ביהודה. לידה החלה לשמש, בשיעור גובר והולך, הארמית... [ש]יצאה מכלל לשון הדיפלומטיה המדינית... והייתה ללשון הדיבור והיצירה הספרותית"(8). בתקופה זו רבים מגולי בבל לא ידעו עברית ונזקקו לתרגום לארמית, כמו שמסופר בספר נחמיה (ח 8). העובדה שספר עזרא כתוב לסירוגין עברית וארמית מעידה על "דו-לשוניות פעילה" בארץ יהודה בימי שיבת ציון. הארמית המקראית בספר עזרא ובספר דניאל (הכתוב כולו ארמית), הייתה כאמור חלק מן הארמית הרשמית.
בתקופה ההלניסטית היו בארץ ישראל, ובכלל זה במדינת החשמונאים, שלוש שפות: עברית(9), ארמית ויוונית. ארמית זו, השייכת לארמית הבינונית, הייתה שפת הדיבור של חלק מיהודי ארץ ישראל באותה תקופה וגם של היהודים בתפוצה החשובה ביותר באותו הזמן - יהודי בבל(10). לתקופה זו שייכת הארמית הארץ ישראלית, שעדויות לה מוצאים במילים ארמיות בברית החדשה ובכתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס).
אחרי כישלון מרד בר כוכבא וחורבן יהודה החלה העברית להיעלם כלשון דיבור בארץ ישראל. באמצע המאה ה- 2 לספירה "כמעט שלא דיברו עברית בחיי היום-יום", ובימיו של ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה "נשתכחה העברית כמעט לגמרי"(11). הארמית השייכת לארמית המאוחרת הייתה השפה השלטת בארץ ישראל, ואחד מניביה - הארמית הגלילית (ארמית יהודית) - הייתה לשונה של ספרות חז"ל שנכתבה בארץ ישראל. ארמית זו משתקפת בתלמוד הירושלמי, במדרשי אגדה קדומים (דוגמת בראשית רבה), בתעודות שנשמרו בגניזת קהיר ובקמיעות(12). אל הארמית המאוחרת משתייכת גם הארמית הבבלית, שבה נכתב התלמוד הבבלי(13).

השפה הארמית ושמות החודשים

השפה הארמית, שרווחה בבבל, הייתה כאמור לשפה הרשמית בממלכת פרס. ארמית הייתה גם שפת הדיבור של גולי יהודה בבבל ושל שבי ציון: רק מעטים משבי ציון, בעיקר המנהיגים, ידעו עברית. כל האחרים דיברו והבינו ארמית בלבד. עם המטען הלשוני הזה חזרו שבי ציון ליהודה, והביאו אתם לא רק את השפה הארמית - אלא גם את הכתב הארמי, שהחליף את הכתב העברי הקדום. גם שמות החודשים בלוח העברי - תשרי, מרחשון, כסלו טבת וכן הלאה - הם יבוא מבבל: עד גלות בבל לא היו לחודשי השנה שמות, והם נקראו על פי סדרם: חודש ראשון, שני, שלישי וכן הלאה. החודש הראשון לפי הלוח הקדום היה החודש שבו יצאו בני ישראל ממצרים (ניסן), והחודש האחרון היה החודש שבו התרחשו אירועי פורים המתוארים במגילת אסתר. משום כך נזכר במגילת אסתר חודש אדר גם בכינויו הקדום: החודש ה"שנים עשר הוא חודש אדר" (אסתר ח 12).

הארמית והעברית: בר מזל ותוּ לא

כאשר מדברים על ההשפעה של שפה אחת על שפה אחרת מתכוונים בדרך כלל לשני סוגים של השפעות:
א. מעבר של מילים וביטויים מלשון אחת לשנייה. ב. שינויים בדקדוק.
כך גם השפיעה הארמית על העברית: מן הארמית חדרו אל העברית מילים - כגון: עובדה, לקוח, סברה, ולפעמים חדרו המילים בכתיב הארמי שלהן - כמו: דוגמא, קופסא, טבלא, כורסא - בסיומת א' שהיא סיומת ארמית. רבה (רבא) היא מילה בארמית שפירושה: גדול. "מדרש רבה" - המדרש הגדול. וגם: מי שנולדו לו (או לה) נינים - הוא סבא רבה או סבתא רבתא.
מספרים כגון - דו (=שניים) תלת (=שלוש) ותריסר (=12), ותחיליות כגון - בר (=בן) בביטויים מסוג: בר מצווה ובר מזל - מקורם בארמית. תרי עשר (כמו: תריסר) הוא ביטוי בארמית, שפירושו: שנים עשר (=12). כמו כן מילים וביטויים השגורים בעברית - כמו: אסמכתא, הווי אומר, מחד גיסא ומאידך גיסא, תרתי משמע (=בשתי משמעויות), חוּכָא וְאִטְלוּלָא (=צחוק ולעג), וְתוּ לא (=ולא יותר) - גם הם מן הארמית. וגם כיתן אינו סמל מסחרי של ימינו: כבר בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד היה כיתן (בארמית) - זאת אומרת: פשתן.
בצד אלו חדרו אל העברית תופעות דקדוק ארמיות, למשל - חדירה של סיומת הרבים -ין הארמי במקום -ים העברי: אירוסין, נישואין, מגילת יוחסין, עתיק יומין - ועוד.

העשרה - קישורים

מאמר של פרופ' יחזקאל קוטשר על הלשון הארמית ועל הארמית בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי - באתר דעת.
מידע קצר על השפות השמיות - באתר השפה העברית.
מידע קצר על לשונות היהודים - באתר בית התפוצות
מאמר של פרופ' נ"ה טור-סיני על דוגמה לארמית שנשתקעה בנבואת ירמיהו - באתר דעת.

1 הארמית היא אחד משני הענפים העיקריים של השפה השמית הצפון מערבית; הענף השני של שפה שמית זו הייתה הכנענית (שמואל פסברג, ארמית, בתוך: חיים רבין, שפות שמיות,מוסד ביאליק, תשנ"א - 1991, עמ' 78).
2 הכוונה לכיבוש המזרח התיכון בידי המוסלמים יורשי מוחמד במאה ה- 7 לספירה.
3. ספר עזרא נכתב חלקו בעברית וחלקו בארמית, ואילו ספר דניאל כתוב כולו בארמית. שני הספרים הם ספרי מקרא מאוחרים, ונמצאים בחלק הכתובים שבתנ"ך.
4. פסברג, שם, עמ' 78.
5. טקסטים בארמית חדשה בניב אורמי ונע'דא - בספרו של יוסף בן-רחמים, שפה אחת ודברים אחדים, הוצאת יד בן צבי, תשס"ו - 2006. בספר סיפורים, פיוטים ותפסיר, שירים ופתגמים - בארמית חדשה.
6. "וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל רַבשָׁקֵה: דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה" (מלכים ב, יח 26).
7. רש"י מפרש: "יגר שהדותא" - תרגומו (בארמית) של גלעֵד." ורס"ג מבאר: "קרא לו גלעֵד - קרא לו בעברית גלעד."
8. חיים תדמור, "ימי שיבת ציון - הלשון והיצירה הספרותית", בתוך: ישראל אפעל (עורך), ישראל ויהודה בתקופת המקרא, הוצאת כתר, תשנ"ח - 1998, ההיסטוריה של ארץ ישראל, חלק שני עמ' 276-277.
9. השפה העברית הייתה "הלשון הלאומית-ההיסטורית, לשון כתבי הקודש ולשון האמונה", וגם השפה הרשמית של מדינת החשמונאים ולשונו של ספר מקבים א שנכתב בהשראת שלטון החשמונאים. באותה תקופה הייתה העברית גם לשון דיבור של יהודי ארץ ישראל - אם כי לא של כולם (על-פי אוריאל רפפורט, "מדינת החשמונאים - החיים הרוחניים במדינת החשמונאים", בתוך:מנחם שטרן, עורך, ההיסטוריה של ארץ ישראל - התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים, הוצאת כתר תשנ"ח-1998, עמ' 268).
10. אוריאל רפפורט, שם, עמ' 269. רפפורט מעלה את הסברה, שהארמית כשפת דיבור רווחה באותה תקופה בייחוד בקרב יהודי הגליל, שהיה תחת השפעת דרום סוריה ולשונה הארמית. הוא מזכיר השערה נוספת, כי השימוש בארמית בשפת הדיבור נועד להבדיל בין העברית שנתייחדה כלשון קודש ובין שפת הדיבור היומיומית.
11. משה דוד הר, "היישוב היהודי: חיי רוח, תרבות, ספרות ואמנות", בתוך: משה דוד הר (עורך), תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי, הוצאת כתר, תשנ"ח-1998, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי, עמ' 190.
12. לתקופה זו של הארמית המאוחרת שייכת גם הארמית הנוצרית, שבה דיברו יהודים שהתנצרו מאזור מדבר יהודה. ניב זה של הארמית מוכר מן הספרים החיצוניים וגם מן הברית החדשה ומחיבורים שכתבו אבות הכנסייה נוצרית. לתקופה זו מייחסים גם את הארמית השומרונית - זו הקיימת בתרגום השומרוני לתורה ובפיוטים המבוססים על מסורת שעל-פה ששימרה את הארמית המדוברת בתקופה שקדמה לכיבוש הערבי (פסברג, שם, עמ' 84-85).
13. הארמית הבבלית מתועדת גם בספרות מתקופת הגאונים ובכתובות השבעה על קערות חרס פסברג, שם, עמ'85).



המאמר המקורי בצירוף תמונות, קטע קריינות וסרטון וידיאו - באתר: לקסיקון לתרבות ישראל
כתבו: קם מתיה, אלשיך אלפא
(C) כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית. בתמיכת קרן אבי חי.
המאמר מובא באתר נאש-דידן באדיבות המרכז.



השפה הארמית - ויקיפדיה

ארמית


ארמית היא שפה שמית שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. היא הייתה שפה רווחת במזרח התיכון ומרכז אסיה בתקופה הקדומה בעיקר בארצות: אשור, פרס, בבל, סוריה וארץ ישראל, ושפת הדיבור בארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה. היא שייכת למשפחת השפות השמיות הצפוניות. עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרשמית - לינגואה פרנקה - של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי וארמית מאוחרת בספר הזוהר.

ארמית לתקופותיה

הראשון בתנ"ך שאומר (שתי מילים) בארמית הוא לבן הארמי (בראשית לא, מז) ואכן השפה ארמית היא אכן על שם מקום מוצאו, ארם. נהוג לחלק את רובדי השפה הארמית לחמש תקופות ראשיות:

  • ארמית קדומה, או ארמית עתיקה: 700-925 לפנה"ס
  • ארמית רשמית, או ארמית ממלכתית: 200-700 לפנה"ס
  • ארמית בינונית: 200 לפנה"ס - 200 לספירה
  • ארמית מאוחרת: 700-200 לספירה
  • ארמית חדשה: 700 לספירה עד ימינו

ארמית קדומה

מתקופה זו, שמתחילה במאה ה-9 לפנה"ס קיימות כ-30 כתובות, שהחשובות בהן נמצאו בתל פחריה, ספירה, נירב וכתובת זכור.

ארמית ממלכתית

החל משנת 700 לפני הספירה, בערך, החלו להשתמש באימפריה האשורית בשפה הארמית לשם כתיבת מסמכים רשמיים. השפה נפוצה על פני כל האזור שהיה תחת שליטתה של האימפריה האשורית, כולל ארץ ישראל. עדות לשימוש בארמית בתקופה זאת לצרכים דיפלומטיים ולא לשימוש יום יומי אנו מוצאים בתנ"ך (מלכים ב' י"ח) כאשר רבשקה שליחו של סנחריב מלך אשור מגיע לירושלים וקורא לתושביה להכנע. רבשקה מתבקש על ידי שריו של חזקיהו לדבר ארמית: "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם אשר על החומה". מתקופה זו קיימות כתובות רבות, בהן כתובות על אבן, פפירוס, חרס ועץ. הכתובות התגלו כמעט בכל רחבי המזרח התיכון ואסיה המרכזית, כולל אפגניסטן, איראן ומצרים. לאחרונה יש משמעות חשובה, משום שארץ מצרים בעלת מזג אוויר חם ויבש, וזו הסיבה ששרדו שם כתובות רבות. במצרים הדרומית (=העליונה), באי יב שמתחת לעיר סוֵן, היה יישוב יהודי גדול בסביבות 400 לפנה"ס, ושם התגלו כתובות רבות בארמית, המכונות מכתבי יב. הארמית הממלכתית נמצאת גם במקרא, בפרקים הכתובים בארמית מקראית, שנמצאים בספרים עזרא ודניאל. יש גם שתי מילים בארמית בספר בראשית ופסוק אחד בספר ירמיהו.

ארמית בינונית

לתקופה זו משתייכות הלשון הנבטית (שהייתה מדוברת בחבלים שונים של ערב ונכחדה), והתדמורית (שהייתה מדוברת בפאלמירה (תדמור בעברית) ובאזורים סמוכים, ונכחדה), וכן תרגום אונקלוס לתורה.

ארמית מאוחרת

בתקופה זו נחלקת הארמית לשני ניבים שונים, מזרחי ומערבי. כל אחד מהניבים מתחלק בעצמו לשלושה ניבים עיקריים. הניב המזרחי, שהיה מדובר באזור בבל, כולל את הניבים הבאים:
  • ארמית בבלית - שפתם של יהודי בבל, ובה נכתב התלמוד הבבלי.
  • סורית - דיאלקט נוצרי. בו נכתב תרגום הפשיטתא למקרא ועוד כתבי קודש נוצריים. לדיאלקט זה יש גם כתב מיוחד משלו, כתב סורי.
  • מנדעית - דיאלקט של כת המנדעים, כת נוצרית גנוסטית. נכתבו בו כתבי הכת. גם למנדעית כתב המיוחד לה.

הניב המערבי, שדובר בארץ ישראל, כולל את הניבים הבאים:

  • ארמית גלילית - שפתם של יהודי הגליל. בשפה זו נכתב התלמוד הירושלמי והמדרשים הארצישראליים.
  • ארמית שומרונית - שפת השומרונים. דיאלקט זה השתמר בשימוש דתי וליטורגי לאורך ימי הביניים ועד היום.
  • ארמית נוצרית - דיאלקט שדובר באזור יהודה. בעבר סברו שדובר בפי נוצרים, ואולם המחקר גילה שיש גם שרידים לדיבור יהודי בדיאלקט זה. הוא נקרא גם סורית ארצישראלית.
קיימים קווי דמיון דיאלקטיים בין הניבים הקשורים ביניהם קשר תרבותי או דתי במזרח ובמערב, דהיינו בין הניבים היהודיים לבין עצמם (הארמית הבבלית במזרח והארמית הגלילית במערב), ובין הניבים הנוצריים ובין עצמם (הסורית במזרח והסורית הארץ-ישראלית במערב). ואולם, קווי הדמיון המשותפים לאזוריים הגאוגרפיים (דהיינו, לניבים המזרחיים מחד, ולניבים המערביים מאידך) בולטים מאלה המשותפים לקבוצות התרבות.

ארמית חדשה

עם הכיבוש הערבי במאה ה-7 החל תהליך הדרגתי של התאסלמות וקבלת התרבות הערבית בקרב האוכלוסייה במזרח התיכון. המתאסלמים מקרב הדוברים ארמית עברו בהדרגה לדבר בערבית, והארמית נשארה שפתם של היהודים והנוצרים. הערבית הסורית הושפעה במידה רבה מן הארמית, ועד היום אפשר למצוא בה מילים, ביטויים ומבנים תחביריים שמקורם בארמית. קהילות קטנות המדברות ארמית השתמרו עד המאה ה-20, אם כי חלו שינויים גדולים באופי השפה. בדיאלקט המזרחי מדברות קהילות בכפרים בעיראק, באיראן, בטורקיה, בגאורגיה, ובארמניה. יהודים מאזורים אלה שעלו לישראל משתדלים לשמר דיבור ארמי בישראל, למשל קהילת נאש דידן. בדיאלקט המערבי, ארמית מערבית חדשה, מדברים בשלושה כפרים בסוריה.
בעברית, מתקופת המקרא דרך לשון חז"ל והעברית הרבנית ועד העברית החדשה השתלבו הרבה מילים וביטויים מהארמית. כך למשל אפשר למצוא בעברית את המילים הבאות: אגרה (=שכר), אסימון, בר (=בן), בדיחה, בעתה, בחש (=ערבב), גושפנקא (=חותמת), דווקא (=בדיוק), דחליל, זבן (מוכר בחנות, בהגדה של פסח: "דזבן אבא בתרי זוזי"), גלימה (=מעיל), דיעבד (=לאחר מעשה), חרך, טנף, כנופיה (=קבוצת אנשים), כפן (=רעב, בהגדה: "כל דכפין דיכול"), מוקיון, מנפיק, מסוק, קייט ואף עכוז. כמו כן, ישנם ביטויים מהארמית שהשתלבו בתוך העברית מדא עקא (=זאת הצרה) וביש גדא (=רע מזל) ועד שופרא דשופרא (=הטוב שבטוב), איפכא מסתברא (=ההפך מסתבר), סגי נהור (=עיוור), בר-מינן (=מת) וברנש (בן- אדם). אפילו מקור המילים "אבא", "אמא", "סבא" בארמית.

לקריאה נוספת

  • יחזקאל קוטשר, תולדות הארמית א. אקדמון, ירושלים, תשל"ב.
  • יחזקאל קוטשר, מחקרים בעברית ובארמית. מאגנס, ירושלים, תשל"ז.
  • אלישע קימרון, ארמית מקראית. ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"ג ISBN 965-342-614-1; מהדורה שנייה מתקונת ומורחבת: תשס"ג.
  • H. Bauer, P. Leander, Grammatik des Biblisch-Aramäischen. Halle 1927.
  • Theodor Nöldeke, Compendious Syriac Grammar. translated from German by J.A. Crichton. London 1904; 2nd edition: Winona Lake: Eisenbrauns 2001.

מילונים

  • Michael Sokoloff, A Dictionary of Judean Aramaic. Ramat Gan: Bar Ilan University 2003.
  • R. Payne Smith, A Compendious Syriac Dictionary. Jessie Payne Smith (ed.) Eisenbrauns 1998. ISBN 1575060329.



ויקיפדיה העיברית היא המקור לערך זה
התוכן מוגש בכפוף ל ־
   GNU Free Documentation License


 


ניווט באתר
 
עמוד הבית
העדה
מפות ותמונות לווין
הבלוג: מאמרים
אורמיה - על העיר
המנהגים
מתכונים
סיפורים עממיים
ניסן אביב
השפה
ארמית - סקירה
פתגמים וביטויים
מילון נאש-דידן
קטעי קול
תמונות
שורשים
כיצד מתחילים?
עזרה וקישורים
משפחות ואנשים
ספר הקהילות
המלצות
צרו קשר
ספר האורחים
הספר הישן
צרו קשר

פרוייקטים
 
ספר הקהילות
ניסן אביב
הבלוג



חיפוש באתר



מבקרים
מאז 1/1/2008






תגיות - נשדידן, נש דידן, נאשדידן, נאש דידן, נשדידאן, נש דידאן, נאשדידאן, נשטידן, נשתידן רשימת תגיות,
© 2007-2012 עורכי האתר והכותבים        עיצוב ותכנון האתר ע"י מיכה דמירל