סיפורו של באבא יוסף, העליה שלו מאורמיה לארץ במסע רגלי בן שלוש שנים דרך עיראק, בשנות העשרים של המאה הקודמת. פורסם על ידי דבורה דור בעיתון "על המשמר" ביום ו', 13 בסטפמבר – 1968 – עמוד 5.

הוא מסלסל את חוט-הכסף הדק, וצר לו צורה של עיטור. הוא מלחים אותו על אש קטנה ועדינה "ברגש, כי זה נמס", והוא מעטר בסילסולי-הכסף נרתיק למגילת אסתר.

בשכונת הבוכרים שבירושלים, בחנותו, יושב הצורף – באבא יוסף – בין תכשיטים, גביעים, רימוני ספרי־תורה, מנורות. הוא למד את מלאכתו מאביו. ואביו — מאבי־אביו – כך. עד הרתק אי־שם בעבר. לידו, יושב בנו. וכורך חוטים אף הוא "לפי הפאנטאזיה, לפי הטעם. לא לפי שום דוגמה".

כתבה נשדידן
הכתבה ב"על המשמר"

באבא יוסף משחיל על חוטיו סיפור אחר סיפור על ארץ פרס — ארץ סיפורי ה"אלף לילה ולילה"…

בין שודדים

זה לא בדיוק פרס, אנהנו נקראש "ריזאים" ויש לנו בית־כנסת משלנו בשכונה. המוצא שלנו מריזיאה (עיר על שמו של השאח). יש כאן עוד כ־15 משפחות משם. בימי אבי קראו לעיר אורמיה (אירן).

"אבא שלי הלך ברגל מביירות עד חיפה. שלושה ימים הלך. כך הלך עם שק מלא כלי־עבודה על גבו. כל העלייה שלנו ארכה שלוש שנים. הייתי ילד – אבל, זה סיפור־מעשה גדול"…

הפצרתי בו שיספר והוא הופתע מאוד. כסבור היה שאתעניין אך ורק במלאכתו. הוא מראה לי ספר־כיס אנגלי. שבו כותבים על אומנותו והנה גם צילומי חנוכיות מפליאות ביופיין — הכול מעשי ידיו להתפאר.

משהפצרתי בו, סיפר: "לעיר שלנו באו כמה אנשי ציונות ב־ ‭ ,1921 ‬ עשו הרצאות ואמרו: "כל פי שרוצה לעלות שיעלה" היה לנו די טוב שם, אך בגלל המשיכה לארץ הקודש, קמו ‭ 100‬ משפחות, כ־‭600‬ נפש, ונדדנו, מי על גמלים ומי ברגל – עד עיראק. שם נשארנו שלושה חודשים. היתה מלחמת האנגלים שהיו מפציצים את הכורדים של עיראק. הוחזרנו ובאנו לאיזו עיר עם יהודים, לא זוכר איזה, הייתי ילד קטן.

המשכנו לנוע. היו כמה משפחות מזמינות מסיפר חמורים או גמלים. היו מעמיסים עליהם חפצים, ילדים או נשים. כך, לפי תור ומתחלפים. זה אני זוכר כמו היום. היו לנו גם שמחה וגם בכי. שמחה – שעולים ארצה; היינו רוקדים ושרים כך בערבים. ומצד שני בוכים ומתקוטטים בגלל תור לגמל, בגלל מחלות, מכת שמש. ואפילו – מוות. המוות קרה גם אצלנו: היה לי אח קטן, תינוק בן חצי שנה. היה יושב עם אמא על הגמל בתוך מרכבה כזאת. והנה, התהפך הגמל על אבן. התינוק נחבל ונפטר, הוא נקבר איפשהו.

בלילות היינו לנים בחוץ. כמה פעמים היו מתנפלים שודדים ערביים ובוזזים רכוש. היינו קוברים לפני השינה ואת הכסף והתכשיטים בכל מקום שהיינו נחים כך כל משפחה. ובבוקר היינו מוציאים אותם וממשיכים בדרך. כך זה נמשך – שלוש שנים.

באבא נושא עיניו אל השלהבת הדקה שבקצה הצינורית. שלהבת תמירה כמו עמוד אש. כן, זו היתה. יציאת מצרים. יותר מזה, זו היתה עלייה לשם עלייה"…

על הילדה – "נארקיס"

"אבא, ספר על הילדה הארמנית – נארקיס" — פונה אליו בנו — שמשון. הבן, כבן שלושים. סיים בי"ס תיכון וממשיך באומנות־אבותיו.

ספר אתה, יש לך עברית יותר טובה. מה שאני זוכר מסיפורי אבא שלי גם אתה שמעת ממנו וממני". אך שוב נעתר לנו באבא יוסף – איש ארץ השחראזאדה — נטל חוט בקצה הצבתית והשחיל סיפור:

בימי מלתמת העולם הראשונה היינו חודשים רבים בלי לחם. היו יריות בחוצות, ואבטלה. נכון, לא היתה שם המלחמה, אבל היה נכנס הרוסי ויוצא. היה נכנם התורכי ויוצא. היינו חיים על צימוקים. אך זה לא העיקר. היו מאורעות בעירנו. נשפך דם רב של ארמנים, שהם נוצרים. המוסלמים קראו למלחמה נגד כל הנוצרים. בפוגרומים כאלה היו גם היהודים מסתגרים בתוך הבתים ושמים אבנים גדולות ליד הדלתות.

נכון, הפרעות היו רק נגד נוצרים אבל על יהודים עשירים היו מתנפלים וגם הורגים. סתם כדי לשדוד. הייתי רואה גופות ארמנים ברחובות, הרבה כמו זבובים. אני לא אשכח דבר זה כל החיים.

אבי, שהיה צורף, היה נוסע לכפרים למכור את הסחורה. בכפר אחד היה לו חדר אצל נוצריה שהיתה לה בת — נארקיס. הן פחדו לגור בכפר בין מוסלמים. הורי נתנו להן את בגדי אמא ואחותי. הן התחפשו ועברו לגור אצלנו. יום אחד מודיעים הערבים ליהודים: די, חיסלנו את כל הארמנים, אתם חופשיים לשדוד את רכושם. כשהאשה הכפרית שמעה שהפרעות נגמרו םיהרה לכפר לחסל את רכושה. כמו שביקשו ההורים שלי שהיא תחכה, היא לא הסכימה. רק השאירה את הילדה. את האשה הרגו מייד. נארקיס נשארה אצלנו, כמו בת שלנו. זה לא רק אנחנו כך. זה יהודים רבים הצילו נוצרים.

כשסוף סוף היה שקט. קם פרופסור נוצרי אחד " . אני לא זוכר בדיוק מי הוא היה, אך כך קראנו לו: "פרופיסור". הוא אסף את כל הפליטים, ואבי מסר לו את נארקיס.

עברו שתיים־שלוש שנים. ופתאום בא לעיר קצין תורכי. והוא מתחיל שואל את כל אחד איפה גר היהודי – צדיק (זה היה שמו של אבי). אבי שמע ושתק. יום אחד בא הקצין אל בית המלאכה שלנו. שואל: "אתה היהודי צדיק?" אבי ראה מוסלמי — ונבהל נורא. לא הספיק לחשוב הרבה והקצין נופן על צווארו ומנשק ומחבק ובוכה ומנשק את זקנו של אבי ואומר: "אני באתי בשמה של נארקיס. היא לא שכחה אותך. אנחנו התחתנו"… כן, זהו: מוסלמי והתחתן עם נוצריה"…

200 מטרים מ"גבעת התחמושת"

בארץ? מרגישים טוב. זה כבר ארבעים שנה. אבל סבלנו הרבה. נכון, השכונה שלנו היתה תמיד בסכנה. הלוא אנחנו נמצאים 200 מ' מ"גבעת התחמושת". כך איבדתי את בני. הוא היה בן תשע. יום אחד, בימי מלחמת השחרור עלה על פגז. הנה, פה-פה, בסביבה. מצאתי יד אחת שלו במקום אחד, ורגל במקום אחר. הוא קבור בסנהדריה. "ככה זה, שרק יהיה שלום אמיתי".

והאב עם בנו המשיכו לשזור חוט-כסף לקישוט ספרי תורה של אשכנזים: כתרים ורימונים, ושל ספרדיים: ציפוי מהודר של שריון כסף לנרתיקי העץ של הספר; וחפצי-חן לנשים וחפצי-בית. "ראש הממשלה הזמין אצלנו מתנות לפני צאתם לחו"ל, ועשינו מחזיקי מפות אלה" – אומר הבן. העיטורים והסילסולים הם כיד הדימיון ללא דוגמה".

הסיפורים, אך הם – לפי המציאות…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *