משפחה יהודית בואן סבלה מחורף קשה במיוחד. השלגים ירדו במשך ימים רבים ברציפות ונערמו מסביב הבית בו חיה המשפחה הקטנה עם ילדיהם. השלג נערם וכיסה את פתחי הבית, נערם גם על הגגות והפכו את השכונה לשדה לבן ובוהק.
בבואה להכין את ארוחת השבת, הדליקה האם את האש וגילתה להפתעתה שהשלג הנערם סתם את הארובה. העשן הצטבר וירד מטה, פרץ אל תוך הבית ומילא את חלל האויר, שהפך למחניק מרגע לרגע.

אין ברירה, חייבים לצאת החוצה, לטפס על הגג ולפנות את פתח הארובה.

לקח אבי המשפחה את, התעטף במעילו וחבש כובעו בדרכו החוצה.
בעת שהתלבש, בנו הבכור עשה כמותו והפציר באביו שעליו לעזור במלאכה.

"זה מסוכן מדי כעת" סרב האב…
"אני הבכור, אני גדול מספיק. אעלה איתך לגג!"
בכל זאת האב הסביר לבנו "הרוחות נושבות חזק, הסולם רעוע והגג מכוסה מעטה שלג חלק. זה לא הזמן לעזור, יהיו הזדמנויות אחרות."
הבן התעקש ולא עזרו לאב כל בקשותיו, הבן עמד חזק בדעתו ויצא אחר אביו אל הסופה שבחוץ.

הבן עלה בסולם שבחוץ מעלה והאב, מאחוריו, מביט בדאגה ומוכן לבלום את נפילתו של הבן, אם יחליק.
כך עלו אט אט, והאב מיהר לפנות את פתח הארובה, כדי שבנו יסבול כמה שפחות מהקור המקפיא על הגג.

השנים חלפו, המשפחה הלכה והתרחבה. 
לאחר 10 שנים, בשעה טובה, נולד הנכד הראשון של האב הגאה, בן לבנו הבכור.
החורף שהגיע באותה שנה, עשור לאחר זה שהיה בתחילת סיפורנו, היה חזק ומושלג כתמיד. השלג שוב נערם בחצר, על העגלות ועל גגות הבתים. שוב נסתמה ארובת הבית ושוב היה צורך לצאת ולטפס על גג הבית, על מנת לפנות את השלגים.
"אני זוכר את אותו החורף כשהייתי צעיר ואני זוכר איך אתה התעקשת, ללא סיבה, שאני אשאר בפנים!" אמר הבן. "אתה יודע, אבא, אז התעקשתי לבוא לעזור… אולם היום אין צורך. אני אצא לבדי אל הגג, אשוב במהרה."
האב חייך לעצמו ושתק. תוך כדי שבנו התלבש לצאת אל הקור, לבש גם האב את בגדיו והתעטף במעילו. בנו, שהבחין בכך, לא ראה בכך חשיבות יתירה ותכנן למהר ולצת לפני אביו, כך שזה לא יאלץ לעלות ולטפס אל הגג.

כשיצא הבן אל הקור והחל לטפס אל הגג, ראה את אביו יוצא בעקבותיו. אולם אביו לא היה לבד… הוא החזיק בידו חבילה קטנה.
כשהבן טיפס והגיע לאמצע הסולם הוא הביט לאחור וראה את אביו, עם החבילה העטופה היטב, מניח רגלו על השלב הראשון של הסולם.
כשחידד את ראייתו, נבהל הבן כשהבין שהחבילה העטופה היא בעצם בנו הבכור, מונח בידיו של סבו אשר התכוון להתחיל ולטפס אחריו במעלה הסולם הקפוא…

"מה אתה עושה?!? השתגעת!? זה מסוכן!" זעק הבן לכיוון אביו בבהלה.
"נכון בני. אמר האב. עכשיו תרגיש את מה שאני הרגשתי לפני 10 שנים… ולא תאמר שוב שהתעקשתי ללא סיבה לשמור עליך." 

תודה לברוך דמירל
הסיפור סופר ע"י רחמים דמירל, נרשם ושוכתב על ידי מיכה דמירל מפי ברוך דמירל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *