תקציר

הקביעה שכל אחד מאתנו משתמש בשפה הארמית אינה סברה – אלא עובדה: המילים סברה ועובדה הן דוגמאות למילים בארמית שחדרו לעברית. ארמית היא שפה שמית, כמו עברית או ערבית(1). במאה ה-6 לפני הספירה הייתה הארמית לשפה הרשמית בממלכת פרס – ולשפה המדוברת והבינלאומית של המזרח התיכון עד לכיבוש המוסלמי(2). במשך כאלף שנים שימשה הארמית (לצד העברית) כשפת היהודים, והניבה – בין השאר – את הספרים עזרא ודניאל(3), את תרגומי התורה לארמית ואת אחת היצירות המרכזיות שנכתבה ברובה בארמית – התלמוד (הבבלי והירושלמי). הארמית מדוברת עדיין על ידי נוצרים בצפון אירן ועל ידי יהודים שמוצאם מכורדיסטן הנמצאים כיום בעיקר בישראל, אך "נראה שהדיבור הארמי ייפסק כליל בעוד דור או שניים"(4). גם הכתב העברי, שבו אנחנו משתמשים, התפתח מן הכתב הארמי והחליף את הכתב העברי הקדום.

תולדות הארמית

מכל השפות השמיות, החיות והמתות, הארמית התקיימה ברציפות במשך התקופה הארוכה ביותר – כ-3,000 שלושת אלפים שנה. התעודות הקדומות ביותר בארמית הן מן המאות 9-10 לפני הספירה. תחילה הייתה הארמית שפתם של שבטים ארמיים בלבד, אך כנעשתה השפה של ממלכות אשור ובבל, ואחר כך – השפה הרשמית של ממלכת פרס – השתמשו בה עמים רבים במזרח התיכון. מקובל לחלק את השפה הארמית לחמש תקופות:
ארמית עתיקה (925? – 700 לפני הספירה) עד לעליית ממלכת אשור. 
ארמית רשמית (700 – 200 לפני הספירה): הארמית של אשור ובבל ובעיקר של פרס, שָׁם הפכה הארמית ללשון המינהל של הממלכה ול"שפה הבינלאומית" של כל המזרח הקדום. לתקופה זו שייכת גם הארמית המקראית. 
ארמית בינונית (200 לפני הספירה – 200 לספירה): הארמית ששימשה בתקופת ממלכת יוון, הכוללת את הנַבָּטִית, התדמורית ואת הארמית הארץ-ישראלית של תקופת הבית השני. זוהי הארמית של תרגום אונקלוס לתורה ותרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים ושל מערות קומראן. 
ארמית מאוחרת (200 לספירה – 700 לספירה): שימשה עד לכיבוש הערבי, הכוללת במערב – את הארמית הגלילית (שבתלמוד הירושלמי), הארמית הנוצרית והארמית השומרונית, ובמזרח – את הסורית (שפת הכנסייה המזרחית), את הארמית הבבלית (שבתלמוד הבבלי) ואת המנדאית (שפתה של כת גנוסטית קטנה בחוזיסטאן, על גבול עירק ואיראן). 
ארמית חדשה (700 לסה"נ – ): מצטיינת במספר רב של ניבים והיא מדוברת בכורדיסטן ובאזורים סמוכים שבהם חיים דוברי לשונות אחרות (כורדית ערבית-פרסית וטורקית) המשפיעות עליה(5). זוהי שפתם של נוצרים בכפר מעלולא ובכפרים מוסלמיים סמוכים לו וגם לשונם של יהודי כורדיסטן – מהעיר זאכו ומערים אחרות – המוכרת אצלנו תחת השם המוטעה כורדית.

הארמית כשפת היהודים

השפה הארמית נזכרת במקרא לראשונה כשפה שהייתה מוכרת וידועה למלכי יהודה(6). וכבר בספר בראשית (לא 47) מופיעות המילים הארמיות "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" – שפירושן בעברית: גַלְעֵד(7).
חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל מציינים נקודת מפנה בתרבותו ובלשונו של עם ישראל: "העברית פסקה לשמש לשון דיבור יחידה ביהודה. לידה החלה לשמש, בשיעור גובר והולך, הארמית… [ש]יצאה מכלל לשון הדיפלומטיה המדינית… והייתה ללשון הדיבור והיצירה הספרותית"(8). בתקופה זו רבים מגולי בבל לא ידעו עברית ונזקקו לתרגום לארמית, כמו שמסופר בספר נחמיה (ח 8). העובדה שספר עזרא כתוב לסירוגין עברית וארמית מעידה על "דו-לשוניות פעילה" בארץ יהודה בימי שיבת ציון. הארמית המקראית בספר עזרא ובספר דניאל (הכתוב כולו ארמית), הייתה כאמור חלק מן הארמית הרשמית.
בתקופה ההלניסטית היו בארץ ישראל, ובכלל זה במדינת החשמונאים, שלוש שפות: עברית(9), ארמית ויוונית. ארמית זו, השייכת לארמית הבינונית, הייתה שפת הדיבור של חלק מיהודי ארץ ישראל באותה תקופה וגם של היהודים בתפוצה החשובה ביותר באותו הזמן – יהודי בבל(10). לתקופה זו שייכת הארמית הארץ ישראלית, שעדויות לה מוצאים במילים ארמיות בברית החדשה ובכתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס).
אחרי כישלון מרד בר כוכבא וחורבן יהודה החלה העברית להיעלם כלשון דיבור בארץ ישראל. באמצע המאה ה- 2 לספירה "כמעט שלא דיברו עברית בחיי היום-יום", ובימיו של ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה "נשתכחה העברית כמעט לגמרי"(11). הארמית השייכת לארמית המאוחרת הייתה השפה השלטת בארץ ישראל, ואחד מניביה – הארמית הגלילית (ארמית יהודית) – הייתה לשונה של ספרות חז"ל שנכתבה בארץ ישראל. ארמית זו משתקפת בתלמוד הירושלמי, במדרשי אגדה קדומים (דוגמת בראשית רבה), בתעודות שנשמרו בגניזת קהיר ובקמיעות(12). אל הארמית המאוחרת משתייכת גם הארמית הבבלית, שבה נכתב התלמוד הבבלי(13).

השפה הארמית ושמות החודשים

השפה הארמית, שרווחה בבבל, הייתה כאמור לשפה הרשמית בממלכת פרס. ארמית הייתה גם שפת הדיבור של גולי יהודה בבבל ושל שבי ציון: רק מעטים משבי ציון, בעיקר המנהיגים, ידעו עברית. כל האחרים דיברו והבינו ארמית בלבד. עם המטען הלשוני הזה חזרו שבי ציון ליהודה, והביאו אתם לא רק את השפה הארמית – אלא גם את הכתב הארמי, שהחליף את הכתב העברי הקדום. גם שמות החודשים בלוח העברי – תשרי, מרחשון, כסלו טבת וכן הלאה – הם יבוא מבבל: עד גלות בבל לא היו לחודשי השנה שמות, והם נקראו על פי סדרם: חודש ראשון, שני, שלישי וכן הלאה. החודש הראשון לפי הלוח הקדום היה החודש שבו יצאו בני ישראל ממצרים (ניסן), והחודש האחרון היה החודש שבו התרחשו אירועי פורים המתוארים במגילת אסתר. משום כך נזכר במגילת אסתר חודש אדר גם בכינויו הקדום: החודש ה"שנים עשר הוא חודש אדר" (אסתר ח 12).

הארמית והעברית: בר מזל ותוּ לא

כאשר מדברים על ההשפעה של שפה אחת על שפה אחרת מתכוונים בדרך כלל לשני סוגים של השפעות:
א. מעבר של מילים וביטויים מלשון אחת לשנייה. ב. שינויים בדקדוק. 
כך גם השפיעה הארמית על העברית: מן הארמית חדרו אל העברית מילים – כגון: עובדה, לקוח, סברה, ולפעמים חדרו המילים בכתיב הארמי שלהן – כמו: דוגמא, קופסא, טבלא, כורסא – בסיומת א' שהיא סיומת ארמית. רבה (רבא) היא מילה בארמית שפירושה: גדול. "מדרש רבה" – המדרש הגדול. וגם: מי שנולדו לו (או לה) נינים – הוא סבא רבה או סבתא רבתא.
מספרים כגון – דו (=שניים) תלת (=שלוש) ותריסר (=12), ותחיליות כגון – בר (=בן) בביטויים מסוג: בר מצווה ובר מזל – מקורם בארמית. תרי עשר (כמו: תריסר) הוא ביטוי בארמית, שפירושו: שנים עשר (=12). כמו כן מילים וביטויים השגורים בעברית – כמו: אסמכתא, הווי אומר, מחד גיסא ומאידך גיסא, תרתי משמע (=בשתי משמעויות), חוּכָא וְאִטְלוּלָא (=צחוק ולעג), וְתוּ לא (=ולא יותר) – גם הם מן הארמית. וגם כיתן אינו סמל מסחרי של ימינו: כבר בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד היה כיתן (בארמית) – זאת אומרת: פשתן.
בצד אלו חדרו אל העברית תופעות דקדוק ארמיות, למשל – חדירה של סיומת הרבים -ין הארמי במקום -ים העברי: אירוסין, נישואין, מגילת יוחסין, עתיק יומין – ועוד.

העשרה – קישורים

מאמר של פרופ' יחזקאל קוטשר על הלשון הארמית ועל הארמית בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי – באתר דעת.
מידע קצר על השפות השמיות – באתר השפה העברית.
מידע קצר על לשונות היהודים – באתר בית התפוצות
מאמר של פרופ' נ"ה טור-סיני על דוגמה לארמית שנשתקעה בנבואת ירמיהו – באתר דעת.

1 הארמית היא אחד משני הענפים העיקריים של השפה השמית הצפון מערבית; הענף השני של שפה שמית זו הייתה הכנענית (שמואל פסברג, ארמית, בתוך: חיים רבין, שפות שמיות,מוסד ביאליק, תשנ"א – 1991, עמ' 78). 
2 הכוונה לכיבוש המזרח התיכון בידי המוסלמים יורשי מוחמד במאה ה- 7 לספירה. 
3. ספר עזרא נכתב חלקו בעברית וחלקו בארמית, ואילו ספר דניאל כתוב כולו בארמית. שני הספרים הם ספרי מקרא מאוחרים, ונמצאים בחלק הכתובים שבתנ"ך. 
4. פסברג, שם, עמ' 78. 
5. טקסטים בארמית חדשה בניב אורמי ונע'דא – בספרו של יוסף בן-רחמים, שפה אחת ודברים אחדים, הוצאת יד בן צבי, תשס"ו – 2006. בספר סיפורים, פיוטים ותפסיר, שירים ופתגמים – בארמית חדשה. 
6. "וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל רַבשָׁקֵה: דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה" (מלכים ב, יח 26). 
7. רש"י מפרש: "יגר שהדותא" – תרגומו (בארמית) של גלעֵד." ורס"ג מבאר: "קרא לו גלעֵד – קרא לו בעברית גלעד." 
8. חיים תדמור, "ימי שיבת ציון – הלשון והיצירה הספרותית", בתוך: ישראל אפעל (עורך), ישראל ויהודה בתקופת המקרא, הוצאת כתר, תשנ"ח – 1998, ההיסטוריה של ארץ ישראל, חלק שני עמ' 276-277. 
9. השפה העברית הייתה "הלשון הלאומית-ההיסטורית, לשון כתבי הקודש ולשון האמונה", וגם השפה הרשמית של מדינת החשמונאים ולשונו של ספר מקבים א שנכתב בהשראת שלטון החשמונאים. באותה תקופה הייתה העברית גם לשון דיבור של יהודי ארץ ישראל – אם כי לא של כולם (על-פי אוריאל רפפורט, "מדינת החשמונאים – החיים הרוחניים במדינת החשמונאים", בתוך:מנחם שטרן, עורך, ההיסטוריה של ארץ ישראל – התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים, הוצאת כתר תשנ"ח-1998, עמ' 268). 
10. אוריאל רפפורט, שם, עמ' 269. רפפורט מעלה את הסברה, שהארמית כשפת דיבור רווחה באותה תקופה בייחוד בקרב יהודי הגליל, שהיה תחת השפעת דרום סוריה ולשונה הארמית. הוא מזכיר השערה נוספת, כי השימוש בארמית בשפת הדיבור נועד להבדיל בין העברית שנתייחדה כלשון קודש ובין שפת הדיבור היומיומית. 
11. משה דוד הר, "היישוב היהודי: חיי רוח, תרבות, ספרות ואמנות", בתוך: משה דוד הר (עורך), תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי, הוצאת כתר, תשנ"ח-1998, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי, עמ' 190. 
12. לתקופה זו של הארמית המאוחרת שייכת גם הארמית הנוצרית, שבה דיברו יהודים שהתנצרו מאזור מדבר יהודה. ניב זה של הארמית מוכר מן הספרים החיצוניים וגם מן הברית החדשה ומחיבורים שכתבו אבות הכנסייה נוצרית. לתקופה זו מייחסים גם את הארמית השומרונית – זו הקיימת בתרגום השומרוני לתורה ובפיוטים המבוססים על מסורת שעל-פה ששימרה את הארמית המדוברת בתקופה שקדמה לכיבוש הערבי (פסברג, שם, עמ' 84-85). 
13. הארמית הבבלית מתועדת גם בספרות מתקופת הגאונים ובכתובות השבעה על קערות חרס פסברג, שם, עמ'85).

תודות

המאמר המקורי בצירוף תמונות, קטע קריינות וסרטון וידיאו – באתר: לקסיקון לתרבות ישראל
כתבו: קם מתיה, אלשיך אלפא 
(C) כל הזכויות שמורות למרכז לטכנולוגיה חינוכית. בתמיכת קרן אבי חי.
המאמר מובא באתר נאש-דידן באדיבות המרכז.