בימי החורף הקשים של צפון פרס ומזרח טורקיה, כשהשלג נערם בפתחי הבתים והקור חודר לעצמות, היו הנאש-דידנים מדליקים את התנורים אשר היו חפורים ברצפת חדר המגורים. התנורים הבוערים חיממו את החדר, והארובה שהתארכה בתעלה חפורה עד למעבר לקירות הבית סיפקה את החמצן הדרוש לבעירה.
כשכולם היו בחוץ, מחפשים אחר הפרנסה, היו האמהות מבשלות את המאכלים בקדירות המונחות על התנורים. עם בוא הערב, השולחן, המונח בפינת החדר, היה תופס את מקומו מעל התנור. המפה היתה נפרשת והמאכלים מונחים מעל. כל בני הבית היו יושבים סביב השולחן, רגליהם מתחת למפה מתחממים בחום התנור וסועדים לאחר יום עבודה קשה.
לאחר הארוחה, היה מגיע תורם של מספרי הסיפורים... הילדים היו יושבים פעורי פה, מאזינים לאגדות מופלאות על נסיכות ונסיכים, עניים שמתעשרים, צדק שגובר ומאבקים מוצלחים. הסיפורים היו תמיד מסתיימים בטוב, והילדים היו נרדמים על שטיחי הצמר מסביב לשולחן כשדמיונם שהופרה בסיפורי האגדות מדריך אותם לקראת שינה עמוקה...
אותם ערבים סביב התנור עם הרגליים תחת השולחן מוכרים למבוגרים יותר מאותו איזור בשם "כורסי" - שמשמעו בטורקית אזרית "שולחן".
גם המבוגרים היו נהנים מסיפורים משלהם, עם מוסר השכל וחוכמת חיים שבפרספקטיבה של היום מעלה זכרונות נוסטלגיים אצל המבוגרים והשתאות אצל סקרנים צעירים יותר. מי שקורא או שומע את הסיפורים היום צריך רק לזכור שמדובר בתקופות אחרות, עם הרגלים ונורמות קצת שונות וסיפורים שסופרו באריכות כבילוי בזמנים קשים, ובזמנים שלא היו מקלטי טלויזיה בסלונים ומחשבים בהם ניתן לשחק.
אנו ננסה כאן לתת מעט מהטעמים של מאכלי העדה ומעט מהסיפורים שסופרו, כפי שהצלחנו לאסוף. אם יש ברצונכם להוסיף מזכרונכם או ממה שעובר בין הדורות במשפחותיכם, אל תהססו לפנות אלינו ולשתף אותנו.
